פרשני:בבלי:זבחים לז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

זבחים לז ב

חברותא[עריכה]

לימד בכך הכתוב על בכור בעל מום שהוא ניתן לכהן כדין בכור תם, שלא מצינו לו בכל התורה כולה פסוק אחר ללמוד ממנו דבר זה.  9  אולם את "דמם וחלבם" האמורים בפסוק לא ניתן לדרוש כן, שהרי בעל מום אינו קרב למזבח.

 9.  כן פירש רש"י. וכתב הקרן אורה, משמע שצריך פסוק לדין זה ובלעדיו היינו אומרים שבכור בעל מום אינו ניתן לכהן. וביאר שהחידוש בזה הוא בבכור שנולד בעל מום, כיון שהוא בעל מום עוד קודם שנתנו לכהן, היה מקום לומר שאינו מחוייב ליתנו לכהן, מאחר ואין הכהן זוכה בבכור אלא כשהוא עומד להקרבה. אולם בכור שנולד תם, שכבר זכו בו כהנים משעה שנולד, פשוט הוא שאף אם יוולד בו מום לאחר מכן הוא לא יחזור לבעלים, ואין צריך פסוק לזה. ומטעם זה, דחה את פירוש התוס' (ד"ה שלא מצינו), שביאר את דברי הגמרא, שלא מצינו בכל התורה כעין זה, שהרי כל פסולי המוקדשיןם אינם מתנה לכהן, אלא פודהו, ומקריב אחר תחתיו, ואילו זה הוא מתנה לכהן האוכלו במומו. והקשה הקרן אורה, מה ענין בכור לשאר פסולי המוקדשין? הלא כל המוקדשין אין לכהן זכיה בהם מחיים, אפילו לא באלו שלאחר הקרבתם זוכה הכהן בבשרם, מה שאין כן בכור, שזוכה בו הכהן מחיים! ? ומעיקר דברי התוס' כתב המקדש דוד (יד א) להוכיח, שדין זכיית הכהנים בבכור אינו זכות בבהמה שהיא פטר רחם, אלא זכות היא בקרבן בכור, שכשם שזכו הכהנים בקרבנות חטאת ואשם, כך זוכים הם בקרבן בכור. כי אם נאמר שזכיית הכהן בבכור אינה זכייה בדין קדשים אלא שהוא זוכה בבהמה שהיא פטר רחם, כשם שהוא זוכה בפטר רחם של בהמה טמאה, אם כן, מה שייך לומר שיש חידוש בבכור יותר משאר קדשים בזה שהוא ניתן לכהן במומו, הרי מאחר וזכיית הכהן בו היא מדין פטר רחם, מה לי תם מה לי בעל מום? אלא בהכרח, שאף בזה זכיית הכהן היא מדין קרבן, ונתחדש בזה, שאף על פי כן שונה הוא מיתר הקרבנות אשר אין לכהן זכייה בהם אלא בתם, ובבכור זוכה אף בבעל מום. וכעין זה כתב האבי עזרי (תמורה ג ב).
ומקשינן: ורבי ישמעאל, שלמד את הפסוק "ובשרם יהיה לך" לכלול בשר שור כבש ועז, מנין לו דין זה שבכור בעל מום ניתן לכהן?
ומתרצינן: נפקא ליה דין זה מ"וכשוק הימין לך יהיה", דסיפא של הענין האמור שם.
ומקשינן: בשלמא לרבי יוסי הגלילי, דמוקי ליה לפסוק של "דמם וחלבם" נמי במעשר ופסח, היינו דכתיב בתחילת פסוק זה "אך בכור שור וכו' לא תפדה כי קדש הם", שבא הכתוב למעט ולומר, דווקא הם קריבין, ואין תמורתן קריבה. ומאחר ואף הפסח והמעשר כלולים במיעוט זה, יש לנו ללמוד מכאן את טעמן של משניות אלו:
דתנן: תמורת בכור ומעשר, הן, וולדן, וולד ולדן עד סוף כל העולם, הרי הן כבכור ומעשר, שאף בהיותם בעלי מום הם אינם נפדים על מנת לחלל קדושתם על מעות. אך כל זמן שלא הוטל בהם מום, הם אינם קרבים כדין הבכור והמעשר עצמם, אלא ירעו עד שיפול בהם מום, ויאכלו במומן לבעלים.
ותנן: אמר רבי יהושע, שמעתי מרבותי שתמורת פסח קריבה אחר הפסח לשם שלמים. ושמעתי עוד, שיש תמורת פסח שאינה קריבה אלא תרעה עד שתסתאב ותמכר, ויביא בדמיה שלמים. ואין לי לפרש, שכחתי על איזה תמורת הפסח שמעתי שתקרב, ועל איזה שמעתי שתרעה. ופירש זאת רבי עקיבא: אם המירו קודם הפסח, אינו קרב, כיון שהוא פסח דחוי. ואם המירו לאחר הפסח, הרי הוא קרב, כי דין תמורת שלמים לו.
ומעתה, לרבי יוסי הגלילי מבואר היטב טעם משניות אלו שתמורת הפסח והמעשר אינם קריבים, מאחר ונתמעטו מהפסוק לעיל.
אלא לרבי ישמעאל, דמוקי ליה לפסוק של "חלבם ודמם" כוליה בבכור, אם כן, מעשר ופסח, דלא קריבה תמורתן, מנא ליה?
ומתרצינן: תמורת מעשר שאינה קריבה גמר בגזירה שוה "עברה עברה" מבכור. נאמר בבכור "והעברת כל פטר רחם לה'", ונאמר במעשר "כל אשר יעבור תחת השמש". וכשם שתמורת בכור אינה קריבה, שהתמעטה מ"קדש הם", הוא הדין לתמורת מעשר.
ואילו בתמורת פסח, בהדיא כתב ביה לרבות שאין תמורתו קריבה. שהרי נאמר בפרשת שלמים "אם כשב הוא מקריב" (ויקרא ג), ומאחר ונאמר "כשב", מה תלמוד לומר "אם כשב", הרי זה בא לרבות תמורת הפסח לאחר הפסח שתקרב שלמים.
יכול אף תמורת הפסח לפני הפסח דינה כן? תלמוד לומר "זבח פסח הוא", לימד הכתוב כי רק קרבן הפסח עצמו קרב, ואין תמורתו קריבה.
ומקשינן: וכל הנך תנאי לעיל דמפקי ליה להאי קרא "ודם זבחיך ישפך" לדרשא אחרינא, האי דין המשנה, כל הניתנין על מזבח החיצון שנתנן מתנה אחת, שכיפר, מנא להו?
ומתרצינן: סברי להו אלו התנאים כבית הלל במשנה, דאמרי, אף חטאת שנתנה מתנה אחת, כיפר. וילפינן כולהו קרבנות מחטאת.
שנינו במשנה בדעת בית שמאי: והחטאת, שתי מתנות:
אמר רב הונא: מאי טעמא דבית שמאי הסוברים שבחטאת שתי מתנות מעכבות?
שלוש פרשיות נאמרו בחטאות החיצונות (ויקרא ד), ובכולן נאמר דין נתינה על "קרנות" בלשון רבים, בחטאת נשיא נאמר "ונתן על קרנות המזבח", בשעירת חטאת יחיד נאמר "ונתן על קרנות מזבח העולה", ובכשבת יחיד נאמר "ונתן על קרנות מזבח העולה".
ומאחר ומיעוט רבים, שנים, הרי כאן שש קרנות. וכיון שאין במזבח אלא ארבע קרנות, הרי שארבע נאמרו למצוה. ושתים  10  שנה הכתוב כדי לעכב. ואף על פי שבשתים מהן נכתב "קרנת" חסר וי"ו, סוברים בית שמאי "יש אם למקרא", דהיינו שדורשים את הפסוק כקריאתו, ולא ככתיבתו.

 10.  הקשה הקרן אורה, מאחר והדין הוא, שאפילו נתן את הדם שלא במקומו, נתכפרו בעלים, כיון שהגיע דם למזבח כמבואר לעיל (כו ב), הרי שאף לבית שמאי מדוע לא יהיה די במתנה אחת לעכב, שהרי הגיע דם למזבח, ואמנם, בנתינה שלא במקומו נפסל הזבח, אבל מכל מקום, הבעלים נתכפרו! ? ודוחק לומר שאף שלא במקומו אין מועיל אלא אם כן נתן שתי מתנות, כי מאחר ונתינה על הקרן אינה מעכבת, הוא הדין לשתי מתנות שאינן מעכבות.
ובית הלל סוברים "יש אם למסורת", ויש לדרוש הפסוק ככתיבתו, וכיון ששתים מהן נכתבו חסר אות וי"ו, נמצא שנאמרו קרנת קרנת פעמיים בלשון יחיד, ופעם אחת נאמר קרנות בלשון רבים, הרי כאן ארבע קרנות. שלש למצוה. ואחת לעכב.
ומקשינן: ואימא מצוות נתינת דם על כולהו ארבע קרנות למצוה נאמרה, שלכתחילה יש ליתן על הקרנות, ובדיעבד כיפר  11  אף אם לא נתן כלום, שהרי לא שנה הכתוב פעם נוספת לומר שמצוה זו מעכבת!?

 11.  הקשה הטהרת הקודש, מאחר ולמדנו לעיל (לו ב) מהפסוק "ודם זבחיך ישפך" שכל הזבחים שנתנן במתנה אחת כיפר, ודרשה זו הינה אף לבית הלל כפי המבואר שם בתוס', הרי ששמענו בזה, שמתנה אחת לכל הפחות מעכבת, ואם כן, היאך עלה בדעת הגמרא, שחטאת החמורה יהיה דינה קל יותר משאר זבחים בדבר זה, ותוכשר ללא שום נתינה? ותירץ, שאין כוונת הגמרא כאן לומר שיהיה הזבח כשר לגמרי, שהרי בנתינה שלא במקומה לא הוכשר הבשר, והיא מועילה רק לענין כפרת הבעלים, וכל שכן בזה שלא נתן כלל. אלא בהכרח, כוונת הגמרא היא לומר שכאשר לא נתן כלל, נתכפרו בעלים והזבח פסול. ואם כן, אין סתירה מהנלמד לעיל בפסוק "ודם זבחיך ישפך" כיון ששם לא נאמר שמתנה אחת מעכבת את כפרת הבעלים, אלא שנתינה אחת מתירה אף את הבשר, וכפי האמור שם בפסוק "והבשר תאכל", ומה שאין כן כשלא נתן כלל, שבזה ביקשה הגמרא שאף על פי שלא הותר הבשר, מכל מקום נתכפרו בעלים. ובשפת אמת כתב, שאין להוכיח משאר הקרבנות על חטאת, מאחר ובכל הקרבנות נאמר דין מתנות שתים שהן ארבע, ממה שנאמר בהן נתינה "סביב" כמה פעמים, ושנה הכתוב להקל, ומה שאין כן בחטאת שלא נאמר בה "סביב", ואם לא שנה הכתוב תיבת "קרנות" כמה פעמים, לא נדע שמצוות נתינה בה מעכבת, ומשום כך, אין להוכיח מדין נתינה שלא במקומה שנפסל הבשר, לחטאת שלא נתן ממנה כלל, כי דין נתינה שלא במקומה זה אמור בשאר זבחים אשר בהם הנתינה מעכבת, ולכך כשנתן שלא במקומו נפסל הבשר, ומה שאין כן לגבי חטאת, שסברה הגמרא שאין הנתינה מעכבת בה כלל, הרי שהוא הדין לענין הכשר הבשר. אולם בעיקר קושיית הגמרא, תמה השפת אמת, וכי תתכן כפרה ללא דם? ולכך כתב, שכוונת הגמרא להקשות, שמא דין נתינה על הקרן נאמר רק למצווה, ובדיעבד אף אם לא נתן על הקרן אלא במקום אחר במזבח, כיפר, ומכל מקום וודאי שצריך נתינת דם.
ומתרצינן: כפרה בכדי, בחינם, ללא מתן דם כלל,  12  לא אשכחן, ובהכרח שאחת מהן מעכבת.

 12.  בביאור התירוץ כתב השפת אמת (לשיטתו שקושיית הגמרא היתה רק לענין נתינה על הקרן שאינה מעכבת, אבל מכל מקום וודאי שצריך נתינת דם), כי מאחר ואמרה תורה לתת על ארבע קרנות, הרי שנתינה שאינה על הקרן כלל, אינה מכפרת, והרי היא כפרה בכדי.
ואיבעית אימא טעם אחר, היינו טעמא דבית הלל, שהם סוברים אהני מקרא לדרוש כפי הקריאה, ואהני מסורת לדרוש כפי הכתיבה.
דהיינו, אהני מקרא שמשמעו שש קרנות, לטפויי חדא. ואהני מסורת שמשמעותה ארבע קרנות לבצורי חדא. והיינו, מאחר ויש גם מקרא וגם מסורת, הרי שיש לנו להוסיף אחד על המסורת, ולגרע אחד מהמקרא, ונמצאו חמש קרנות, ארבע למצוה, ואחת לעכב.
ומקשינן לטעם זה שהועיל גם המקרא והועילה גם המסורת: אלא מעתה, מה שנאמר בבתי התפילין "לטטפת" (דברים ו), "לטטפת" (שם יא), פעמיים חסר, ונאמר גם "לטוטפות" (שמות יג) מלא,  13  ודרשנו בזה הרי כאן ארבע, מדוע לא נאמר גם כאן, אהני קרא ואהני מסורת, ואם כן, חמשה  14  בתי תפילין בעי למעבד, ולא ארבעה!?

 13.  כן פירש רש"י בסנהדרין (ד ב). ובתוס' כאן הביא ספרים שגרסו "ולטוטפת", ללא וי"ו בסוף התיבה, ודרשת הגמרא היא מהאות ו"ו שבראש התיבה.   14.  כתב החק נתן, שלדעת בית שמאי הסוברים יש אם למקרא, היה לה לגמרא להקשות, שיצטרכו לעשות ששה בתים בתפילין, אלא שהקשה לדעת בית הלל שהלכה כמותם. ובפנים מאירות תירץ בזה, שפשוט היה לגמרא שתנא זה הלומד דין ארבעה בתים ממה ששנתה תורה "לטטפת" שלוש פעמים, וודאי אינו סובר יש אם למקרא, ובית שמאי וודאי לומדים דין זה ממקור אחר, וכל קושיית הגמרא הינה על סברא זו שאמרנו שהסובר יש אם למסורת, סובר גם יש אם למקרא, ובדרשה זו מפורש, שאם יש אם למסורת, הרי שיש לדרוש רק כפי המסורת.
ומתרצינן: סבר לה בית הלל כרבי עקיבא, הלומד דין ארבע פרשיות בארבע בתים מלשון אחד בלבד של הכתוב "לטטפת", דאמר, כך יש ללמוד מהכתוב: "טט" בשפת כתפי משמעותה היא שתים. וכו "פת" בשפת אפריקי משמעותה היא שתים. הרי שאמר הכתוב ארבע.
ומקשינן עוד: אלא מעתה, מה שנאמר לענין סוכה (ויקרא כג) "בסכת" "בסכת" פעמיים חסר, ופעם נוספת "בסוכות" מלא, ודרשנו בזה ללמד על מספר דפנות הסוכה,  15  מדוע לא נאמר אהני מקרא ואהני מסורת, ואם כן, חמשא דפנתא בעי למעבד לסוכה!?

 15.  מבואר בזה, שהאמור בתורה "סוכת" כולל עמו את הדפנות, וכן כתבו התוס' להוכיח מדין איסור הנאה שהוא קיים אף בדפנות, ואין נוטלים עצים מן הדפנות. והקשו התוס', מאחר וכך הוא, שדפנות הסוכה נדרשות אף הן בפסוק, וכלולות בדין הסוכה, מדוע דין דבר שאינו מקבל טומאה, וכן דין תעשה ולא מן העשוי, האמורים בסכך, אינם אמורים אף לגבי הדפנות? ובכתבי הגרי"ז כתב בשם הגר"ח, כי שם סוכה בוודאי הינו רק על הסכך, ולכן כל פסולי סוכה, בסכך הם, ולא על הדפנות שאין עליהם דין סוכה כלל, אולם זה וודאי, שקיום מצוות סוכה, הינו גם ע"י הדפנות אשר בלעדיהם אין כאן מצוה, ולפיכך איסור הנאה קיים אף בדפנות, משום שאיסור זה אינו תלוי בשם סוכה, אלא בקיום המצוה, ומאחר וקיום המצוה הוא גם בדפנות, הרי שאף הם אסורים.

דרשני המקוצר[עריכה]