פרשני:בבלי:זבחים יג א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

זבחים יג א

חברותא[עריכה]

ומתרצינן: בן עזאי  צד כרת לא פריך, משום שהכרת אינו שוה בפסח ובחטאת, כי בפסח חיוב הכרת הוא על ביטול המצוה של הבאת קרבן פסח, ואילו בחטאת אין חיוב כרת על אי הבאת קרבן חטאת, אלא שקרבן חטאת בא לכפר על חטא שיש בו שגגת - כרת.
ומקשינן: אם בן עזאי סובר שאין לפרוך "מה להצד השוה של חטאת ופסח שכן יש בהם צד כרת" משום שאין צד הכרת שוה בהם, אם כן יקשה לך, למה אינו פוסל אשם ששחטו שלא לשמו, והרי אשם נמי לייתי מבנין אב מפסח ומחטאת, שהרי אי אפשר לפרוך מה לפסח וחטאת שכן יש בהם צד כרת? ומתרצינן: בן עזאי לא למד אשם מפסח ומחטאת כי פריך פירכא אחרת: מה להצד השוה שבהן שכן ישנן בציבור כביחיד, מצינו חטאת של ציבור במועדים ובראשי חדשים, וכן קרבן פסח נחשב כקרבן ציבור כי הוא בא בכינופיא, ואינם מלמדים על אשם שהוא בא לכפר רק על היחיד ואינו שייך בציבור.
ואיבעית אימא: צד כרת נמי פריך ולפיכך אין ללמוד אשם מפסח וחטאת, ובן עזאי לא למד מפסח וחטאת לפסול את העולה שנשחטה שלא לשמה, אלא גמרא גמיר לה, שקיבלה בקבלה מפי ע"ב זקנים שעולה נפסלת במחשבת שלא לשמה, והא דקאמר רב הונא שבן עזאי למד לפסול את העולה בקל וחומר מחטאת, לא אמרה אלא בכדי לחדד בה תלמידיו, שיפרכו את הקל וחומר.
מתניתין:
הפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן, או קיבל או הלך או זרק את דמן שלא לשמן, או שחישב באחת העבודות ל?עשותן לשמן והוסיף באותה עבודה עצמה  1  מחשבת שלא לשמן, או שבתחילה חישב שלא לשמן ואחר כך הוסיף באותה עבודה מחשבת לשמן הרי הם פסולים! כיצד היא מחשבת לשמן ושלא לשמן באותה עבודה? כגון שחישב תחילה ששוחט לשם פסח והוסיף לחשוב לשם שלמים. וכיצד הוא מחשבת שלא לשמן ולשמן, כגון שחישב תחילה לשם שלמים והוסיף מחשבה לשם פסח. ומחשבת שלא לשמה פוסלת בכל ארבעת העבודות, שהזבח נפסל בארבעה דברים - בשחיטה, ובקבול הדם, ובהילוך הדם ובזריקה של הדם.  1א  רבי שמעון מכשיר אם חישב מחשבת שלא לשמו בהילוך  2 , משום שהיה רבי שמעון אומר - אי אפשר שיעשה הזבח שלא בשחיטה או שלא בקבלה או שלא בזריקה, אבל אפשר לעשות את הזבח כהלכתו בלא הילוך כלל, כגון אם שוחט את הקרבן בצד המזבח, וזורק את הדם עליו בלא שיצטרך להוליכו, לפיכך אם חשב בשעת הילוך שלא לשמו אינה נחשבת כמחשבה בעת העבודה כדי לפסול את הקרבן  3 .

 1.  בפסחים (נט ב) בעי רב פפא אם כוונת המשנה שחשב שתי המחשבות דוקא בשתי עבודות נפרדות או אפילו בעבודה אחת. ורש"י כאן פירש שחישב בעבודה אחת לשמו ושלא לשמו, כמו שהוכיחה הגמרא שם, שאילו מדובר בשתי עבודות היינו מה ששנינו ברישא שאם קיבל או זרק שלא לשמו פוסל וראה בשטמ"ק לעיל (ב ב אות א). וכן דקדק בליקוטי הלכות (פסחים עמ' ג) מלשון הרמב"ם (פי"ג מפסוהמ"ק ה"א) שפסק להלכה שאף אם חשב שתיהן בעבודה אחת הקרבן נפסל, שהרי נקט במחשבת שינוי השם "שישחטנו לשם עולה ושלמים". וכן מוכח מדברי הרמב"ם בהל' תמורה (פ"ב ה"ד), אך במרכבת המשנה כתב שהרמב"ם לא פירש מתי חישב את שתי המחשבות. ובקרן אורה תמה מנין ידע התנא שגם לשמו ושלא לשמו פוסל, וכתב שסברא היא כשם שלא לשמו פוסל אף שסתמא לשמו, כך גם בלשמה ושלא לשמה. וביאור דבריו, שאילו מחשבת שלא לשמה עוקרת את הלשמה, היינו רק בחושב רק שלא לשמה, אבל כשחושב גם לשמה לא יפסול, אך אם מחשבת שלא לשמה אינה עוקרת את הלשמה, אלא חלה ופוסלת אף כשסתמא לשמה, נמצא שאף כשחשב לשמה ושלא לשמה תועיל לפסול. אמנם הרמב"ם דקדק וכתב "כגון שהיה עולה וישחטנו לשם עולה ושלמים או לשם שלמים ולשם עולה". והיינו, משום שאם נמלך וחשב לשם דבר אחר חל הראשון, ואף שחושב אחריו שלא לשמה אינו פוסל, ולכן נקט באופן שמחשבת עולה ראשונה שחשב לשם "עולה ושלמים". כי גדר הפסול במחשבה זו אינו משום שנוספה בה גם מחשבה שלא לשמו, ורק היא הפוסלת, אלא שהיא מחשבה מחודשת של שלא לשמה, שמחשב לשם קרבן מחודש של "עולה ושלמים" וגם חלק הלשמה שבה פוסל. ולכן הביא הרמב"ם מחשבה זו בין כללי המחשבות ולא בפרטי הדינים להלן, כי היא מחשבת פסול מחודשת. וראה תוס' במנחות (מב ב) שדימו דין לשמה ושלא לשמה בציצית, ובקובץ שיעורים (ח"ב כב) הביא שהגר"ח תמה שרק בקדשים מחשבה שלא לשמה פוסלת אף במקום שיש גם מחשבה לשמה, אבל בציצית כל הפסול רק משום חסרון לשמה, וכיון שחשב לשמה מה איכפת לן שחשב גם שלא לשמה, ולהנ"ל הדמיון ברור, שהפסול הוא משום שהיא מחשבה לדבר מחודש של "לשמה ושלא לשמה". וכעין זה נקט הגר"ג אידלשטיין (בראש ספר שלמי יוסף) שהוכחת תוס' היא, שאילו מחשבת לשמה ושלא לשמה מועילה להחיל לשמה, בהכרח שהיא מחשבה נכונה ואינה פוסלת בקדשים, והיינו שהיא מחשבה אחת מחודשת ומורכבת, ואינה כמחשבה לשם שני דברים. אולם מו"ר הגראי"ל טען שמחשבה כזאת דינה כמחשב לקרבן שבודה מליבו ואינה חמורה מלשם חולין שאינו פוסל, ויתכן שאינה נחשבת כלל כמחשבה, והקרבן כשר ועולה לשם חובה, ובהכרח צריך לבאר שמחשב לשני דברים. (וגם הגר"ח נקט שחישב לשני דברים, והפסול משום חלק מחשבתו שלא לשמו, וראה לעיל ב ב הערה 10).   1א.  הרמב"ם (פי"ג מפסוהמ"ק ה"א) נקט דין לשמן ושלא לשמן גם בשאר הקרבנות שכשרין ואין מרצין, וכתב הכסף משנה שמקורו ממשנתנו ששנו דין זה לענין פסול בפסח וחטאת, והוא הדין שמעכב בעולה ושלמים שלא יעלו לשם חובה. וכן ביאר בקרית ספר, וראה עוד בקרן אורה. והמקור ברוך (ח"ב מא) תמה מה הראיה ממחשבה לפסול למחשבה המעכבת שלא ירצה, ולכן כתב שמקור דברי הרמב"ם הם מהמשנה להלן (סד ב) ששנינו בה שעולת העוף שמיצה דמה לשמה ושלא לשמה כשרה ולא עלתה לבעלים לשם חובה. (וכ"ה בחזון יחזקאל סוטה ב, ז בהערה. ועי' מנחת אברהם זבחים ח"ב רעח). ולענין לשמו ושלא לשמו בשינוי בעלים כתב הקרן אורה לעיל (ד א) שלא מצא דין זה מפורש, ובשפת אמת בפסחים (סב א) כתב שמדברי הגמרא שם (לגבי שחיטת פסח לאוכליו ושלא לאוכליו) משמע שאף באופן זה פוסל, אך מדברי הרמב"ם (שם) דקדק שאינו פוסל. כי לגבי שינוי בעלים כתב רק "ששחט הזבח שלא לשם בעליו" ולא הזכיר את האופן של לשמו ושלא לשמו. וכן דקדק בתפארת יעקב על משנתנו שפירטה "כיצד לשמן ושלא לשמן" רק בשינוי השם, וראה עוד בזבח תודה וחידושי הגר"ש רוזובסקי (פסחים עמ' קע אות קעה).   2.  בפנים מאירות כתב שגם רבי שמעון דורש את הדרשא (בדף ד א) שנאמרה קבלה בלשון הולכה ללמדנו שהולכה לא תפקה מכלל קבלה, ולפיכך נקט שרבי שמעון אינו חולק במחשבת שלא לשמה בהולכה, אלא לגבי לפסול בפסח וחטאת, אבל מודה הוא שאם חשב בהולכה בשאר הקרבנות אינן עולין לשם חובה, והיינו שלכתחילה צריך לחשב לשמה בולכה כי היא נחשבת עבודה, רק "לא חשיבא למפסל" כלשון רש"י. אולם בטהרת הקודש כתב שהגמרא לעיל דקדקה ללמוד מ"והקריבו" האמור לענין פסול זרות, ולא מ"המקריב את דם השלמים" האמור בקבלה לשמה, ואין הולכה בכלל קבלה אלא לענין פסול זרות, ואינה נחשבת עבודה לענין מחשבת שלא לשמה, ולפיכך אינה מעכבת כלל כשחשב לשינוי קדש בהולכה לפי רבי שמעון. וכן הוכיח בעולת שלמה מדברי תוס' במנחות (ב ב ד"ה שחיטה) שלרבי שמעון אין הולכה נחשבת עבודה אף לענין עיכוב במחשבת שלא לשמה, ועולה לשם חובה. וראה הערה הבאה.   3.  מדברי תוס' (ד"ה אתה) משמע שרבנן מודים לרבי שמעון בעצם הסברא שעבודת הולכה אפשר לבטלה, אלא שדעתם שאין בכך כדי לגרום שלא יחול בה פסול מחשבה בזבח, וראה שטמ"ק לקמן (יד ב) שכתב "רבנן עבדי אפשר כאי אפשר". וכן נקט הרמב"ם בפירוש משנתנו, וראה קרית ספר (ספי"ג ממעה"ק) שכתב שלרבנן הוי כקבלה דפוסל בה מחשבה בקיבל כל דמו אף יותר מכדי זריקה, והיינו שאף אם אינה מעכבת ואפשר לבטלה, עדיין יש עליה שם עבודה לגבי פסולי מחשבה אך דעת רש"י להלן (יד ב ד"ה והא) שרבנן נחלקו בעצם סברת רבי שמעון, וסברו שאף עבודת הולכה אי אפשר לבטלה, וכן משמע מדברי הרמב"ם (פ"א מפסוהמ"ק הכ"ג) שכתב הולכה שלא ברגל אינה הולכה, לפיכך כהן שקיבל ועמד במקומו וזרק נפסל הזבח. וכבר הבאנו לעיל (ד א הערה 8) שרש"י (בדף ט"ו. ד"ה ובהולכה) נקט שלרבנן אפשר לבטל את ההולכה, וביאר החק נתן ששיטת רש"י שהשוחט קרוב למזבח יכול לבטלה, והשוחט רחוק אינו יכול לבטלה. (וראה להלן יד א הערה 3, יד ב הערה 2). ובאבן האזל כתב ליישב לפי זה את סתירת דברי הרמב"ם, והיינו שאין כוונת הרמב"ם בפירוש המשנה לפרש שאפשר לבטל את ההולכה לגמרי מצד הדין, אלא מצד המציאות שיכול לשחוט קרוב. ובכך גופא סברו רבנן שאף על פי שיכול לבטלה, נחשבת עבודה המעכבת ופסולה. ולכן פסק לפסול.
רבי אלעזר ברבי שמעון חולק על רבי שמעון אביו ואומר: המהלך במקום שהוא צריך להלך, מחשבה שחישב באותה הליכה שלא לשמה פוסלת. ואם הילך במקום שאינו צריך להלך - אין מחשבה פוסלת בשעת אותה הליכה! ובגמרא מתבאר שהילוך שאינו צריך הוא כשמוליכו מן המזבח והלאה כלפי הצד החיצוני של העזרה, ומרחיקו מהמזבח  4 .

 4.  במשנה אין הכרח שת"ק חולק על רבי אליעזר, וכן דעת רש"י (טו ב). אך הרמב"ם (פי"ג מפסוהמ"ק ה"ט) כתב "המהלך במקום שאינו צריך להלך הרי זה הולכה והמחשבה פוסלת בה" ובהערות לגמרא נרחיב בזה.
גמרא:
שנינו במשנה שקבלת הדם שלא לשמה בפסח ובחטאת פוסלת את הקרבן.
ותמהינן: וקבלה הנעשית שלא לשמה מי פסלה? והתניא: נאמר בקרבן עולה (ויקרא א ה) "ושחט את בן הבקר לפני ה', והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם", ודרשינן "והקריבו" - זו קבלת הדם בכלי.
אתה אומר זו קבלת הדם, או אינו אלא זריקה, ש"והקריבו" משמעותו להקריב את הדם אל המזבח על ידי זריקתו עליו, ועדין אין לנו מקור שצריך לקבל את הדם בכלי?  5  כשהוא אומר בהמשך הפסוק "וזרקו את הדם על המזבח סביב" הרי זריקה אמור, הא מה אני מקיים "והקריבו"? - זו קבלת הדם שצריכה להעשות בכלי  6 .

 5.  רש"י (בד"ה אתה) כתב שאף על גב שהקרבה לשון הולכה היא, כיון שיש אופנים שאין הולכה כלל כגון בשוחט בצד המזבח, לפיכך לא נכתבה כלל, וביארו שהכתוב מדובר בקבלה. וכוונתו שלשון הקרבה משמעותו הן הקרבה על המזבח, והן הקרבה אל המזבח, ונכתבה קבלה בלשון זו שכוללת גם הקרבה אל המזבח בהולכה. וראה רש"י ורמב"ן בויקרא (א, ה) שנחלקו אם והקריבו מלשון קריבה למזבח או מלשון קרבן. אמנם לכאורה רש"י סותר דברי עצמו, שהרי לעיל (ד א ד"ה והקריבו) נקט שאי אפשר להעמיד את הפסוק בהולכה משום ש"והקריבו" נבתב מיד אחר שחיטה, וקבלה היא העבודה הראשונה שאחר שחיטה, והביאוהו תוס' כאן (ד"ה אתה), והקשו עליו אם כן כיצד אמרו כאן "או אינו אלא זריקה", והרי קבלה נעשית אחר שחיטה ולא זריקה. וביאר בטהרת הקודש שלולי לימד הפסוק על קבלה לא היתה מצוות קבלה כלל, אלא היה שוחט בצד המזבח וזורק (וראה בהערה הבאה), ולפיכך אילו "והקריבו" אינו מלמד על קבלה נמצא שהזריקה היא העבודה הראשונה אחר שחיטה. אך לעיל לגבי הולכה הוצרך רש"י לסברא שקבלה היא עבודה ראשונה, כי לצורך הולכה צריך להקדים קבלה, ורק מפני שאינה עבודה ראשונה לא מעמידים את הפסוק בה. אבל בסוגיין בא לפרש למה לא נלמד קבלה והולכה יחד מקרא זה, וביאר משום שאפשר לבטלה, ולפיכך היא בכלל קבלה. וראה עוד בהערה הבאה ובשטמ"ק בהשמטות לדף ד (אות ה), ובהערות לתוס' כאן. נמצא שדעת רש"י, שרק אחר שלמדו שיש מצוות קבלה מ"והקריבו", למדו שגם היא נעשית בכלי אף שמתקיימת אחר אהל מועד, וכמובא בסמוך. אבל אילו לא ילפינן לקבלה היתה הזריקה נעשית מגוף הבהמה כעולת העוף (והיינו באופן שהיה שוחט בצד המזבח) אך תוס' נחלקו בכך וסברי שאף אילו לא למדו עבודת קבלה מ"והקריבו", היה צריך לקבל בכלי לצורך הזריקה, ולכן הקשו איך שייך להעמיד את הפסוק בזריקה, והרי הקבלה קודמת לה אחר השחיטה.   6.  רש"י פירש שהנידון הוא אם קבלה צריך לעשותה בכלי, או שרק עד זמן אהל מועד היתה נעשית בכלי, כמו שנאמר ויקח משה חצי הדם וישם באגנות, ומאהל מועד ואילך אין צריך כלי. ותמה הגרי"ז הרי להלן (צז ב) ילפינן מ"וישם באגנות" שקבלה נעשית בכלי. ותירץ שלהלן למדו שצריך כלי שרת לקדש הדם, וכאן למדו שקבלה היא עבודה, והיינו שמ"והקריבו" דרשינן שגם אחר אהל מועד נמשך דין קבלה בכלי כמו שמצינו באגנות, וראה בשטמ"ק להלן (מז. אות כט) שדרש מקרא אחר שקבלה נעשית בכלי שרת. ולכאורה תמוה שהרי את חצי הדם שקיבל משה באגנות זרק על העם, ואילו חציו האחר של הדם נתן על המזבח, ולא נתנו בכלי קודם, ואיך נלמד ממנו שצריך כלי לקבלת דם קרבן (ראה רש"י ורמב"ן שמות כד ו), ואמנם בתרגומים שם תרגמו נתן על העם - זרק על המזבח לכפר על העם. ועדיין צריך להוסיף, שהרי רש"י כתב שהלימוד הוא שצריך כלי בקבלה גם אחר אוהל מועד, ולכאורה משמע שאת עצם דין עבודת קבלה ידענו, והנידון הוא רק אם צריך כלי (ודלא כטהרת הקודש לעיל), ותמוה שהרי אין הוכחה מ"והקריבו" דהיינו דוקא בכלי, ובהכרח שכל מקור דין זה נלמד מהאגנות, ובגמרא נדרש רק מ"והקריבו". ובמנחת אברהם ביאר על פי דברי הגרי"ז שדקדק מהרמב"ם (פי"ג מפסוה"מ ה"ד) שכתב שאין בעוף קבלה והולכה, אף שמוליכו למזבח, כי מאחר שאין קבלת דמו בכלי שרת אין בו הולכה, ונמצא שעצם הכתוב "והקריבו" דהיינו הולכה, מוכיח שקבלת הדם היתה בכלי שרת (ולפי זה מיושבת קושית תוס', עי"ש בהערות. וראה עוד להלן טו א הערה 10) ועדיין תמוה, מה נפקא מינה אם קבלה טעונה כלי או לא לגבי הנידון בסוגיין, והרי כיון שידוע לנו שקבלה נחשבת עבודה - מחשבה פוסלת בה. ובהכרח שרש"י דקדק מלשון הגמרא "וקבלה מי פסלה" שאין הגמרא דנה אם יש עבודת קבלה, כי מצינו במשנה שרבי שמעון מכשיר כשחישב בהולכה אף שהיא עבודה (ראה הערה 2) ובהכרח ש"והקריבו" מלמד שהיא עבודה בכלי שמעכב בה מחשבה.
והמשך הפסוק "בני אהרן הכהנים" בא ללמד שתהא קבלת הדם נעשית בכהן כשר, ובכלי שרת, דהיינו: בזמן שהכהן לבוש בגדי כהונה, כמו שדרשו לקמן (יח, א) "הכהנים" - כשהם בכיהונם, בשעה שהם לבושים בבגדי כהונה!
אמר רבי עקיבא: אין משמעותה של תיבת "הכהנים" לומר שהם בכיהונם עם בגדי הכהונה. אלא, מנין לקבלה שלא תהא אלא בכהן כשר ובכלי שרת (בבגדי כהונה)? נאמר כאן - בעבודת קבלה - בני אהרן, ונאמר להלן (במדבר ג, ג) על אלעזר ואיתמר, "אלה שמות בני אהרן הכהנים המשוחים אשר מלא ידם לכהן". מה להלן בכהן כשר ובכלי שרת כי "מלא ידם" משמעותו לבישת בגדי כהונה, אף כאן בכהן כשר ובכלי שרת!
אמר רבי טרפון: אקפח את בניי (לשון שבועה), אם לא שמעתי שיש הפרש בין קבלה לזריקה, ואין לי לפרש מהו אותו הבדל.
אמר רבי עקיבא: אני אפרש את ההפרש ביניהם - קבלה לא עשה בה הכתוב מחשבה כמעשה, ואילו זריקה עשה בה הכתוב מחשבה כמעשה. והיינו, שמחשבת שלא לשמה או חוץ לזמנו פוסלת רק בזריקה ולא בקבלה.
וכן יש הבדלים נוספים ביניהם: אם שחט קרבן בחוץ ולאחר מכן קבלו את דם הקרבן בחוץ, אינו חייב כרת על עבודת הקבלה בחוץ. שהחיוב האמור בתורה הוא רק על השוחט בחוץ ולא על המקבל את הדם, ואילו אם זרקו את הדם בחוץ הרי הוא ענוש כרת, כי נאמר בשחוטי חוץ "דם יחשב" ללמד שגם הזורק את הדם בחוץ חייב כרת  7 .

 7.  רש"י פירש שרק בשחיטה וזריקה נאמר חיוב כרת בקרא אך על קבלה לא נאמר כן, וכמבואר להלן (קז א) ותמהו תוס' (קז ב ד"ה להכי) שהרי להלן (קטו ב) דרשינן לענין כרת כמו לענין פסולין דבעינן עבודה תמה שאין אחריה עבודה ולמה צריך לומר קרא בזריקה ולא בקבלה כדי למעט קבלה. ותירץ הגרי"ז שמקרא דשחוטי חוץ (בדף קז) ילפינן לחיוב על "מעשה" שחיטה שהיא ממכשירי הקרבן אף שאינה עבודה, ועל "מעשה" קבלה אין חיוב כרת כי לא נאמרה בפרשת שחוטי חוץ, (ואינה חשובה כעשיית קרבן בחוץ) ואין זה שייך למיעוט מ"עבודה תמה" שהוא פטור מחיוב כרת על "עבודה" בחוץ. ולכן נמצא שעל עבודת קבלה בחוץ יפטר ואילו על שחיטה יתחייב, כי אף שאינה עבודה תמה, החיוב בה הוא על עצם המעשה ולא על העבודה שבה. והנה ממה שבחר רש"י להוכיח שיש חילוק בין שחיטה לקבלה דוקא מהמיעוט בדף קז, משמע לכאורה שהפטור על "עבודה שאינה תמה" אינו משום שהיא עבודה קלה, אלא גזה"כ שאין חיוב שחוטי חוץ אלא בעבודה תמה, ואין בכך טעם לחילוקי הדינים שבסמוך, ולכן הוכיח שקבלה קלה משחיטה בכך שאינה חשובה כעשיית קרבן בחוץ. אולם בסמוך פירש רש"י שהחילוק בין קבלה לזריקה בפסולים הוא משום שקבלה אינה עבודה תמה, ומשמע שגם הפטור על עבודה שאינה תמה הוא משום שהיא עבודה קלה, וצ"ע.
וחילוק נוסף: אם קבלוהו פסולים כגון זרים או כהנים שתויי יין  8  אין חייבין עליו מיתה, ואילו אם זרקוהו פסולין חייבין עליו מיתה.

 8.  רש"י מנה כפסולין, את הזרים ושתויי יין ו"הדומים להם", ובפשטות כוונתו לפרועי ראש. ובמשנה להלן (קיב ב) שנינו שבעבודה שאינה תמה אין חייבין עליה זר טמא ומחוסר בגדים ושאינו רחוץ יו"ר, ולא הוזכרו שתויי יין ופרועי ראש, ותוס' (טו ב) כתבו (בד"ה אתיא) שפרועי ראש חייבין מיתה בקבלה אף שאינה עבודה תמה, ודלא כרש"י, (ועיין בהערה שם). וראה בכסף משנה (פ"ט מביאת מקדש ה"י) שגם הרמב"ם לא נקט את כל המנויים במשנה משום שאין כוונת המשנה למנות את כולם, אלא הכלל הוא שאין חייבין מיתה אלא על עבודה תמה, ויתכן שזהו גם טעמו של רש"י שנקט שגם שתויי יין ופרועי ראש פטורים ממיתה. אולם יתכן לפרש שכוונת רש"י "והדומין להם" היא לשאינו רחוץ יו"ר השנוי במשנה להלן, וכמו שפירש שם במשנה שנלמד בגזירה שוה ממחוסר בגדים שחייב מיתה כמו שלמד לגבי חילול, ולכן נקט דוקא שתויי יין, שגם דינם נלמד (להלן יח א) בגזירה שוה ממחוסר בגדים. ובטעם הפטור ממיתה על עבודה שאינה תמה, נראה לומר שאינו מדיני הפסולין שחייבין דוקא בעבודה תמה, שאם כן אין זה קולא בקבלה יותר מזריקה, אלא בהכרח הוא מדיני העבודה, שעבודה שאינה תמה אינה עבודה חשובה ואין בה חיוב מיתה לפסולים. וכן משמע להלן במשנה (קיב ב) ששנינו היוצק והבולל ומקבל דמים אין חייבין עליהן, דהיינו שאין אלו עבודות חשובות, ואף שקבלה עבודה היא והשאר אינן עבודות, לענין חיוב פסולין כל אלו אינן עבודות המחייבות.
אמר לו רבי טרפון לרבי עקיבא: העבודה (לשון שבועה) שלא הטית ימין ושמאל אלא כוונת לאמת בפירושך. אני שמעתי, ואין לי לפרש את מה ששמעתי, ואילו אתה דורש מאליך ומסכים לשמועה ששמעתי  9 . בלשון הזה אמר לו רבי טרפון לרבי עקיבא: עקיבא - כל הפורש ממך כפורש מחייו! וכעת הבינה הגמרא מדברי הברייתא שרבי עקיבא ורבי טרפון סברו שמחשבות שלא לשמה וחוץ לזמנו אינן פוסלות אם חישבם בשעת עבודת הקבלה, ואם כן תמוה, איך שנינו במשנה בסתמא שקבלה שלא לשמה פוסלת?

 9.  רש"י פירש אתה דורש "מאיליך ומסכים למה ששמעתי", אך בתורת כהנים (דיבורא דנדבה פ"ב ה"ה) שנינו "אמר לו רבי עקיבא הרשיני לומר לפניך מה שלימדתני".
אמר רבא: לא קשיא מהאמור בברייתא על משנתנו, כי כאן, בברייתא, מדובר במחשבת פיגול של חוץ לזמנו, שאינה פוסלת אלא אם חשבה בשעת זריקה ולא בשעת קבלה. ואילו כאן, במשנה, מדובר במחשבת שלא לשמה, שפוסלת בכל העבודות, ואפילו בקבלה  10 .

 10.  בביאור דברי רבא מצינו שלשה מהלכים: תוס' בסוגיין (ד"ה דיקא) נקטו שלפי ההוא אמינא עתה אין מחשבת פיגול חלה אפילו בעת מעשה הקבלה, ולכן דייק התנא לומר "נפסל", אך למסקנא מחשבת פיגול חלה בעת הקבלה כשחושב בה על מנת לזרוק חוץ לזמנו. ורק המחשב בשחיטה על מנת לקבל חוץ לזמנו אינו מפגל, ואין דיוק מלשון המשנה. תוס' לעיל (י א, המשך ט ב ד"ה מחשבין) ביארו שרבא מעמיד את המשנה ואת הברייתא במחשב מתחילת עבודה לסופה ובמחשבת שלא לשמה פוסל ובפיגול כשר, וחילוק זה נשאר אף למסקנא, אלא שמסקינן ששייך פיגול בקבלה על מנת לשפוך שירים. ולמסקנא שייך חילוק גם במחשבת שלא לשמה, שבמשנה נעמוד בחשב בעצם הקבלה שלא לשמה ופסל. ואילו בברייתא מדובר כשחשב בשחיטה על קבלה שלא לשמה, ובזה אינו פוסל. ובשטמ"ק ביאר בהוה אמינא "כאן במחשבת שלא לשמו" היינו שחשב בקבלה שלא לשמו, "כאן במחשבת פיגול" שחישב בשעת שחיטה לקבל חוץ לזמנו. (וביאר שהברייתא כריש לקיש שאין מחשבין מעבודה לעבודה, ולכן לא נקטה בשלא לשמה שחושב בשחיטה לקבל שלא לשמה).
דיקא נמי שהמשנה עוסקת במחשבת שלא לשמה ולא במחשבת פיגול, דקתני "שהזבח נפסל בארבעה דברים" ולא קתני שהזבח מתפגל, שמע מינה שבמשנה מדובר רק בפסול שלא לשמה, ולא במחשבת פיגול.
ומקשינן: וכי מחשבת פיגול לא פסלה כשחישב בשעת קבלה? והתניא: יכול לא תהא מחשבה של פיגול - לאכול את הזבח חוץ לזמנו - מועלת (מועילה לפסול) אלא בזריקה בלבד, וכגון שחשב בשעת זריקה שאכילת הקרבן תהיה חוץ לזמנו, מנין לרבות שחיטה וקבלה שאם חשב בהם לאכול את הזבח חוץ לזמנו שיפסל הקרבן, תלמוד לומר "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה" - בדברים המביאין את הקרבן לידי היתר אכילה הכתוב מדבר, והיינו כל העבודות הנחוצות להכשר הקרבן ובכללן שחיטה וקבלה  9* .

 9*.  שאלו את הגר"ח איך יפסל הדם אחר שהתקבל בכלי שרת, והרי להלן (פז ב) מקשינן איך שייך פסול מחשבה בעולת העוף הא קלטה מזבח, ופירש"י שהרי אם עלו לא ירדו, ואם כן כיון שהתקדש הדם להקרב לא יפסל כי דינו שאם עלו לא ירדו. וענה שאין הכלי שרת עושה קדושת הקרבה וכקידוש מזבח, אלא רק מקדשו להעלותו על המזבח, והמזבח יקדשו בקדושת הקרבה, ועד שלא קידשו המזבח חל בו פיגול. והחזו"א (יט מד) כתב שבעולת העוף לא חל פסול מחשבת פיגול, משום שלא חל פסול לינה כשהוא על גבי המזבח ויכול להקריבו למחר, אך בכלי שרת אף אם קידש להקרב ויכול להקריבו על אף פסולו מצד הדין שאם עלו לא ירדו, עדיין נחשב שפיגל במחשבתו כי חל בו פסול לינה.
יכול שאני מרבה אף את העבודה  9א  של שפיכת שיריים של הדם אל יסוד המזבח  11 , וכן את עבודת הקטרת האימורין על המזבח  12 , שאם חישב בהן לאכול את הזבח חוץ לזמנו שיפסל הזבח.

 9א.  האחרונים תמהו הרי כעת סוברת הגמרא שפיגול תלוי בדברים המביאין לידי היתר אכילה, ושפיכת שיריים אינה עושה היתר. ובשלמא בהקטרת אימורים מצינו שהם מתירין את הבשר לאכילה, וכמבואר בהערה הבאה, אבל שפיכת שיריים אינה מתרת כלום. ובשפת אמת צידד שכשם שאסור לאכול בשר לפני הקטרת אימורין כך אסור לאוכלו לפני שפיכת שיריים, ולכן סלקא דעתך שגם הם נחשבים כמתירין, ולא ביאר מקור לאיסור זה. וראה במשך חכמה (דברים יב, כז) שכתב כי כיון שהמקור לשפיכת שיריים הוא מ"דם זבחיך ישפך" וסיום הפס' "והבשר תאכל" משמע שקודם שיריים אסור באכילה. ובשם חתנו כתב (בויקרא יט, כו) שהדרשה בסנהדרין (סג א) "לא תאכלו על הדם - בעוד הדם במזרק" נסובה על בשר קודם אכילת שיריים. והגרי"ז תירץ שאין צריך שיהיו דברים המביאין לידי אכילה אלא בעבודות שלא התפרש בקרא שמפגל בהן, והמקור שמפגל בהם נלמד מ"ואם אכול יאכל", ודרשינן לכל המתירין באכילה כגון הקטרת אימורין, אך זריקה שמפורשת בתורה אין צריך בה תנאי זה, ולכן סלקא דעתך ששפיכת שירים מפגלין בה מפני שהיא חלק מעבודת הזריקה. ומו"ר הגראי"ל ביאר שסלקא דעתא שכל דבר הקודם בסדר הקרבן נחשב כמתיר, כשם שמפגל בהקטרת אימורין ונחשבים מתיר אף שהקרבן כשר גם אם נאבדו, ולכן הוה אמינא שיפגל גם בשפיכת שיריים כיון שצריך לעשותה לכתחילה לפני ההקטרה. (וראה פרש"י להלן לט א שאם שיריים הפנימיים מעכבין אפשר לפגל בהם, ולדעת רש"י בדף קי ב היינו משום שחשובים כזריקה גמורה, אך בתוס' מגילה ו ב ד"ה מסתבר מבואר שאינם מכפרין ואינם זריקה, ומה שמפגלין הוא משום שמעכבין בקרבן, וכמבואר בהערות בע"ב).   11.  לכאורה תמוה איך יפסל הקרבן במחשבת פיגול אחר שכבר הוכשר בזריקה, (וכדאמרינן לקמן כ"ט עי"ש). והגרי"ז אמר שנפקא מינה בכבשי עצרת ששפך שיירי דם הראשון על מנת לאכול הלחם למחר, ואין הלחם ניתר עד שיזרוק גם דם השני. ועוד יש ליישב על פי דבריו לעיל, על דברי הרמב"ם (פ"ג מפסוהמ"ק הי"ב) "אימורי קדשים קלים שהעלן קודם זריקת דמים לא ירדו", וביאר שאין זה משום הכלל ש"אם עלו לא ירדו" אלא שבדיעבד מתקיימת מצוות הקטרה קודם זריקה, ולכך צריך ללמוד מקרא שאינו מפגל בהקטרת אימורין קודם זריקה. ובאבי עזרי (פ"ד ממעה"ק ה"י) כתב שהנידון בסוגיין הוא אם ההקטרה כשרה לגמרי, או רק משום שעלו לא ירדו, וההקטרה יכולה להפסל גם אם הקרבן כשר. (וצ"ע דהניחא אם פיגול הוא פסול בעבודה, אך אם הוא פסול בקרבן איך יפסול בהקטרה את ההקטרה). ומו"ר הגראי"ל ביאר באופן נוסף, שחלוק דין פיגול שהתחדש בו איסור אכילה בבשר ופסול באימורין שאינו מצד הפסול שחל בכפרת הקרבן, ובאיסור ופסול זה סלקא דעתא שיחול גם אחר זריקה, כי אין האיסור בא כתוצאה מפסול הכפרה. (וגדר זה נכון גם למסקנא שאין פיגול בשפיכת שיריים). וכן כתב דברי הגרי"ז (בפ"ד ממעה"ק) שחלוק פסול פיגול שחל בחפצא של הבשר, מפסול שלא לשמה שחל בקרבן והבשר נפסל ממילא, ונפקא מינה שפיגול אינו צריך עיבור צורה. אך ודאי שגם בפיגול הפסול חלוק לתרתי, שהקרבן נפסל להקרבה, והאיסור אכילה חל בבשר ומחייב כרת; וכמבואר במנחות (יג א) שרבי יוסי אומר פיגל בירך ימין לא פיגל בירך שמאל, דהיינו שהקרבן כולו נפסל אבל איסור אכילת הבשר חל רק על מה שחשב. והגרי"מ פיינשטיין תירץ, שלדעת רבי יוחנן שמחשבין מעבודה לעבודה, נמצא שיש נפקא מינה במחשב באחת העבודות, קודם שהוכשר הקרבן, שישפוך שיריים על מנת לאכול חוץ לזמנו, וכדבריו נמצא בפי' קדמון למעילה (ז א) עי"ש. ואמר עוד, שנפקא מינה למחשב בשפיכת שיריים בחטאות הפנימיות קודם שגמר כל המתנות, כי שם שיריים חל בהם אחר מתנה אחת (כמבואר בחי' הגר"ח פי"ט ממעה"ק) ואילו הכשר הקרבן אינו חל עד גמר המתנות, וסלקא דעתא שבאופן זה יפגל.   12.  הרמב"ם (פי"ח מפסוהמ"ק ה"ז) כתב לגבי אכילת פיגול, שאינו חייב על אכילת אימורין, כי החיוב רק על אכילת המתפגל ולא באכילת המתיר והאמורים מתירין את הבשר לאדם. וראה במשנה למלך (פי"א ממעשה הקרבנות ה"ד) דהיינו דין באכילת כהנים בחטאות ובין לגבי אכילת בעלים בשלמים. וכן הסיק המאירי בפסחים (עז ב). ומפורש בדברי רש"י בקידושין (נב ב) שהכהנים זוכים בחזה ושוק ובעלים בבשר רך אחר שהקרבת אימורים וזריקת דם התירה את הבשר. ומקור לכך בתורת כהנים צו (יא פ"ז). ובכתבי הגרי"ז מנחות (יג ב) דן אם לפני הקטרת אימורין חל איסור על החפצא של הבשר כמו לפני זריקת הדם, או שהאיסור הוא רק על הגברא שלא יאכל הבשר כל זמן שהאימורין נמצאים, וכשאבדו ואין מה להקטיר, פקע איסורו. והביא את דברי הרמב"ם הנ"ל שאימורים נחשבים מתירים לבשר, ומאידך הביא דעת תוס' להלן (מג א) שאימורים מתפגלין כי אינם נחשבים מתירים, כיון שאם נאבדו הבשר מותר גם ללא הקטרת. והוכיח כדעת הרמב"ם מהסוגיא בפסחים (שם) דילפינן שזריקת דם מעכבת מהקטרת אימורים. ואילו אימורין לא נחשבים מתירין היה ראוי שגם הדם הנלמד מהם לא יחשב מתיר. אמנם בהכרח שאין האיסור לפני זריקה שוה לגמרי לאיסור שקודם הקטרת אימורין, כי האיסור קודם זריקת הדם קיים גם באופן שנאבד הדם, אלא שחוץ מאיסור שזריקת הדם מתיר, ילפינן בקל וחומר שאסור לאדם לאכול קודם אכילת מזבח, וזריקת דם חשובה אכילת מזבח כאכילת אימורין. וכן יש לומר בשפיכת שיריים שמפרש"י (בד"ה מנין) משמע שדינה כסוף זריקה, אף שזריקה מכפרת ומתרת, ושיריים אין בהם כפרה כלל, (ראה הערה קודמת), מכל מקום יש איסור לאכול בשר לפני שפיכתן שגם זו חלק מאכילת מזבח, ולגבי זה נחשבת כסוף זריקה. וראה עוד בעמוד ב'.
תלמוד לומר" ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה, המקריב אותו - לא יחשב לו". ומשמעות הכתוב "לא ירצה" היא על המפגל בזריקה, כי בה מתרצה בעל הקרבן.
ודרשינן: זריקה בכלל כל העבודות המביאים לידי היתר אכילה היתה, ולמה יצתה מכללן להכתב, להקיש אליה ולומר לך - מה זריקה מיוחדת שהיא עבודה ומעכבת כפרה, (שבלעדיה לא מתכפר בעל הקרבן) ולפיכך פוסלת בה מחשבת פיגול, אף כל שהיא עבודה  13  ומעכבת כפרה פוסל בה מחשבת פיגול, יצאו שפיכת שיריים והקטרת אימורין שנעשים לאחר הריצוי בזריקת הדם, שאין מעכבין את הכפרה ולפיכך גם אם יפגל בהם לא יתפגל הקרבן.

 13.  בשטמ"ק (אות יא) מחק תיבת "ומכפרת", וטעמו, שבגמרא מבואר שאינה מפגלת כי אינה מעכבת כפרה. ויתכן ליישב גירסת הגמרא על פי מה שאמרו להלן (לט א) שברייתא זו היא גם אליבא דרבי נחמיה שאמר שפיכת שיריים אינה מפגלת, כי אינה מכפרת, כמבואר ברש"י להלן (נב. ד"ה שיריים) שאף האומר שמעכבת מודה שאינה מכפרת.
ולפי דרשה זו נמצא שגם קבלה - שבלעדיה לא תיתכן כפרה - פוסלת בה מחשבת פיגול. וקשה על רבא שאמר כי "קבלה לא עשה בה מחשבה כמעשה" ביאורה הוא שאין מחשבת פיגול פוסלת בקבלה!?

דרשני המקוצר[עריכה]