פרשני:בבלי:זבחים קטו א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

זבחים קטו א

חברותא[עריכה]

ומתרצינן: וכי לא מצינו כן?! והרי קרבן  פסח בשאר ימות השנה דאינו כשר אם הקריבו לשמו, כי כל השנה אינה זמנו, וכשר אם הקריבו שלא לשמו  96 . ודחינן: פסח בשאר ימות השנה אם שחטו שלא לשמו, שלמים נינהו! שכך דינו, שנהפך להיות קרבן שלמים על ידי מחשבת שלא לשמו, וממילא פסח זה שנשחט לשם שלמים אינו נחשב כפסח שנשחט "שלא לשמו" אלא נחשב שלמים שנשחטו לשמן. ואי אפשר להוכיח מכך שיתכן להכשיר קרבן שלא לשמו אף במקום שהוא פסול לשמו.

 96.  החזו"א הוכיח מכאן כביאורו שאשם שלא לשמו קרב בתורת עולה כמותר אשם, שהרי ודאי ידע רב חלקיה שפסח שלא בזמנו הוא שלמים, אלא שבכך גופא נחלק עם רב הונא אם שלא לשמו יש לו הכשר בתורת קרבן אחר כדין מ ותר. ודחינן, שפסח אינו נעקר לשלמים, אלא רק הוא עיקר דינו שכלולה בו קדושת שלמים ולפיכך בשאר ימות השנה הוא שלמים, ואין להוכיח ממנו שיש הכשר לקרבן "שלא לשמו" בשם אחר שנעקר לו. (והארכנו בזה בדף ח עי"ש).
לימא מסייע ליה לרב חלקיה: דתניא, נאמר "אל פתח אהל מועד לא הביאו", וממנו נתמעטו מחיוב שחוטי חוץ כל שאינו ראוי לבא לפתח אהל מועד.
יכול שאני מוציא ופוטר אף אם הקריב עולה שהוא מחוסר זמן בבעלים, שעדיין לא הגיע הזמן שבעליה מחוייבים להביאה, ואשם נזיר ואשם מצורע שיש בהם פסול (ולקמן מפרש איזה פסול), והייתי אומר שלא יתחייב עליהם אם שחטן בחוץ?
תלמוד לומר בפרשת שחוטי חוץ "אשר ישחט שור או כשב או עז מחוץ למחנה", ודרשינן, כיון שהיה די לכתוב "אשר ישחט מחוץ למחנה", והיינו יודעים שמדובר בשור וכשב ועז, בהכרח בא הכתוב ללמד ביתור תיבות אלו, שחייב על "שור" מכל מקום! "כשב" מכל מקום! "עז" מכל מקום! לרבות פסולין אלו לחיוב שחוטי חוץ.
ומדייקת הגמרא: ואילו חטאת, שיירא בברייתא ולא נתרבתה לחיוב.
במאי עסקינן, באיזה אופן התרבו אשם נזיר ומצורע לחייב עליהם בחוץ?
אילימא ששחטן בחוץ בזמנו, שהגיע זמן שחייבין הבעלים להביאם, מאי איריא אשם, והרי אפילו חטאת נמי חייב? שהרי ראויה היא להקרבה בפנים (וגם לאשם אין צריך קרא לרבות).
אלא בהכרח, מדובר באופן ששחטן שלא בזמנו.
ובמאי עסקינן? אילימא ששחטן לשמו, אשם אמאי חייב? הלא אינו ראוי לבא לפתח אהל מועד שעדיין לא הגיע זמנו. אלא לאו, מדובר באופן ששחט האשם שלא לשמו, וגילה הפסוק שהוא חייב אם שחטו בחוץ, הואיל וראוי הוא עתה לפנים אם ישחטנו במחשבת שלא לשמו. ומוכח כדעת רב חלקיה.
ודחינן: לעולם מדובר כששחטו בזמנו, שכבר הגיע זמן שחייבין בעליהן להביאן, ושחטן במחשבת שלא לשמו, ואמנם לדידן אין כאן חידוש, כי אשם אינו נפסל ב"שלא לשמו". אך הברייתא בשיטת רבי אלעזר היא דאמר: מקשינן אשם לחטאת לפסול אשם שלא לשמו בפנים כחטאת, והוצרך הכתוב לרבות אשם זה לחיוב חוץ, משום שאשם שלא לשמו פסול הוא (אילו היה מקריבו בפנים), והוה אמינא שגם בחוץ יפטר עליו משום שנעקר ממנו שם אשם ואינו מתקבל בפנים, קא משמע לן הפסוק לחייב עליו, כי בשעה ששחטו בחוץ עדיין לא נעקר ממנו שם אשם והיה ראוי לפנים להקריב לשמו, ובאמת הברייתא היתה יכולה להשמיענו חידוש זה בחטאת, שאם שחטה שלא לשמה בחוץ חייב, אלא, תנא "טפל", קרבן אשם שהוא טפל, לפי שהוא למד מחטאת לפסול שלא לשמו, והוא הדין עיקר דהיינו, חטאת  97 .

 97.  מדחיית הגמרא עולה, לפרש"י, שלרב הונא חייב על חטאת בזמנה בחוץ אף שנשחטה שלא לשמה. וראה בתוס' לעיל (נט, ב סד"ה עד) שהסתפקו בדין זה. והיינו, לפי שלרב חלקיה בר טובי יתכן שהוא פטור כי אינה ראויה לפנים, ואינו בכלל הריבוי, שהרי הברייתא עוסקת במחוסר זמן שאינו נפסל בשלא לשמו. (וראה שואל ומשיב מהדו"ק ח"ג סי' כא). והאור שמח והחזו"א נקטו שהרמב"ם פוסק כרב חלקיה, שכתב (פי"ח ממעה"ק ה"י) שחייב על אשם מצורע ששחטו שלא לשמו בחוץ, ולא הזכיר מה דינו במחוסר זמן ומשמע שחיובו דוקא באשם שכשר בפנים שלא לשמו, (וכן משמע בה"ט בפטור מחוסר זמן בבעלים בחוץ, שלא הזכיר הרמב"ם דהיינו דוקא בשחט לשמו) אך בחטאת שלא לשמה פטור בחוץ כי אינה ראויה לפנים. אולם הכסף משנה הבין שכוונת הרמב"ם לאשם מחוסר זמן, ופוסק כרב חלקיה שחייב עליו בחוץ כי הוא כשר שלא לשמו, וכבר תמה עליו הקרן אורה, וראה שפת אמת תמורה (יט, ב).
תא שמע כרבי חלקיה: דתניא: יכול שאני מרבה לחיוב שחוטי חוץ גם אם שחט עולה מחוסר זמן בגופה, שלא היה הקרבן שבעת ימים תחת אמו, וחטאת מחוסרת זמן בין בגופה בין בבעלים, כגון בנזיר ומצורע שלא מלאו ימיהם להביא קרבנותיהם?
תלמוד לומר "ואל פתח אהל מועד לא הביאו", ומשמע, כל שאינו ראוי לבא בפתח אהל מועד, אין חייבין עליהן. וכל אלו אינם ראויין להקרבה קודם זמנם.
ומדייקת הגמרא: ואילו אשם, מחוסר זמן שיירא בברייתא, ולא נתרבה לפטור.
במאי עסקינן באיזה אופן מדובר בברייתא? אילימא ששחטה את החטאת בחוץ לשמו, אשם נמי ליפטריה? שהרי אינו ראוי להקריב בפנים שעדיין מחוסר זמן הוא.
אלא לאו, מדובר באופן מיירי ששחטה שלא לשמו, ולכן רק בחטאת הוא פטור, אבל על אשם בחוץ הוא חייב אפילו קודם זמנו, כי אף שאינו ראוי לשמו מכל מקום ראוי הוא להקריבו בפנים במחשבת שלא לשמו, ככל הזבחים שכשרים שלא לשמן ולא עלו לבעלים לשם חובה, מה שאין כן חטאת, שפסולה היא שלא לשמה, ולכן פטור עליה בחוץ הואיל ואינה ראויה להקריבה בפנים כשהיא מחוסרת זמן, בין לשמה בין שלא לשמה.
הרי למדנו בברייתא כדעת רבי חלקיה, שחייב על אשם מחוסר זמן בחוץ כששחטו שלא לשמו.
ודחינן: לעולם הברייתא עוסקת באופן ששחטה שלא לשמו, אך אין הכוונה לפטור חטאת דוקא ולא אשם, אלא הוא הדין לאשם, כי הא מני, רבי אלעזר היא, דמקיש אשם לחטאת ששניהם פסולין שלא לשמה, ולפיכך פטור בשניהם בחוץ כשהם מחוסרי זמן, שהרי אינם ראויין לפנים אפילו שלא לשמה. ותנא עיקר, חטאת, וכל שכן לטפל, אשם, שנלמד מחטאת לפוסלו במחשבת "שלא לשמה".  98  ונלמד אשם מחטאת לפטור עליו בחוץ כשהוא מחוסר זמן, שהרי טעם שניהם שוה, שאינם ראויין בין לשמם בין שלא לשמם  99 .

 98.  כך פירש"י, והחזו"א הקשה לפי דרכו שאשם שלא לשמו נעשה עולה, למה לפי רבי אלעזר אשם מחוסר זמן פסול בשלא לשמו, והרי מחוסר זמן לא שייך בו "לשמו" ואיך יפסל במחשבת "שלא לשמו". (והסיק שכוונת רש"י רק לדעת רב הונא שאשם שלא לשמו אינו נעקר לעולה אפילו שלא בזמנו, אך לרבי חלקיה שנעשה עולה לא שייך בו פסול שלא לשמה). ולפיכך פירש שהברייתא באה למעט מחוסר זמן וללמד שאינו בכלל הריבוי לחייב עליו בחוץ, כי עדיין אינו ראוי לפתח אהל מועד, ולרבי אליעזר כוונת הברייתא למעט גם אשם כי דינו כחטאת לכל דבר. אמנם בפשוטו כוונת רש"י שמחשבת פסול אינה עושה עקירה, ולכן לרבי אליעזר אין מחשבת "שלא לשמו" עוקרת אשם לעולה. אך החזו"א הקשה על ביאור זה מפסח שנעקר לשלמים במחשבת שלא לשמו אף שהיא פוסלת בו, אבל לפי המבואר לעיל יש לחלק בין פסח שקדושת שלמים כלולה בו ודי לפסול את הפסח כדי שיחשב שלמים, מה שאין כן באשם שהעקירה צריך להחיל עליו קדושת עולה, ולכך לא מועילה מחשבת פסול, ולכן הוא נפסל לרבי אליעזר.   99.  רש"י הקשה למה לא העמיד רב הונא את הברייתא כרבנן, והרי לשיטתו אפילו לרבנן שאשם כשר שלא לשמו, הרי במחוסר זמן הוא פסול כי אין לך דבר שאינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו, ואם כן גם לרבנן יפטר בחוץ על חטאת ואשם משום שאין ראויין לפנים אפילו שלא לשמן. (וכן תמה מה ה"כל שכן" והרי יש באשם חידוש שהוא פסול כחטאת). וביאר שלרבנן אי אפשר לומר תנא טפל וכו', שהרי אין אשם נלמד מחטאת, ושוב יקשה למה לא הזכירתו הברייתא, ואדרבא היה צריך לומר את דין האשם וכל שכן חטאת. ועוד כתב שמסיפא של הברייתא היה הכרח שהיא כרבי אליעזר, וכמו שדחתה הגמרא לעיל את הראיה לרב חלקיה.
תא שמע: דכי אתא רב דימי אמר: תנא דבי בר ליואי: יכול שאני מוציא אף עולת מחוסר זמן בבעלים ואשם נזיר ואשם מצורע?
וסיים רב דימי: ונסיב לה תלמודא, הברייתא ריבתה פסולין הללו לחיובא, ולא ידענא מאי תלמודא, מאיזה מקרא נתרבו? אמר רבינא לרב דימי: למה לא ידעת איזה מקרא הוא? והרי דרשו "שור" מכל מקום, "כבש" מכל מקום, "עז" מכל מקום!
וכוונת הגמרא להוכיח כדלעיל, שהובאה ברייתא זו (בהוה אמינא) לסייע ממנה לרבי חלקיה ודלא כרב הונא.
ותמהינן: ומאי קשיא מברייתא זו לרב הונא? דלמא כדאמרת לעיל, שלמסקנא נדחתה הראיה לרבי חלקיה שכוונת הברייתא לרבות כששחטו בזמנו. וממילא אין מכאן קושיא לרב הונא.
ומבארינן שיש קושיא מברייתא דבר ליואי לרב הונא: אמר רב נחמן בר יצחק: רב דימי לא העמיד את הברייתא דבר ליואי כמו שהעמידה הגמרא לעיל שמדובר באופן ששחטו שלא בזמנו, משום דקשיא ליה לרב דימי מהברייתא דתנא דבי בר ליואי אברייתא דתני לוי.
דתני לוי: אשם נזיר ואשם מצורע ששחטן שלא לשמן, כשירין, ולא עלו לבעלים לשום חובה. שחטן בפנים מחוסר זמן בבעלים, או שהיו בני שתי שנים, ושחטן, פסולין, כי דין אשם נזיר ומצורע ליקרב כבש שהוא בן שנה אחת.
והקשה רב דימי מברייתא שנקטה כי מחוסר זמן פסול בפנים באשם על מה ששנינו בברייתא דבר ליואי שמחוסר זמן ששחטו בחוץ חייב, והרי אינם ראויים לפנים.
לא קשיא. כאן, מה דתני לוי שאשם מחוסר זמן פסול, כששחטו לשמו. כאן, מה שאמר בר ליואי שעל אשם מחוסר זמן חייב בחוץ, כששחטו שלא לשמו הואיל וראוי לפנים במחשבת שלא לשמו וכדעת רבי חלקיה.
ומכיון שהקשה רב דימי על ברייתא דבר ליואי ולא תירצה כדחיית הגמרא לעיל שברייתא זו מדוברת כששחט בזמנו, על כרחך שסבר רב דימי שברייתא זו עוסקת במחוסר זמן ולא בזמנו, ואם כן, אי אפשר ליישב אותה אלא בשלא לשמו, ושבה הראיה לרבי חלקיה כמו שהוכיחה הגמרא לעיל בהוה אמינא, ולכן הקשה מכאן ל רב הונא בר פלוגתיה.
רב אשי רמי הקשה סתירה, לכאורה, ממתניתין ששנינו בה המקריב בחוץ אשם של זב וזבה המחוסר זמן, פטור, אברייתא ששנינו לעיל, "יכול שאני מוציא", שריבתה לחייב בחוץ באשם נזיר ומצורע (ועל כרחך הכוונה כששחט שלא בזמנו, וכדדייקינן לעיל בהוה אמינא).
ומשני, כאן, במשנה שנינו שהוא פטור, בלשמו, שאינו ראוי לפנים קודם זמנו, וכאן, בברייתא, בשלא לשמו, וראוי הוא לפנים ולכן חייב עליו בחוץ כדעת רבי חלקיה  100 .

 100.  כך פירש"י, ומכאן למד בליקוטי הלכות שהלכה כרב חלקיה כי רב אשי סובר כמותו. אך החזו"א דחה שאין מכאן ראיה כי רב אשי יודע גם את תירוצו של רב הונא בסמוך שהברייתא מדוברת במפריש ב' אשמות לאחריות, אך כיון שגם השוחט ב' אשמות לאחריות לשמו פטור בחוץ, לפיכך נקט שהמשנה עוסקת ב"לשמו" שהוא דין נכון לכולי עלמא.
והוינן בה: לימא תיהוי תיובתא דרב הונא מברייתא דבר ליואי, שהוכחנו ממנה לעיל דלא כרב הונא?
ומתרצינן: אמר לך רב הונא: מה שמצינו בברייתא זו שאשם מחוסר זמן חייבין עליו בחוץ, אין הטעם משום שהאשם ראוי להקריבו בפנים במחשבת שלא לשמו, שהרי אין לך דבר שאינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו. אלא הכא במאי עסקינן, כגון שהפריש שתי אשמות לאחריות, שאם יאבד אחד מהם יתכפר בשני, ובאופן כזה אם שחט אחד מהם בחוץ קודם זמנו לשם עולה חייב עליו, משום דחד מינייהו עולה היא, שסופו ליקרב לעולה,  101  שכן הוא דין אשמות אלו, שאחד קרב לאשם והשני ירעה עד שיפול בו מום, ויפדה, ומדמיו יקריבו לקיץ המזבח שהוא עולה. ולכן, גם אם הקריב אשם עצמו בפנים קודם זמנו לשם עולה, כשר הוא להיות קרבן עולה,

 101.  תוס' לעיל (קיב, א ד"ה והכי) ביארו כי אף למאן דאמר שצריך עקירה כדי להעשות עולה, אין חסרון זה פוטר על שחיטה בחוץ כיון שעומד להעקר כי אחד מהאשמות מיותר, ואינו דומה למה שאמרו לעיל (קיד, ב) שמחוסר זמן לשמו מחוסר עקירה ולפיכך פטור עליו, כי הוא אינו עומד להעקר, וכן פירש"י לעיל (קיב, ב ד"ה מחוסר) ד"סתמיה לאו למיעקר". ולכאורה תמוה שהרי ביומא (סג, א) אמרו שפסח בשאר ימות השנה ששחטו לשמו בחוץ פטור, ולא מתחייב אף שראוי שלא לשמו בפנים כיון שהוא מחוסר עקירה, אף שאחר הפסח סתמו עומד לעקירה. ולכאורה מוכח מכך כי מותר אשם קודם זמנו נעשה עולה, ואינו אשם נדבה, ומה שהוא קרב עולה הוא מדיני אשם, ולפיכך אם עומד להעקר אינו מחוסר מעשה כי יתקיים דינו בעולה, אך פסח שיעשה שלמים, לא יתקיים בו דין הפסח ולכן נחשב מחוסר עקירה. (ושלא כמבואר לעיל שהשלמים כלולים בפסח. וראה בהרחבה בדף ח).

דרשני המקוצר[עריכה]