פרשני:בבלי:בבא קמא פ א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא קמא פ א

חברותא[עריכה]

והטבח המקבץ את הבהמות ליום השוק, לוקח את הבהמות ושוחט מיד, או אם ירצה הרי הוא לוקח קודם יום השוק שלשים יום, ושוהה אותן עד יום השוק.
ובלבד שלא ישהה את העגונה  1  שבהן (האחרונה שקנה סמוך ליום השוק) שלשים יום מהיום שקנה אותה, וכשם שאמרו ברגל.

 1.  מאוחרת, כמו (רות א יב): "שובנה בנותי לכנה, כי זקנתי מהיות לאיש, כי אמרתי יש לי תקוה, גם הייתי הלילה לאיש וגם ילדתי בנים. הלהן תשברנה עד אשר יגדלו, הלהן תעגנה לבלתי היות לאיש", שפירושו: "תאחרנה מלהנשא", רש"י; ומיהו רש"י ברות שם ביאר באופן אחר, ודחה את הפירוש שהוא מלשון "עיגון".
שאלו תלמידיו את רבן גמליאל:
מהו לגדל בהמה דקה בארץ ישראל?
אמר להן רבן גמליאל: מותר לגדל.
ותמהינן עלה: והתנן במשנתנו: אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל!?
אלא הכי קא בעו מיניה (כך שאלו אותו תלמידיו): מהו לשהות בהמה דקה בבית, ולא תצא לרעות בעדר?
אמר להן רבן גמליאל: מותר לשהותה בבית,  2  ובלבד שלא תצא ותרעה בעדר, אלא קושרה בכרעי המטה.  3 

 2.  נתבאר על פי רש"י כפי שהבינו הרשב"א, שכתב: רש"י ז"ל נראה שסבור, דלשהות בבית אפילו שלא לצורך הרגל, ואפילו להשהות יותר משלשים בעו מיניה, והתיר להם וכמעשה דאותו חסיד, שכן פירש הוא ז"ל "ורבנן פליגי עליה". וכתב על זה הרשב"א: ואין צורך, אלא קודם הרגל שלשים יום קא בעו מיניה והתיר כרבנן; והיינו, שאפילו קודם לרגל, אסור לצאת ולרעות אותן בעדר, אלא משהה אותן בביתו; וראה גם בתוספות שנראה מדבריהם שהבינו כהבנת הרשב"א בדברי רש"י, וחלקו עליו וכתבו כפירוש זה. ומיהו כתב הרשב"א, דמסתברא כדברי רש"י ז"ל, שהרי לאחר דברי רבן גמליאל אמרו: "ומעשה בחסיד אחד", ולכאורה משמע, שדברי רבן גמליאל כאותו חסיד, שהיה סבור שאין איסור להשהות בהמה דקה בביתו. והנה ב"שיטה מקובצת" בשם גאון ז"ל כתב: ומה שהתירו לשהות לפני הרגל, ולטבח, לא התירו אלא שיהא קושרה בכרעי המיטה, דהכי נמי מפרש בברייתא, אמר להם מותר, ובלבד שיהא קושרה שלא תצא, ורבנן פליגי עליה וחיישי שמא יתיר הקשר ותצא ותרעה והוי הפסד דארץ ישראל". הרי מבואר, שאם כי מפרש הוא כהתוספות שהנידון הוא לפני הרגל, מכל מקום כתב דרבנן פליגי עליה, ואם כן אין הכרח מרש"י שכוונתו כהבנת הרשב"א, שהרי לא כתב אלא שרבנן פליגי עליה. אלא, שדברי הגאון צריכים ביאור, שאם נחלקו חכמים לומר, שאפילו בכרעי המיטה לא ישהנה קודם לרגל, אם כן היכן ישהנה! ?   3.  כתבו התוספות, שלאו בדוקא נקט "קושרה בכרעי המטה", אלא שכך היה דרכם לקשור בהמה דקה לכרעי המטה, וכמו שהוכיחו; וראה עוד מה שפירשו באופן אחר.
תנו רבנן: מעשה בחסיד אחד  4  שהיה גונח מלבו (צועק מפני כאב הלב), ושאלו לרופאים, ואמרו: אין לו תקנה עד שיינק חלב רותח (חלב מעטיני הבהמה) משחרית לשחרית. והביאו לו עז, וקשרו לו בכרעי המטה, והיה יונק ממנה משחרית לשחרית.

 4.  בגמרא תמורה טו ב הובא מעשה זה, ואיתא שם: "וקיימא לן כל היכא דאמר מעשה בחסיד אחד, או רבי יהודה בן בבא, או רבי יהודה ברבי אילעאי; וראה ב"שיטה מקובצת" בשם גאון, שהוא רבי יהודה בן בבא, וראה "ספר המפתח".
לימים (לאחר זמן) נכנסו החכמים חביריו של אותו חסיד לבקרו, כיון שראו החכמים את אותה העז שהיא קשורה בכרעי המטה, חזרו החכמים לאחוריהם, ואמרו: לסטים מזוין  5  בביתו של זה, ואנו נכנסין אצלו!?  6  ישבו ובדקו, ולא מצאו בו באותו חסיד אלא אותו עון של אותה העז.  7 

 5.  רועה בשדות אחרים, וגוזל את הרבים, רש"י; (ונראה מכאן שהאיסור לגדל בהמה דקה הוא משום גזל, ואילו במשנה פירש רש"י, שהוא משום ישוב ארץ ישראל, ולא אסרו בחוץ לארץ אף שהן מזיקות, משום שאם יזיקו ישלמו, וראה הערה במשנה שם).   6.  כתב המאירי: "אף על פי שבמקום פיקוח נפש, הותרו האיסורין להתרפא בהם, ואם כן היה מותר לו; (ונראה מדבריו שלפי הוראת הרופאים הוצרך לינוק דוקא מבהמה דקה, שאם לא כן, לא קשיא מידי) - דבר שנאסר מכח תקנה ומחשש פסידת אחרים, ראוי להחמיר בה ביותר", וב"קובץ שעורים" אות פח כתב לתמוה על דברי המאירי, שהרי ודאי איסור גזל הותר במקום סכנה, (וראה לקמן פא א גבי תקנת יהושע בתועה בין הכרמים שמפסיג ועולה ומפסיג ויורד, שכתב המאירי עצמו, וכן כתבו הראב"ד והרשב"א שם - הובא בהערות שם - שמותר להציל עצמו בממון חבירו, ולשלם). והמהרש"א כתב: "אפשר שהיה חולה שאין בו סכנה, ולא היה לו להתירו לעצמו"; וראה מה שכתב עליו בהגהות מהר"ב רנשבורג, וראה ב"קובץ שעורים" אות פח.   7.  תמה ב"קובץ שעורים" אות פט: איך אפשר לברר דבר כזה, והרי שמא עבר עבירות בסתר, או בהרהור הלב ו"האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב"! ? וכתב, דשמא ברוח הקודש נתבאר להם; ומכל מקום צריך עיון למה נתיישבו לבדוק דבר זה, ומאי נפקא מינה יש בזה! ? ואפשר, משום שהמבקר את החולה צריך לעוררו לחזור בתשובה, ולכן בדקו אם יש בו איזה עוון, ויזכירוהו שצריך לשוב.
ואף הוא - החסיד - בשעת מיתתו,  8  אמר: יודע אני שאין בי עון, אלא עון אותה העז, שעברתי על דברי חברי.

 8.  כתב המהרש"א: אפשר, שבוידוי שקודם מיתתו כדרך כל הארץ, לא התודה רק על עוון זה; ביאור דבריו, שהוקשה לו: למה יתגאה אותו חסיד לספר כן, ולכן פירש שלא התודה על עוון אחר בלתי על זה, ושמעו אחרים את וידויו.
אמר רבי ישמעאל: מבעלי בתים שבגליל העליון היו בית אבא, ומפני מה חרבו, שהיו מרעין בהמה דקה שלהם בחורשין (ביערות), ודנין דיני ממונות ביחיד.  9 

 9.  כתב המאירי: "ואף על פי שיחיד מומחה לרבים דן דיני ממונות ביחידי, מכל מקום ראוי לכל חכם למשוך ידו מזה הרבה, עד שיהא מוחזק לכל בכך".
ואף על פי שהיו להם חורשים סמוך לבתיהם, ובחורשים הרי מותר, כמבואר בברייתא לעיל עט ב, מכל מקום שדה קטנה של אחרים  10  היתה בין ביתם לבין החורשים ומעבירין את הבהמות דרך עליה, ולכן חרבו.  11 

 10.  כן פירש רש"י; וכתב עליו הרשב"א, שהראב"ד פירש ששדה שלהם היתה, ואף על פי ששלהם היתה, נענשו, מפני שהיתה מפסדת האוכלים. והרשב"א הסכים עם הראב"ד, והוסיף: "ולפי פירוש זה מסתברא, דהכי קאמר: אף על פי שהיתה שלהם והפסידה מעט, אפילו הכי אסור, שהרי נענשו בכך".   11.  משמע שהיו מחזיקים את הבהמות בבתיהם, אלא שלמרעה היו יוצאים לחורשין, ומשמע שזה מותר, אם לא שידוע על שדה שהם עוברים דרך עליה.
תנו רבנן: רועה שיש לו בהמות דקות משלו, שעשה תשובה (שבא לעשות תשובה) שלא לגדל עוד בהמה דקה, אין מחייבין אותו למכור את כל בהמותיו מיד,  12  אלא מוכר על יד על יד (מעט מעט).

 12.  ומשום שאם כן יימנע מתשובה, שהרי אינו יכול למוכרן יחד בלא הפסד גדול, אלא מוכר על יד על יד ורועה האחרות כל יום ויום כמנהגו, ובלא ספק יזהר שלא יפסידו תבואת חבריהם, רבינו יהונתן ב"שיטה מקובצת".
וכן גר שנפלו לו כלבים וחזירים בירושתו (מבית אביו הגוי), ואסור לגדלם כמבואר במשנתנו, אין מחייבין אותו למכור מיד את כולם, אלא מוכר על יד על יד.
וכן מי שנדר ליקח בית וליקח אשה בארץ ישראל,  13  אין מחייבין אותו ליקח מיד מכל מה שימצא, עד שימצא את ההוגנת לו.

 13.  א. מסתבר ש"ארץ ישראל" על "ליקח בית" קאי, שיש בזה מצוה משום ישוב ארץ ישראל; והרמב"ם לא הזכיר "ארץ ישראל" הן בבית והן באשה. ב. בפשוטו, אף שדין זה נשנה עם הדינים האחרים, ענין אחר הוא, שגבי בהמה דקה כלבים וחזירים, היתר הוא שהתירו לו כדי שלא יפסיד; ואילו דין זה אינו "היתר", אלא שזו היתה כוונתו בנדרו.
ומעשה היה באשה אחת אלמנה או גרושה, שהיה בנה מיצר לה שתינשא לאיש, וקפצה ונשבעה: כל מי שיבא להשתדך עמי - איני מחזירתו!
וקפצו עליה לשאתה בני אדם שאינן מהוגנין. וכשבא הדבר אצל חכמים, אמרו: לא נתכוונה זו אלא להנשא למי שהגון לה, ואינה חייבת לינשא להם.
כשם שאמרו: אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל, כך אמרו אין מגדלין חיה דקה (צבאים ושועלים) בארץ ישראל.
רבי שמעון בן אלעזר אומר: מגדלין: כלבים כופרין (קטנים וננסים),  14  וחתולין, וקופין, וחולדות סנאים (חולדות הגרות בסנה), מפני שעשויים לנקר את הבית מן העכברים.

 14.  ובפירוש שני פירש רש"י, כלבים גדולים של ציידים, ואינם מזיקים.
ומפרשינן: מאי חולדות סנאים?
אמר רב יהודה: היא הנקראת: "שרצא חרצא".
ואיכא דאמרי: "חולדת סנאים" היא הנקראת "חרצא",  15  דקטיני שקיה, שוקיה דקות, ולפיכך היא נקראת "חרצא", שהחריצין ניכרים בין השוקיים מתוך שהם דקים ונראים גבוהים, ורעיא ביני וורדיני, רועה היא בינות לשיחי הסנה; והיא אינה החולדה (חולד) הכתובה בתורה בין השרצים.

 15.  כן היא גירסת ספרים אחרים, וכתב המהר"ם שגירסא זו עיקר, ושכן משמע בתוספות.
ומאי "שרצא", ואיזו היא החולדה (חולד) הכתובה בתורה בין השרצים, היא זו דמתתאי שקיה, (שוקיה קצרות), והיא שורצת על הארץ.  16 

 16.  נתבאר על פי התוספות.
אמר רב יהודה אמר רב: עשינו עצמנו בבבל, כארץ ישראל לבהמה דקה, שלא יגדלו שם בהמה דקה, ומשום שמיום גלות יכניה, רבו תלמידים בבבל, ונתיישבו שם בישוב קבוע.
אמר ליה רב אדא בר אהבה לרב הונא:
דידך מאי (שלך מה אתם)!? כלומר: הרי יש לך בהמות דקות, ואיך אתה מגדלם בבבל!?
אמר ליה רב הונא לרב אדא בר אהבה: דידן - קא מינטרא להו חובה (את שלי משמרת אשתי ששמה חובה).
אמר ליה רב אדא בר אהבה לרב הונא:
חובה, תקברינהו לבנה (תקבור את בנה), שאתה סומך עליה, והיא אינה יכולה לשמור.  17 

 17.  א. בתוספות הביאו את פירוש הר"ח שפירש: וכי דרכה לקבור בניה שאין עוסקת לגדלן אלא עוסקת לגדל צאן; אבל הוכיחו ממסכת נזיר לא כן, ולפיכך פירשו שהוא לשון קללה, או שאמר בלשון תמיהה: וכי אינה יראה שתיענש בקבורת בניה. וכתב ב"עיון יעקב" שקבורת הבנים היא מדה כנגד מדה, כיון שאסור לגדל בהמה דקה משום ישוב הארץ, והיא אינה מקפדת בכך, לכן תיענש בקבורת הבנים, שהוא עיקר מצות פריה ורביה לקיום המין משום ישוב העולם, וכמו שנאמר: "לא תהו בראה לשבת יצרה". ב. כתב ה"ר ישעיה ב"שיטה מקובצת", שצריך לומר בטעמו של רב הונא, שהיתה חשובה בעיניו יותר מכל אדם מפני חסידותה, והיתה נזהרת שלא לרעות מן הגזל, ראה שם.
ובגין דברים אלו שאמר רב אדא בר אהבה: כולה שניה דרב אדא בר אהבה, לא אקיים זרעא לרב הונא, מחובה, (כל ימי רב אדא בר אהבה, לא נתקיים זרעו של רב הונא מחובה).
איכא דאמרי, אמר רב הונא (רב הונא הוא שאמר): עשינו עצמנו בבבל, כארץ ישראל לבהמה דקה, מכי אתא רב לבבל, (מזמן ביאתו של רב לבבל), כי אז רבו המתישבים שם מפני ישיבתו.  18 

 18.  נתבאר על פירושו הראשון של רש"י; ובפירוש שני פירש: הוא בא ולימדנו והזהירנו בכך, משום שראה שם רוב ישראל וישוב קבוע; והרשב"א פירש בשם רבינו תם: מדאתא רב לבבל ולימדם, שמימות הנביאים כשגלה יכניה לבבל תקנו כך.
מעשה ברב ושמואל ורב אסי, דאיקלעו לבי שבוע הבן (ברית מילה),  19  ואמרי לה לבי ישוע הבן (פדיון הבן).  20  כשהגיעו לפתחו של אותו מקום, התלבטו החכמים כיצד יעשו, כי:

 19.  על שם שעברו עליו שבעת ימים.   20.  "ישוע" מתרגמינן "פורקן", והוא כמו פדיון, רש"י.
רב לא עייל קמיה דשמואל (לא היה דרכו של רב ליכנס לפני שמואל), כמבואר הטעם בהמשך הענין -

דרשני המקוצר[עריכה]