פרשני:בבלי:בבא קמא צב ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא קמא צב ב

חברותא[עריכה]

"והצרוע אשר בו הנגע, בגדיו יהיו פרומים, וראשו יהיה פרוע, ועל שפם יעטה, וטמא טמא יקרא" (ויקרא יג מה) שהמצורע (וכל מי שהוא טמא) צריך להודיע לכל שהוא טמא כדי שלא ינגעו בו וייטמאו, ולא די לו למצורע בנגעו, אלא שמבייש את עצמו, כי הכתוב הטיל עליו חובה  1  לפרסם את טומאתו בעל כורחו.

 1.  ראה מועד קטן ה א שממקרא זה למדו שמלבד מה שהוא צריך להודיע צערו לרבים כדי שיבקשו עליו רחמים, עוד הוא מחוייב לפרסם טומאתו כדי שלא יכשלו בו.
ד. אמר (שאל) ליה רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמור רבנן:  2  השכם ואכול, כלומר הקפד לאכול פת שחרית, ותינצל על ידי זה בקיץ - מפני החמה, ובחורף תינצל על ידי פת שחרית מפני הצינה. ועוד שאלו: מנא הא מילתא דאמרי אינשי: שיתין רהוטי רהוט ולא מטו לגברא דמצפרא כרך (שישים איש ("רצים") רצו ולא השיגו את אותו אדם שאכל בשחרית  3 ) כלומר, האוכל פת שחרית כוחו גדול, ואי אפשר להשיגו. אמר ליה רבה בר מרי לרבא: דכתיב (ישעיה מט י): "לא ירעבו ולא יצמאו, ולא יכם שרב ושמש" ומפרשינן לקרא הכי: "לא יכם שרב ושמש" כיון ד"לא ירעבו ולא יצמאו".  4  אמר ליה רבא: את אמרת מהתם (מדברי נביאים) ואנא אמינא מהכא (מן התורה) דכתיב (שמות כג כה): "ועבדתם את ה' אלהיכם" - זו קרית שמע ותפלה.  5  "וברך את לחמך ואת מימיך" - זו פת במלח  6  וקיתון של מים, מכאן ואילך (בזכות "ועבדתם" ... ועל ידי פת במלח וקיתון מים): "והסירותי מחלה מקרבך".

 2.  בפסחים קיב א: תנו רבנן: שבעה דברים צוה רבי עקיבא את רבי יהושע בנו::. השכם ואכול בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצינה. ובבבא מציעא קז ב: תנו רבנן שלשה עשר דברים נאמרו בפת שחרית: מצלת מן החמה ומן הצינה וכו'.   3.  רש"י. ולפי זה ששים לאו דוקא, אלא כך אורחא דגמרא לנקוט מספר זה, וכן לקמן: שיתין תיכלי מטי לככא:. ורבינו משולם פירש שיש בשנה שש עונות (זרע וקציר, קיץ וחורף, קור וחום) ובכל עונה ששים יום - בבא מציעא קו ב. והכוונה: בכל יום בכל עונה אי אפשר להשיג את מי שאוכל פת שחרית. (וראה עוד ב"פני יהושע" שעל פירוש רש"י קשה שאין רבותא אם הוא משיג אדם אחד או ששים. וב"תורת חיים" פירש דששים הוא ענין ביטול ברוב.)   4.  בבא מציעא שם. ולא מייתי מהכא אלא דעל ידי שאדם אינו רעב ואינו צמא הרי הוא ניצול משרב ושמש, אבל על "פת שחרית" בדווקא לא אייתי ראיה. (ובשבת י א אמרינן דאם טעים מידי בצפרא, אף אם אוכל אחרי שש שעות לא הוי כזורק אבן לחמת.) והא דאמרינן דניצול מן הצינה מ"שמש" דריש לה כי בחורף בבוקר בעת עליית השמש אז הקור גדול יותר לפי הטבע - מהרש"א בבבא מציעא.   5.  שהיא קרויה "עבודה" כדאמרינן בתענית ב א איזוהי עבודה שבלב זו תפילה - מהרש"א שם.   6.  לחמך" פת הוא, וגם יש בו אותיות מלחך - מהרש"א שם.
ותניא בברייתא: "מחלה" זו שנזכרה כאן היא מחלה שבמרה, ולמה נקרא שמה "מחלה" בסתמא!? מפני ששמונים ושלשה חלאין (סוגי מחלות) יש בה (במרה) והרי "מחלה" בגימטריא הכי הוו (שמונים ושלש) ואת כולן (כל אותן מחלות) פת במלח בשחרית וקיתון של מים  7  מבטלתן.  8  ה. אמר ליה רבא לרבה בר מרי: מנא היא מילתא דאמור רבנן: חברך קרייך חמרא אוכפא לגביך מוש (אם חברך קורא לך "חמור", קח אוכף ושים עליך כדרך החמורים) כלומר, הודה לדבריו ואל תתווכח איתו.  9 

 7.  רש"י שם פירש קיתון של מים - למי שאין לו יין. וראה שם במהרש"א שהוא רמז להסתפקות במועט כמו שאמרו פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה (וכתב דזה נרמז בפסוק: "ועבדתם" לשון רבים - כי כל ישראל מצווים ועריבים זה בזה, "וברך את לחמך ואת מימיך" בלשון יחיד כי אכילה ושתיה כזו שמסתפקים בלחם ומים לא תמצא רק ביחידי הסגולה.)   8.  שלא יחלה, אי נמי שיתרפא אם כבר חלה.   9.  א. כתב הגר"א: הענין, כמו שכתוב (שמואל ב טז י): "כי ה' אמר לו קלל", כי אין האדם מחרף לחבירו אלא עוונותיו מחרפין אותו, וצריך שיקבל עליו, ובזה יסתלק המקטרג, וכמו שכתוב (ישעיה נג י): "אם תשים אשם נפשו" (ודרשו חז"ל בברכות ה א: מה אשם לדעת אף יסורים לדעת) וכמו שאמרו שלהי יבמות (קכא א) אם באו רשעים על אדם ינענע להן ראשו, ולכן צריך לשום עליו אוכף, ובזה נוטל חלקו ויסתלק. ב. ב"שיטה מקובצת" בשם גאון פירש בענין אחר: התנהג עמו כמו שהוא אומר לך, אם לדרך כבוד, אם לדרך בזיון, התנהג אף אתה בעצמך עמו בבזיון, והני מילי בדאית ביה כדאמר ליה, ומורינו הרב שונה אף על גב דלית ביה. (כעין זה בביצה כ ב.)
אמר ליה: דכתיב (בראשית טז ח): "ויאמר (המלאך) הגר שפחת שרי, אי מזה באת ואנה תלכי" הרי שהמלאך קראה שפחה.
וכתיב: "ותאמר מפני שרי גברתי אנכי בורחת" אף על פי שהגר היתה סבורה שכבר השתחררה משרי, ואינה שפחה, בכל זאת קיבלה הגר את דברי המלאך ששרי היא גבירתה.  10  ו. אמר ליה רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמרי אינשי: מילתא גנאה דאית ביך קדים אמרה (דבר גנאי שיש בך, הקדם לאומרו) בעצמך, קודם שאחרים יזכירו בפניך ענין זה.  11 

 10.  הקשה במהרש"א: הלא כאן משמע שדוקא אם חבירו מזכיר את גנותו עליו להסכים לה, ואילו בסמוך אמרינן שעל האדם עצמו מוטל להקדים ולהזכיר את גנותו! ? ותירץ: כאן מדובר בגנות שאיננה אמת לפי דעתו, על כן אינו צריך להזכיר אותה ביזמת עצמו, אבל להלן מדובר בחסרון שהאדם עצמו מודה בו, והיות שבסופו של דבר יצטרך להזכיר את גנותו, ראוי לו להקדים את גנותו. (ולפי זה מובן שינוי הלשון, כי כאן נאמר: מנא הא מילתא דאמור רבנן ולא דאמרי אינשי כמו לקמן, כי רובא דאינשי לא יודו בגנות שאינו אמת לפי דעתם, ומדת רבנן וחסידות הוא.) וב"עיון יעקב" כתב דהא קא משמע לן, שאף על פי שקדמו חבירו לקרוא לו כך, יחזור הוא ויכפול את הדברים, כמו בהגר.   11.  כי אינו דומה מי שמבייש את עצמו, למי שאחרים מביישים אותו, שבושתו גדולה יותר כמו שאמרו בתענית טז א - "עיון יעקב". והגר"א כתב: הוא רמז למה שאמרו בזהר שיש לאדם להתוודות על חטאיו כדי שלא לתת פתחון פה לאחרים, וכן בענייני בני אדם צריך להקדים המום שבו גם כן מטעם זה, שלא יתן מקום להכניס בלבו של חבירו.
אמר ליה: דכתיב לגבי אליעזר בבית בתואל אבי רבקה (בראשית כד לד): "ויאמר (אליעזר, בתחילת דבריו) - עבד אברהם אנ כי".
ז. אמר ליה רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמרי אינשי: שפיל ואזיל בר אווזא ועיניה מטייפי (בן אווזים הולך כשראשו מושפל, ואף על פי כן עיניו נשואות כלפי מעלה כדי לראות למרחוק למצוא מזונותיו). כלומר, לא יהיה אדם בוש לשאול דבר הצריך לו, בין בתורה, בין לפרנסתו, או לתבוע את חובו.
נבל מרד בדוד, ואביגיל אשת נבל פייסה את דוד, שלא ידון את בעלה כמורד במלכות, היות ועדיין שאול קיים.
כאשר אביגיל פייסה את דוד היא התנבאה ברוח הקודש שבעלה נבל לא יאריך ימים; מאידך היא הזכירה את זה שדוד עתיד להיות מלך על ישראל.
אמר ליה רבה בר מרי: דכתיב (שמואל א כה לא) בסיום פיוסה של אביגיל: "והטיב ה' לאדני (שימלוך) וזכרת את אמתך" - רמז רמזה לו, שיזכור את יפיה וישאנה, הרי שתוך כדי פיוסה, היו עיניה צופיות למרחוק לדאוג לעתידה.  12 

 12.  במדרש איכא מאן דאמר דפסוק זה הזכיר פגם של אביגיל שנתנה בו עיניה כשהיתה אשת איש, וקא משמע לן רבה בר מרי דהוא מילתא דאמרי אינשי ואין פגם לצדקת - "עיון יעקב".
ח. אמר ליה רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמרי אינשי: שיתין תכלי מטייה לככא דקל חבריה שמע ולא אכל (שישים  13  מכאובים באים לאדם  14  ששומע את חבירו כשהוא אוכל, והוא עצמו אינו אוכל).

 13.  כל כך הרבה מכאובות מגיעין אותו, עד שאותה תיכלא המצוי ורגיל לפנינו בטל לגבי הנך תיכלי כמו איסור שבטל בששים - "תורת חיים".   14.  "ככי" הם השינים הגדולות ו"שיני" הם האחרונות - תוספות עבודה זרה כח א ד"ה ככי. ובפשוטו ה"תיכלי" מטו אל האדם, ולאו דוקא ה"ככי" חולים (ראה כתובות סא ב רש"י ד"ה עד דזג.)
אמר ליה רבה בר מרי: דכתיב (מלכים א א כו) במשתה שעשה אדוניהו: "ולי אני עבדך ולצדוק הכהן ולבניהו בן יהוידע ולשלמה עבדך לא קרא" הרי שהיה קובל עליו, שלא זימנו למשתה.  15 

 15.  אף שעיקר טענתו היתה על מה שאדוניהו המליך את עצמו, מכל מקום מלשונו של נתן הנביא שהקדים את עניין המשתה, משמע שהיה קובל גם על מה שלא זימנו - פירוש הרי"ף על "עין יעקב", ראה עוד ב"ענף יוסף".
אמר ליה רבא: את אמרת מהתם (מן הנביאים) ואנא אמינא מהכא (מן התורה): ויבאה יצחק האהלה שרה אמו, ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה, וינחם יצחק אחרי אמו" (בראשית כד סז). וכתיב בתריה  16  (שם כה א): "ויוסף אברהם, כי נתקנא ביצחק, ויקח אשה ושמה קטורה".

 16.  מסמיכות המקראות דריש, אי נמי מדכתיב "ויוסף" משמע שהוא נוסף על ענין ראשון שלקח יצחק את רבקה - מהרש"א.
ט. אמר ליה רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמרי אינשי: חמרא למריה טיבותא לשקייה. כלומר, אמנם היין שייך לבעליו, אבל השותים מחזיקים טובה ומודים למי שמוזג את השתייה ומשקה אותם.  17 

 17.  רש"י. ותוספות פירשו: אמנם היין של בעליו, אבל "טובת העין" - לתת בעין יפה, תלויה במשקה, שהוא נותן בעין יפה למי שהוא רוצה.
אמר ליה רבה בר מרי: דכתיב גבי יהושע (במדבר כז יח, כ): "וסמכת את ידך עליו ... למען ישמעו כל עדת בני ישראל" וכתיב (דברים לד ט): "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה, כי סמך משה את ידיו עליו וישמעו אליו בני ישראל, ויעשו כאשר צוה ה' את משה". הרי שתלה את החכמה והגדולה במשה, כאילו הוא נותנה ליהושע, והיא אינה אלא מפי הקדוש ברוך הוא.  18 

 18.  רש"י. ותוספות פירשו על פי במדבר רבה כא טו: "טוב עין הוא יבורך" זה משה שהקב"ה אמר לו וסמכך ידך, והוא סמך שתי ידיו, כדכתיב ויסמוך את ידיו עליו. כלומר, משה נהג בטובת עין לתת יותר ממה שנצטוה. (וב"שיטה מקובצת" בשם גאון פירש שמשה סמך בשתי ידיו כדי שיהושע יחזיק לו טובה.)
י. אמר ליה רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמרי אינשי: כלבא בכפניה גללי מבלע (כלב מורעב בולע אפילו אבנים  19 )? אמר ליה: דכתיב (משלי כז ז): "נפש שבעה - תבום נופת (תרמוס ברגלה אפילו נופת צופים), ונפש רעבה - כל מר, מתוק" הוא לה.

 19.  א. רש"י בלישנא קמא. (וכן "כלי גללים" פירש רש"י בשבת טז ב: שייש.) וכאן הכוונה לדבר קשה כאבן שהוא קשה לעיכול, וראה במהרש"א. ב. ונפקא מינה: דבשעת רעב מותר לאדם לאכול דבר מאוס, ולית ביה משום "בל תשקצו", ראה מכות טז ב - "עיון יעקב".
יא. אמר ליה רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמרי אינשי: מטייל ואזיל דיקלא בישא גבי קינא דשרכי  20  (דרכו של דקל גרוע לגדול בצד אילן סרק)?

 20.  קינא דשרכי - מקום גידולם של בטלנים, אילנות בטלים - רש"י. וגם לגירסת הערוך: שדכי, הכוונה היא בטל ושקט שאינו עושה כלום - על פי תוספות בבא בתרא קלט א.
אמר ליה רבה בר מרי: דבר זה כתוב בתורה, שנוי בנביאים ומשולש בכתובים ותנן במתניתין ותנינא בברייתא. כלומר, הדוגמאות לכך רבות, ומצאנום הן בתורה והן בנביאים, בכתובים, במשנה ובברייתא:
כתוב בתורה, דכתיב (בראשית כח ט): "וילך עשו אל ישמעאל"  21  ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם אחות נביות על נשיו לו לאשה".

 21.  כתב מהרש"א: הא דלא נקט קרא דלעיל מיניה (שם כו לד): "ויהי עשו בן ארבעים שנה ויקח אשה את יהודית בת בארי החתי ואת בשמת בן אילון החתי", היות דבעו למינקט ישמעאל דוקא שהיה בן שפחה. וביאור המשל הוא: דיקלא בישא הוא ממין הטוב יותר מכל האילנות - דקלים (וראה תוספות לעיל עמוד א ד"ה למחר), ואף על פי כן אינו נושא פירות. כך יתכן אדם שגזעו ושורשו טוב כעשו שנולד מצחק ורבקה בבטן אחד עם יעקב שהיו צדיקים, והיה מגדל מעשים רעים והלך אל ישמעאל שלא היה גזעו ושרשו טוב שהרי היה בן השפחה.
שנוי בנביאים, דכתיב (שופטים יא ג): "ויתלקטו אל יפתח אנשים רקים ויצאו עמו".  22  ומשולש בכתובים, דכתיב:  23  כל עוף למינו ישכון, ובני אדם לדומה לו.

 22.  יפתח היה בן פלגש ולא היה גזעו טוב, והוא קינא דשרכי, ויתלקטו אליו אנשים ריקים ופוחזים, שהיו רעים במעשיהם - מהרש"א.   23.  כתבו התוספות: אין זה מקרא בשום מקום אלא ב"בן סירא", ודרך הגמרא להביא מדבריו בכמה מקומות (ראה בסנהדרין ק ב דמילי מעלייתא דאית ביה אמרינן ליה בפרקא.) ובאוצר הגאונים איתא: כתובים היו לפי שהוצרכו רבנן לכתוב מדבריו, והם כתובים לראיות ועניינים. ועוד שרגילים חז"ל לאמר טעם המקרא שלא בלשון הכתוב.
"פשוטי כלי עץ" טהורים, כלומר, כלי עץ שאין להם "בית קיבול" אינם מקבלים טומאה, אלא אם כן הם משמשים לשכיבה או לישיבה.  24 

 24.  או שהוא משמש אדם ומשמשי אדם ראה תוספות סוכה ה א ד"ה מסגרתו. (ועל כן שולחן מקבל טומאה, למרות שאין לו בית קיבול ואינו משמש לשכיבה וכו'.)
תנן במתניתין (כלים יב ב):  25  אונקלי של דרגש ושל שולחן טמאה, ושל מנורת עץ טהורה,  26  זה הכלל: כל המחובר לטמא - טמא, כל המחובר לטהור - טהור.

 25.  לשון המשנה הועתק על פי רש"י.   26.  "אונקלי" הוא מסמר של מתכת, עשוי כמזלג, לתלות שם בהמה בשעת הפשטה, ואם תחבו בדרגש - כלי עץ העומד לשכיבה ומקבל טומאה, או בשולחן שגם הוא מקבל טומאה (כמבואר בהערה 24), הרי האונקלי טמא, כי הוא "מחובר לטמא". אבל אם תחב את האונקלי במנורת עץ שהיא "פשוטי כלי עץ" ואינה מקבלת טומאה, הרי המסמר בטל אליה ואינו מקבל טומאה, כי כל המחובר לטהור - טהור - רש"י, וראה עוד ב"שיטה מקובצת" בשם גאון.
רבי אליעזר סובר (חולין סב א) שזרזיר, עוף טמא הוא, שנאמר (דברים יד יב, יד): "וזה אשר לא תאכלו מהם ... ואת כל עורב למינו" ומה שאמר הכתוב: "למינו" - בא לרבות את הזרזיר.
ותנינא בברייתא: רבי אליעזר אומר: לא לחנם הלך הזרזיר לגור ולשכון אצל העורב, אלא מפני שהוא מינו, וטמא כמותו.
יב. אמר ליה רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמרי אינשי: קרית חברך ולא ענך, דחי גודא רבה שדי ביה (כותל הפל עליו). כלומר, אם קראת לחברך כדי להוכיחו ולא ענה לך, הניחהו ויפול ברשעו ואף דחהו בידים.  27 

 27.  רש"י. הקשה ב"עיון יעקב" הא אמרינן (בבא מציעא לא א): "הוכיח תוכיח" - אפילו מאה פעמים! ? על כן כתב הרא"ש: מכאן פסק רב פלטאי ז"ל ראובן שיש לו תביעה על שמעון ומסרב לבא עמו לדין, שרשאי להביאו לערכאות של נכרים כדי להוציא את שלו מתחת ידו.
אמר ליה רבה בר מרי: דכתיב (יחזקאל כד יג): "יען טהרתיך (שלחתי אליך נביאים להוכיחך), ולא טהרת (לחזור בתשובה), מטומאתך לא תטהרי עוד, עד הניחי את חמתי בך".  28  יג. אמר ליה רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמרי אינשי: בירא דשתית מיניה, לא תשדי ביה קלא (בור ששתית ממנו כשהיית צמא, לא תשליך בו גושי עפר). כלומר, דבר הנצרך לך פעם אחת, שוב לא תבזהו.  29 

 28.  כתב מהרש"א דמסיפא דקרא יליף דכתיב: "עד הניחי את חמתי" דהינו הניחו ויפול. אמנם במצודת דוד פירש: עד הניחי את חמתי - עד שיבואו העונש והפורענות, ובה תטהרי מן העון. (וראה ברד"ק שהביא הא ד"השמן לב העם הזה".)   29.  והרמב"ם ב"מורה נבוכים" כתב על המוצא דבר אחד טוב בספר, שלא ילעג עליו בשאר דברים שמוצא בו - הגר"א. ואם בדומם אמר - שאין לו הרגשה, כל שכן וקל וחומר בני אדם המרגישים בהיזק ותועלת, שיהיה זה שנאוי לעשותו, והעושהו יוצא משורת המוסר ודרך ארץ - "שיטה מקובצת" בשם תלמיד הר"י מיגש.
אמר ליה רבה בר מרי: דכתיב (דברים כג ח) "לא תתעב אדומי - כי אחיך הוא, ולא תתעב מצרי - כי גר היית בארצו", והיו לכם אכסניא בשעת הדחק.  30 

 30.  רש"י בפירוש התורה.
יד. אמר ליה רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמרי אינשי: אי דלית דורא דלינא, ואי לא, לא דלינא (אם תגביה ותשא את המשא עמי - אשאנו, ואי לאו - לא אשאנו לבדי)?
ומשל הוא לאדם שאינו רוצה לקבל עליו עול ותפקיד, או לקחת על עצמו סיכון כספי, אלא אם כן משתתף חבירו עמו.  31 

 31.  משל זה שייך אפילו כאשר אינו צריך סיוע, משום מזלא דבי תרי, ועל זה מייתי שפיר מקרא דברק שלא היה שום תועלת בהליכת דבורה, דאשה אין דרכה לכבוש, ועוד שהלך בציווי הקב"ה והובטח לנצח, ואפילו הכי לא רצה ללכת בלעדה - "פני יהושע". (וב"עיון יעקב" כתב דקא משמע לן הכא דאפילו בדבר מצוה שרי לומר כן אם יש חשש סכנה, כברק שפחד ללכת לבדו אף דהיתה מלחמת מצוה.)
אמר ליה רבה בר מרי: דכתיב (שופטים ד ח): "ויאמר אליה ברק: אם תלכי עמי - והלכתי, ואם לא תלכי עמי - לא אלך".
טו. אמר ליה רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמרי אינשי: כד הוינן זוטרי - לגברי, השתא דקשישנא - לדרדקי (כאשר היינו קטנים, נחשבנו לאנשים, עכשיו שהזקננו, הננו שפלים כתינוקות)?  32 

 32.  כתב הגר"א: כמו שאמרנו בויקרא רבה (כה ה) משל התרנגולת כשהיא קטנה אמה זנה אותה ונותנת בפיה, וכשמתגדלת ובא לאכול עמה, מכה אותה, לפי שכבר יכולה לזון את עצמה. כן כשהאדם קטן בוטח על בוראו מאד, ומנהיגו הקב"ה בהשגחה עצומה פרטית, וכשמתגדל בוטח בעצמו, וכמו כן ההשגחה נמעטת מעליו. (וב"מכתב מאליהו" חלק ה עמוד 360 פירש שאם אדם בוטח בעצמו אין הקב"ה מנהיגו אלא לתועלת הצדיקים, וכשבוטח בהקב"ה הקב"ה משגיח עליו בפרטיות, וכפי שבטחונו מתמעט, כך סרה מעליו ההשגחה מעט מעט.)
אמר ליה רבה בר מרי: מהכא: דמעיקרא כתיב (שמות יג כא): "וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך, ולילה בעמוד אש להאיר להם" ולבסוף כתיב (שמות כג כ):

דרשני המקוצר[עריכה]