פרשני:בבלי:זבחים מד ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

זבחים מד ב

חברותא[עריכה]

והלא מצינו שאין הדבר תלוי זה בזה. שהרי לוג שמן הבא בפני עצמו, באופן שהביא אשמו היום ואת לוגו לאחר עשרה ימים, דלכולי עלמא מאחר ולא נתקדש הלוג שמן בכלי בעת שנזרק דם האשם, אין דם האשם מתירו, אלא מתנותיו שרו ליה,  10  ואף על פי כן מתנותיו לא מפגלין ליה, ואין בו תורת פיגול.  11 

 10.  בחדושי מרן רי"ז הלוי הקשה לסתור את דבריו שהובאו לעיל, לפי מה שכתבנו לעיל שלא נחלקו רבי ורבנן לענין התר אכילה אלא לענין דין מעילה בלבד, נמצא שדברי הגמרא כאן לגבי לוג שמן הבא בפני עצמו שהכל מודים שמתנותיו מתירות אותו, היינו לענין מעילה, שהרי לענין התר אכילה אמרנו שלא נחלקו מעולם, ואם כן מבואר שאף בלוג שמן הבא בפני עצמו יש דין מעילה, ולא כפי שכתבנו שאין דין מעילה אלא בלוג הבא עם האשם! ? וכתב ליישב, מאחר וכתבנו בדעת הרמב"ם שאף רבנן מודים שהתר אכילת הלוג אינו אלא לאחר שנתן ממנו מתנותיו, מדוע אם כן לא נאמר שאף לדעתם יחשב הלוג דבר שיש לו מתירין מחמת מתנותיו המתירות אותו באכילה ויהיה בו דין פיגול, וכי דין פיגול תלוי בדין מעילה (שמשום כך סברה הגמרא שדווקא לדעת רבי יהיה דין פיגול בלוג, ואילו לרבנן הסוברים שאף קודם מתנותיו אין מפגלים בו, לא נחשב הלוג "ניתר" על ידי מתנותיו)! ? ומשום כך נראה, כי מה שתלתה הגמרא את דין פיגול במחלוקתם של רבי ורבנן אין זה משום שדין פיגול תלוי בדין מעילה, אלא משום שלדעת רבנן היתר הלוג אינו תלוי לגמרי במתנותיו שהרי הן לבדן אינן מתירות אותו אלא עם זריקת דם האשם ביחד, שכשם שזריקת דם האשם מועילה להוציא את הלוג מדין פיגול, כך גם מועיל הוא לענין היתר אכילתו, וכיון שמתנותיו אינם ה"מתירים" המיוחדים שלו משום כך לא ניתן שיתפגל על ידם, שהרי עיקר דין פיגול הוא בזה שמתפגל הדבר הניתר על ידי מתיריו, ואין זה תנאי בעלמא שיהיה דבר שיש לו מתירין, אלא זהו עצם דין פיגול שמתפגל על ידי מתיריו (אמנם דעת רבי שאין האשם מתיר של הלוג כלל, וכל ענינו תלוי במתנותיו בלבד, ומשום כך יש לו להתפגל על ידם). ומעתה, זהו שסברה הגמרא שלדעת רבנן מאחר ואין הלוג ניתר על ידי מתנותיו בלבד אלא יחד עם זריקת דם האשם, הרי שאף לענין פיגול אין לו להתפגל אלא על ידי האשם שבזה נחלקו רבנן ורבי מאיר אם האשם מפגל את הלוג אם לאו. ועל כך הקשה רבי ירמיה, הרי לוג הבא בפני עצמושכולם מודים בזה שמתנותיו לבדן מתירות אותו באכילה שהרי אין לו עוד מתיר אחר, ואף על פי כן לא מפגלים בו, ובהכרח שאין הלוג מתפגל כלל על ידי מתנותיו, ואם כן הוא הדין לרבי, אף לוג הבא עם האשם, אי אפשר לו שיתפגל על ידי מתנותיו.   11.  הקשה השפת אמת, מנין לגמרא שהמפגל המתנות השמן אינו פיגול, שמא לא נחלקו אלא באופן שפיגל בדם האשם, אבל כשפיגל במנות השמן אף חכמים מודים לרבי מאיר שהוא פיגול! ? וכתב, לולא פירוש רש"י שהעמיד את דברי רבי גם בדעת חכמים, יש לפרש הסוגיא כי זה וודאי שאם היה יכול לפגל במתנות השמן מחמת היותן מתירות את שייריו, הרי שאף הדם היה מפגלו לדעת הכל, ואם כן, לדעת חכמים שאין הדם מפגל את השמן הרי שאף מתנותיו אינן מפגלות. אלא שדעת רבי היא ששייך פיגול במתנות השמן שהרי הן המתירות אותו, ועל כך שאלה הגמרא, מאחר ובלוג הבא בפני עצמו דעת הכל היא שמתנותיו מתירות אותו אם כן יש לו להיות מפוגל על ידי דם האשם.
דתניא: לוג שמן של מצורע חייבין עליו משום פיגול, אם פיגל באשם, מפני שהדם של האשם מתירו בזריקתו למתן בהונות, דברי רבי מאיר.
אמרו לו חכמים לרבי מאיר: והלא אדם מביא אשמו עכשיו, ולוג אפשר  12  לו להביא מיכן ועד עשרה ימים. ואם כן, מדוע יתפגל הלוג על ידי האשם?

 12.  בדעת רש"י בתמורה (יד א ד"ה מנחתם) נראה, שלכתחילה אין לו להביאם בפני עצמם, שהרי העמיד דין זה באופן שלא נזדמנו לו הנסכים בעת הבאת הקרבן. אולם התוס' הראש השנה (ל ב) תלו דבר זה בדין שירה שמאחר ונסכים הבאים בפני עצמם ספק הוא בגמרא אם טעונים שירה ולא נפשט ספק זה, משום כך לכתחילה יש לו להביאם עם הזבח. ולכאורה מבואר לפי זה, שבקרבן יחיד שאינו טעון שירה, רשאי לכתחילה להביא הנסכים בפני עצמן. אמנם, דעת הרמב"ם (מעשה הקרבנות ב יב) "מביא אדם את קרבנו היום ונסכיו אחר עשרה ימיסאחד יחיד ואחד צבור", ומשמע שבכולם רשאי לעשות זאת לכתחילה.
אמר להן, אף אני לא אמרתי שיתפגל לוג השמן על ידי האשם אלא בלוג הבא עם האשם בו ביום.
וכיון שראינו שלוג שמן הבא בפני עצמו אין בו תורת פיגול לדעת הכל, אף על פי שמתנותיו מתירות אותו, אם כן הוא הדין לרבי, אף על פי שסובר הוא שמתנותיו של לוג השמן מתירות אותו, מכל מקום אין הן מפגלות, כי אין מפגל אלא דם או קומץ את שייריו ומשום שהוקשה מנחה לזבחים.  13 

 13.  כן כתב רש"י. ובכתבי הגרי"ז ביאר בזה כוונתו, שדין פיגול לא נאמר אלא במקום שיש מתיר וניתר כגון דם המתיר את הבשר או קומץ המתיר את השיריים שהקומץ המתיר הינו דבר בפני עצמו מהשיריים, ומה שאין כן בלוג שמן שאין כאן דין מיוחד על המתנות המתירות, ולא נתייחד שום חלק מהלוג להיות מתיר אלא הלוג כולו ראוי להיות מתיר, ואף ביציקת השמן על ידו לא נתייחד השמן לזה ויכול להחזירו ללוג וליצוק שוב, ובזה לא נאמר דין פיגול שכל ענינו במקום שנתייחד מתיר וניתר. ובמקדש דוד (ז א ד"ה ונראה דרש"י) למד בדברי רש"י, שסובר שאין פיגול אלא בדם ובמנחה ומשום שהוקשה לזבחים, ולא בלוג שמן שלא הוקש אליהם. ובראב"ד על הסיפרא כתב טעם אחר בזה, משום שדין פיגול לא נאמר אלא בעבודות המזבח, ולמדנו זאת משלמים, ומתנות הלוג אינן עבודת מזבח.
ומתרצינן: אלא, אמר רבי ירמיה, לעולם ברייתא שלעיל, רבי מאיר היא, הסובר שעל לוג שמן חייבין משום פיגול, וסמי מכן, ומחוק מהסיפא נסכים, ואל תגרסם כאן בברייתא, ולא יוקשה לך הסיפא שהיא כרבנן.
אביי אמר: לעולם לא תסמי נסכים מהברייתא, והסבר הברייתא כך הוא: ותנא, שנה התנא בברייתא ברישא לוג הבא עם האשם שאף על פי שיכול להביאו לאחר עשרה ימים - דם האשם מפגלו לדעת רבי מאיר, וממנו אתה למד שהוא הדין לנסכים הבאין עם הזבח שדם הזבח מפגלם אף על פי שיכול להביאם לאחר זמן. והדר תנא בסיפא נסכים הבאין בפני עצמן בדומה לקטורת ולבונה ומנחת כהנים המפורטים בברייתא שאין להם מתירין ולכך אם הקריב מקצת מהם במחשבת פיגול אינם מתפגלים בזה, ומהם אתה למד שהוא הדין ללוג הבא בפני עצמו שאין הוא מתפגל על ידי מתנותיו.
שנינו שמשנה: חטאת העוף דמה מתיר את בשרה לכהנים.
ומקשינן: מנא הני מילי שחטאת העוף נאכלת (מאחר והיא נבילה שהרי לא נשחטה אלא נמלקה)?
ומתרצינן: דתני לוי: בענין מתנות כהונה שניתנו לאהרן ובניו נאמר "זה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש, כל קרבנם לכל מנחתם ולכל חטאתם ולכל אשמם אשר ישיבו לי, קדש קדשים לך הוא ולבניך" (במדבר יח). וכך דרשנו פסוק זה:
"כל קרבנם" לרבות לוג שמן של מצורע שאף הוא נאכל שהרי קרוי קרבן שנאמר בו "והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן" הרי שהלוג בככל "והקריב" דהיינו קרבן.
והוצרכנו לרבות את לוג השמן ולא די במה שקרוי קרבן, כי סלקא דעתך אמינא "מן האש" כתב רחמנא בענין הנאכלים ומשמע בזה דווקא הנותר מן האישים, והאי לוג שמן לאו מותר מן האש הוא שלא עלה כלל לאישים, קא משמע לן שאף על פי כן ניתן לאכילה לכהנים.
"לכל מנחתם" לרבות מנחת העומר ומנחת הקנאות של סוטה! והוצרכנו בהן לריבוי זה, כי סלקא דעתך אמינא מאחר ונאמר בפרשת המילואים "ואכלו אותם אשר כפר בהם" ואם כן לא יאכל אלא דבר שיש בו כפרה ואילו מנחת העומר להתיר את החדש במדינה אתיא ומנחת קנאות לברר עון קאתיא ואינן באות לכפרה, קא משמע לן שאף הן נאכלות.
"ולכל חטאתם" לרבות חטאת העוף, סלקא דעתך אמינא שלא תאכל, כי מאחר ולא נשחטה אלא נמלקה נבילה  14  היא ואסורה באכילה, לפיכך למדנו בזה שנאכלת לכהנים, ומכאן אמרנו ללמוד את דין המשנה שחטאת העוף נאכלת.

 14.  בספר ראש המזבח הקשה, לשיטה הסוברת אין שחיטה לעוף מן התורה מדוע הוצרכנו לריבוי זה, מאחר ואין בעוף איסור נבילה! ? ואמנם, מבואר בקרן אורה לקמן (סט ב) ובמקנה (קדושין נז ב) שבכל מליקה נעשה העוף טריפה על ידי שבירת מפרקתו, ואם כן יתכן שצריך דרשה זו בחטאת העוף משום איסור טרפה.
"לכל אשמם" לרבות אשם נזיר - שאם נטמא הנזיר במת בתוך ימי נזירותו יש לו להביא אשם זה כשטהר מטומאתו, והוא מכשירו להתחיל למנות נזירות טהרה - ואשם מצורע שנאכלים, והוצרכנו לריבוי זה כי סלקא דעתך אמינא לא באו אלו לכפרה אלא להכשיר קאתו שאשם הנזיר מכשירו להתחיל נזירות טהרה, ואשם מצורע בא להכשירו לאכול בקדשים קא משמע לן שאף הם נאכלים.
ומקשינן: אשם מצורע בהדיא כתיב ביה שנאכל, שהרי אמרה בו תורה "כי כחטאת האשם הוא לכהן" ומדוע אם כן הוצרכנו לרבות אותו מדרשת "לכל אשמם"? ואמנם, עיקר דין האשם הוצרך כאן בפרשה לענין כל עשרים וארבע מתנות כהונה שסידר כאן הכתוב (משום מחלוקתו של קרח, כפי שמבואר ברש"י לקמן), אבל מכל מקום תיבת "ולכל" הבאה לרבות מיותרת!?
ומתרצינן: אכן, אין צריך ריבוי למצורע, אלא דרשת "לכל אשמם" באה לרבות אשם נזיר שנאכל כאשם מצורע.
וממשיכה הגמרא להביא את המשך הברייתא:
"אשר ישיבו" זה גזל הגר, הגוזל את חבירו ונשבע לו לשקר ואחר כך הודה, משלם קרן וחומש לבעלים, ואם היה הנגזל גר שאין לו יורשים נותנם לכהן. וזהו שנאמר בו בפרשת נשא "ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו, האשם המושב לה' לכהן, מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו" ודרשנו בזה "האשם זה הקרן, "המושב" זה חומש, שאם היה גר שאין לו גואל נותנם לכהן. ואין להקשות כאן, מאחר וכבר נאמר דין זה בפרשת נשא מדוע הוצרך הכתוב לכופלו כאן? שהרי אף חטאות ואשמות ויתר האמורים בפרשה זו נכתבו כל אחד במקומו, וכאן בא הכתוב וסידר אותן לאהרן מפני מחלוקתו של קרח שערער עליו על הכהונה.  15 

 15.  וכבר התבאר ברש"י לעיל, שכל אלו הקדשים שנתרבו כאן, לא מעצם היותם שנויים כאן נתרבו, אלא מייתור תיבת "כל" האמורה בכל אחד מהם.
"לך הוא ולבניך" שלך יהיה גזל הגר כנכסים של חולין אפילו לקדש בו את האשה שאין בו שום קדושה וממון בעלים הוא. ומה שאמר הכתוב לאחר מכן "בקדש הקדשים תאכלנו" היינו לגבי שאר קדשים האמורים בפרשה, אבל גזל הגר חולין הוא.  16 

 16.  כן כתב רש"י. אולם במנחות (עג א) פירש, שדין "שלך הם" נאמר לגבי כל אלו המתנות שנתרבו בפרשה זו, שיכול לקדש בהם, וכפי המבואר בקדושין (נב ב) המקדש בחלקו בקדשי קדשים מקודשת. ולכאורה דבריו סותרים אלו את אלו! ? וכתב הצאן קדשים, רש"י כאן פירש לפי האמת שאין דין זה מדבר אלא על גזל הגר בלבד, וכפי המסקנא בקדושין שנמנו וגמרו המקדש בחלקו לא קידש. אלא שבסוגיא במנחות מוכח שרבינא שהביא שם את דרשת לוי סובר כרבי יהודה שמקודשת, ולכך פירש שם רש"י כפי סברת רבינא.
במשנתנו נחלקו חכמים ורבי שמעון אם יש דין פיגול באימורים של פרים ושעירים הנשרפים.
תניא: רבי אלעזר אומר משום רבי יוסי הגלילי, פיגל בדבר הנעשה בחוץ שהעבודה שחישב בעת עשייתה והאכילה שחישב עליה מעשה חוץ הם הרי זה פיגל, אבל אם פיגל בדבר הנעשה בפנים שהעבודה והאכילה היו מעשה היכל הרי זה לא פיגל.
כיצד?
א. היה עומד בחוץ ואמר, הריני שוחט על מנת להזות מדמו על מזבח הפנימי או על הפרוכת  17  למחר הרי זה לא פיגל כיון שמחשבה בחוץ בדבר הנעשה בפנים היא ואינה מפגלת.

 17.  לכאורה תמוה, מאחר ואין מחשבת פיגול מועילה אלא במחשב על אכילת מזבח, והזאת פרוכת אינה אכילת מזבח! ? וביאר בזה הגרי"ז (מובא במנחת אברהם כו א) על פי דברי הגר"ח שאמר, דין זה שאפשר לפגל במחשבה על זריקה, אין זה מטעם אכילת מזבח, אלא משום שיש כאן מחשבה על עבודת זריקה, וכיון שהזאת פרוכת עבודת זריקה היא, משום כך מועילה בה מחשבת פיגול.
ב. היה עומד בפנים ההיכל ואמר, הריני מזה על הפרוכת או על מזבח הפנימי על מנת (להקטיר אימורים ו) לשפוך שירים של הדם למחר על מזבח החיצון לא פיגל, כיון שמחשבה בפנים בדבר הנעשה בחוץ היא ואינה מפגלת.
ג. אבל היה עומד בחוץ  18  ואמר, הריני שוחט על מנת לשפוך שירים למחר או להקטיר אימורים למחר שאלו אכילות מזבח החיצון פיגל, כיון שמחשבה בחוץ בדבר הנעשה בחוץ  19  היא.

 18.  הסתפק השפת אמת באופן שהיה שוחט (קרבן פנים) בפנים ההיכל וחישב להקטיר אימורים בחוץ האם יהיה פיגול, כי מאחר ושחיטה היא דבר הנעשה בחוץ, אם כן מה בכך שעשאה בפנים, הרי עיקר דין זה נלמד משלמים אשר שחיטתם בפנים כשרה היא, ובודאי אם יעשה כן בשלמים עצמם הרי זה פיגול, ואם כן הוא הדין לקרבן פנים! ? ובכתבי הגרי"ז כתב בפשיטות ששחיטת פנים נחשבת עבודת חוץ.   19.  דעת התוס' (ד"ה בדבר הנעשה) שלשיטת רבי יוסי אי אפשר לחשב כלל בעת עבודות דם הפנימי, ואפילו אם חישב על דבר הנעשה בפנים, שהרי הקשו מדברי הגמרא בגיטין שלכאורה מבואר שם שכהן גדול יכול לחשב בעת עבודות הפנימיות, ותירצו שזהו רק לענין לפסול את הזבח, ולא לענין פיגול. ומבואר בזה, שאף אם חישב בעת עבודת פנים על דבר הנעשה בפנים לא פיגל.
אמר רבי יהושע בן לוי: מאי קרא המלמדנו דבר זה? בפר כהן משיח נאמר בפסוק "כאשר יורם משור זבח השלמים והקטירם הכהן על מזבח העולה" (ויקרא ד) וכי מה למדנו לפר כהן משיח בדין הקטרת אימוריו שלא אמור בו והוצרכנו ללומדו משור זבח השלמים מעתה, הרי אף בפר כהן משיח מפורטים אימוריו שהם חלב וכליות ויותרת הכבד? אלא, מקיש הכתוב פר כהן משיח לשור זבח השלמים לענין דין פיגול האמור בשלמים ואשר בכל הקדשים נלמד דין זה ממנו, ללמדך, מה שור זבח השלמים אינו נעשה פיגול עד שיהו מעשיו העבודה שחישב בה ומחשבותיו מחשבת אכילתו על מזבח החיצון והיינו שוחט או מוליך את הדם או זורקו על מנת לאכול את הבשר או לשפוך את שיירי הדם או להקטיר אימוריו חוץ לזמנו, אף פר כהן משיח אינו נעשה פיגול עד שיהו מחשבותיו ומעשיו על המזבח החיצון.
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: הלכה כרבי אלעזר שאמר משום רבי יוסי שצריך שיהיו העבודות והמחשבות דברים הנעשים בחוץ.

דרשני המקוצר[עריכה]