פרשני:בבלי:חגיגה ח ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חגיגה ח ב

חברותא[עריכה]

הקיש הכתוב שמחה לחגיגה, כדי ללמדך: מי שחגיגה באה מהם יוצאים בהם ידי שמחה, יצאו אלו - עופות ומנחות - שאין חגיגה באה מהם, שהרי בחגיגה נאמר: "חלב חגי", ובעופות ומנחות אין חלב.
רב אשי אמר: מ"ושמחת בחגך" נפקא: יצאו אלו, בשר עופות ושיירי מנחות, שאין בהן באכילתן שמחה.
ומקשינן: ורב אשי, האי "בחגך" - מאי עביד ליה?
ומפרשינן: ההוא קרא "בחגך" - לכדרב דניאל בר קטינא! דאמר רב דניאל בר קטינא אמר רב: מנין שאין נושאין נשים במועד?
שנאמר: "ושמחת בחגך" - בחגך, ולא באשתך! והיינו, שלא יניח את שמחת הרגל ויעסוק בשמחת אשתו (מועד קטן ח ב).
מתניתין:
א. מי שיש לו אוכלים מרובים (שהיו סמוכים עליו הרבה אנשים להאכילם בשר בחג), והיו לו נכסים מועטים - הרי זה מביא קרבנות שלמים (חגיגה) מרובים כפי האוכלים, ועולות ראייה מועטות.
ב. מי שיש לו נכסים מרובים ואוכלין מועטין - הרי זה מביא עולות ראייה מרובות, (דכתיב: שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך. איש כמתנת ידו - כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך), ושלמים לחגיגה מועטין, כדי שלא יביא את בשר הקדשים שיוותרו לידי פסול (מאירי).
וכי תימא רק אמוראי הוא דפליגי, והיינו, האמוראים - חזקיה ורבי יוחנן - רק הם שנחלקו אם טופל מעות למעות, אבל מתנייתא לא פליגי, הברייתות לא חולקות אלא בדין טפילת בהמה לבהמה, אך שתיהן מודות שטופלין מעות למעות.
ולכן הקשה רב ששת לרב חסדא, בהסתמכו על דברי הברייתות, שמלבד זה שטופלים מעות למעות (שהוא דבר שלא נחלקו בו התנאים, אלא כל התנאים בברייתות מודים בו), יש גם תנא באחת הברייתות הסובר שאף טופלים בהמה לבהמה, ורב ששת סובר כמוהו, ולכן הוא טען לרב חסדא הרי אמרו אף טופלים בהמה לבהמה.  7 

 7.  רש"י. והיינו, שמא תאמר כי אותה ברייתא שהזכירה לשון "עירוב" לענין טפילה, אכן סוברת שאין טופלין אלא מעות למעות, אבל אותה ברייתא שאמרה: אכילה ראשונה מן החולין ואכילה שניה מן המעשר, מתפרשת הן לענין טפילת בהמה לבהמה (שיביא בהמה ראשונה לאכילה ראשונה מן החולין ואת השניה למעשר), או שיביא פר גדול ויהיה בו די חולין כדי שיעור אכילה ראשונה, והשאר מן המעשר. ואם נפרש כן, הרי נוכל לומר שסובר רב ששת כאותה ברייתא המתרת טפילה בין בזה ובין בזה. והיינו שהקשה על רב חסדא הסובר שאינו טופל אלא מעות (רש"י). וכתב הטורי אבן, שאינו יודע מי דחקו לרש"י לפרש כן, ופשטות לשון הגמרא משמע שהברייתות מודים זה לזה, ולדעת שתיהן טופלין בין במעות בין בבהמה, והכי סבר רב ששת, ראה שם; וראה מה שכתב בזה הרש"ש. וראה עוד בהגהות רבי אלעזר משה זצ"ל, שהקשה הרבה על פירושו של רש"י בכל הענין, וביאר ביאור אחר בגמרא.
אי אפשר לפרש כן.
כי והא קתני באותה ברייתא: אכילה ראשונה מן החולין! ומשמע שיהיה בסעודה הראשונה הבאה על השולחן בשר חולין בלבד, והיינו שיביא בהמה נפרדת מן החולין לאכילה ראשונה, ולא יטפול מעות למעות, לפי שנמצאת אף אכילה ראשונה מעורבת משניהם?!
ומפרשינן: לעולם כפי שאמרנו, שבכלל לשון הברייתא השניה גם טפילת מעות למעות, ומאי "אכילה ראשונה" שאמרו בברייתא:
שיעור דמי אכילה ראשונה מן החולין.  8 

 8.  בביאור שיעור דמי אכילה ראשונה, ראה מאירי לעיל בפירוש המשנה השלישית דמשמע מדבריו, שצריך שיהיו לו דמי שה קטן מן החולין, ואת השאר טופל ממעות מעשר, ומסתמא כוונתו שיהיו לו דמי חולין כשיעור האמור לחגיגה, שהיא שתי כסף לדעת בית הלל. וכן הוא בביאור הגר"א לירושלמי בריש פאה, ומבואר שם, דבכל בהמה שמביא צריך שיהיה שיעור זה מן החולין והשאר יכול להיות מן המעשר. וכדעה זו כתב בחזון איש קכט ז, והוסיף: ושיעור זה הוא מדרבנן, ומן התורה כיון דאין שיעור לחגיגה אין שיעור לדמי התערובות. וראה עוד בזה בחידושי רבי אריה לייב.
אמר עולא אמר ריש לקיש: אדם אשר הפריש עשר בהמות לחגיגתו, והקריב חמש ביום טוב ראשון - חוזר ומקריב חמש ביום טוב שני, ואינו עובר בכך משום "בל תוסיף" על מה שאמרה תורה "וחגותם אותו חג", דהיינו יום אחד ולא יותר. כי אף השלמים שמקריב ביום אחר - שלמים של יום הראשון הם, ומקריבן עכשיו בתורת תשלומין (רש"י).  9 

 9.  רשאי להקריבם בין ביום טוב השני (בשמיני עצרת או בשביעי של פסח, לפי שהם קרבנות חובה, ואינם כנדרים ונדבות שאינן קרבין ביום טוב), בין בשאר ימות הרגל, ואין בזה משום בל תוסיף. טורי אבן בהבנת רש"י. והתוספות חולקים על רש"י, ומפרשים כל הענין דוקא ביום טוב, שאין נדרים ונדבות קרבין בו. וראה בטורי אבן באריכות בביאור שיטת רש"י ובדברי התוספות.
רבי יוחנן אמר: כיון שפסק מלהקריב ביום הראשון - שוב אינו מקריב אותן ביום אחר.  10 

 10.  כתב הטורי אבן, דהני מילי לשם חגיגה אינו מקריבן, אבל לשם נדבה חייב להקריבן בחול המועד.
אמר רבי אבא: ולא פליגי ריש לקיש ורבי יוחנן, כי:
כאן - בדברי רבי יוחנן, שאמר כיון שפסק אינו מקריב - מדובר בסתם, שלא הפרישן בהדיא על מנת להקריבם ביום הראשון (רש"י).
כאן - בדברי ריש לקיש, שאמר חוזר ומקריב - במפרש בשעת הפרשתו שליום הראשון הוא מפרישם, ולכן חשובה הקרבתו ביום אחר כתשלומי אותו יום (רש"י).  11 

 11.  צריך ביאור: הכא משמע שצריך הוכחה - על כל פנים מדבריו - שלכתחילה הפרישן על מנת להקריבן ביום הראשון, ואילו בהמשך הסוגיא מבואר ברש"י, שכל עוד אין הוכחה שלכתחילה הפרישן על מנת להקריבן בשני ימים, הרי זה חוזר ומקריב? ! וראה מה שכתב בזה בטורי אבן.
ומפרשינן לה: האי סתם - שאתה אומר: שוב אינו יכול להקריב - היכי דמי? מאיזה טעם לא הקריבן ביום הראשון?
אילימא לא הקריבם ביום הראשון משום דליכא שהות ביום לקרב (לא הספיק הזמן להקריבם)?
אי אפשר לפרש כן, כי:
האי דלא אקרבינהו משום (ב"ח) דליכא שהות ביום הוא, ומסתמא על דעת להקריבן ביום ראשון הפרישן, ודינו כמפרש על מנת להקריב ביום הראשון, שיכול להקריב גם למחר.
ואלא, שמא תאמר שהמדובר הוא בכגון שלא הקריבם ביום הראשון משום דלית ליה אוכלין (אין לו די אנשים שיאכלו ולא יותירו).
אי אפשר לפרש כן. כי: לימא (ב"ח) יש לנו לומר כי האי דלא אקרבינהו ביום הראשון לכולם, משום דלית ליה אז אוכלין. ומיהו לכתחילה - ליום ראשון הפרישן.
לא צריכא, אלא בהכרח, שמדובר בכגון דאיכא שהות ביום להקריב את כל הקרבנות שהפריש, ואף אית ליה אוכלין לאוכלן, ובכל זאת לא הקריבם.
ולפיכך אנו תולים: מדביום קמא לא אקרבינהו (הואיל ולא הקריבום ביום הראשון), שמע מינה - שיורי שיירינהו!
הוכיח סופו על תחילתו, שלכתחילה על דעת להקריבם בשני ימים הפרישן. ולכן אינו יכול להקריבם שוב ביום השני.
והכי נמי מסתברא, שמודה רבי יוחנן בסתם, שיכול להקריבן בשני ימים.
דהא כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: הפריש עשר בהמות לחגיגתו, והקריב חמש ביום טוב ראשון, הרי זה חוזר ומקריב חמש ביום טוב שני.
ולכאורה הא קשיין דברי רבי יוחנן אהדדי (שהרי רבי יוחנן סותר דברי עצמו, שאמר לעיל אינו מקריב ביום אחר)?!
אלא לאו, שמע מינה שיש לחלק בדברי רבי יוחנן: כאן בסתם, חוזר ומקריב, כאן במפרש, אינו חוזר ומקריב.
ומסקינן: אכן שמע מינה.
איתמר נמי כפי שאמרנו בדעת רבי יוחנן, שאם אין הוכחה שהיה לכתחילה בדעתו להקריבן בשני ימים, הרי זה יכול להקריבן בשני ימים.
דאמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן לפרש הברייתא (הנזכרת בעמוד זה אחר המשנה), ששנינו: "אותו אתה חוגג, ואי אתה חוגג כל שבעה":

דרשני המקוצר[עריכה]