פרשני:בבלי:חגיגה כב ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חגיגה כב ב

חברותא[עריכה]

אמרו להם בית שמאי לבית הלל: כשטיהרנו אוכלין ומשקין שבתוכו,  לעם הארץ עצמו הוא שטיהרנו, כי החברים בלאו הכי אין אוכלים אצלם מפני שמגעם מטמא.  18 

 18.  לשון רש"י: לעצמו טהרנו, הוא יאכלם, שהרי החברים בדלין מהן וממגען, ובלאו הכי מאכלו טמא. פירוש, ומטעם זה אין לחוש שמא יבואו אותם אוכלים ומשקים לידיו של חבר, שלגביו אין הכלי חוצץ, כיון שהוא בחזקת טמא.
אבל נטהר את הכלי שטהרתו לך ולו?!
כלומר: אם מטהרים אנחנו את הכלים לגביו, יש לחוש שמא ישאילם לחבר.  19  ואכן מטעם זה היה לנו לומר שאף את כלי חרס אינו מציל. אלא מתוך שאין לו טהרה במקוה, וצריך שבירה, ודאי לא ישמע לנו עם הארץ. אבל כלים שיש להם טהרה על ידי טבילה במקוה, אף עם הארץ ישמע לנו, ויטבילנו. אמר רבי יהושע: בושני (מתבייש אני) מדבריכם בית שמאי, שהרי מה טעם יש בדבריכם!

 19.  מפיסקא זו מוכיחה הגמרא כי חוששין לשאלה, כדמפרש ואזיל.
כי האם אפשר שתהיה אשה לשה בעריבה בעליה (והמת בבית וכלי החרס סותם את הפתח שביניהם), ויהיו האשה ועריבה טמאין טומאת מת שהיא שבעה ימים, כיון שלגביהם אין כלי החרס חוצץ, ואילו הבצק יהיה טהור, כיון שלגבי אוכלין ומשקין מועילה סתימת הכלי לחצוץ בפני הטומאה?!  20 

 20.  ואם תאמר: והרי משנטמאה העריבה תטמא היא את העיסה שבתוכה?! ראה מה שכתב בזה המאירי.
וכמו כן, האם אפשר שיהיה כלי הנקרא לגין (רש"ש, שאינו של חרס) מלא משקין, כשהוא נתון בתוך כלי חרס מכוסה, או בעליה שיש בפתח הארובה חציצה של כלי חרס, ויהיה הלגין טמא טומאת שבעה כיון שנטמא באוהל המת, ואילו המשקין שבו יהיה טהור?!
נטפל לו לרבי יהושע תלמיד אחד מתלמידי בית שמאי, ואמר לו לרבי יהושע: אומר אני לך טעמן של בית שמאי.
אמר לו רבי יהושע לאותו תלמיד: אמור!
אמר שאל לו אותו תלמיד לרבי יהושע: כלי טמא חוצץ הוא בפני הטומאה, או אינו חוצץ? אמר לו רבי יהושע: אינו חוצץ!
הוסיף אותו תלמיד ושאל: כלי של עם הארץ טמא הוא או טהור?
אמר לו רבי יהושע: טמא!
הוסיף אותו תלמיד: ואם אתה אומר לו לעם הארץ על כלי שלו שהוא טמא, כלום משגיח עליך אותו עם הארץ?! הרי ודאי אינו משגיח עליך.
ולא עוד, אלא שאם אתה אומר לו לעם הארץ שהוא טמא, הרי אותו עם הארץ אומר לך: אדרבה, שלי טהור ושלך טמא.
וזהו טעמן של בית שמאי!
כי היות וכליו של עם הארץ טמאים, והוא אינו מקבל דברינו לומר שהן טמאים, לכן אמרו חכמים: כלים שיש להם טהרה במקוה הרי הם טמאים ואינן ניצולין על ידי כלי של עם הארץ, כיון שישמע לנו עם הארץ להטבילם, אבל כלי חרס, שאין להם טהרה במקוה ויצטרך לשוברם, לא.
מיד הלך רבי יהושע, ונשתטח על קברי בית שמאי, ואמר: נעניתי לכם עצמות בית שמאי.
ומה סתומות שלכם כך, מפורשות על אחת כמה וכמה!
אמרו חכמים על רבי יהושע: כל ימיו הושחרו שיניו מפני תעניותיו (שיניו של השרוי בתענית הרבה משחירות), על שהתבטא כך על דברי בית שמאי!
וכאן מפרשת הגמרא את הראיה ממשנה זו שיש לחוש לשאלה, שהרי:
קתני מיהת: אבל נטהר את הכלי שטהרתו "לך ולו", ויש לחוש לשאלה. אלמא, שאלינן מינייהו.
ותיקשי, למה מותר להטביל כלי בתוך כלי לתרומה, והרי יש לחוש שמא יטביל עם הארץ אף הוא את כליו באופן שכזה, ויבוא חבר, וישאל ממנו?!
ומשנינן: כי שיילינן מינייהו - מטבלינן להו! כששואל חבר כלי מעם הארץ צריך לטובלו, שמא הטבילהו כלי בתוך כלי (רש"י).
ותמהינן: אי הכי, ניהדרו להו (ישיבו תשובה) נמי בית הלל לבית שמאי: כי שאלינן מינייהו כלים מטבלינן להו. ושוב אין לחוש לשאלה, ולמה טימאום בית שמאי?!
ומשנינן: הואיל ובנידון מחלוקתם של בית שמאי ובית הלל, הרי אנו דנים לענין טומאת מת, וטמא מת בעי הזאה של מי חטאת שלישי ושביעי, שוב אי אפשר לסמוך על הטבילה.
הואיל ומנא לשבעה יומי - לא מושלי אינשי (אין דרך לשאול כלי לשבעה ימים).
ואכתי תמהינן: היאך אתה אומר שכל השואל כלי מעם הארץ צריך שיטבילנו? והאם אטבילה לא מהימני עמי הארץ?!
והתניא: נאמנין עמי הארץ על טהרת טבילת טמא מת.
הרי למדת שאין החבר צריך לחוש שמא הטבילו עם הארץ כלי בתוך כלי?!  21 

 21.  לפי מהלך הסוגיא ביאור קושיית הגמרא היא: הואיל ולמדנו שעם הארץ נאמן על הטבילה ואין החבר חוזר ומטביל, אם כן ממילא היה לנו לומר שאף לתרומה אין מטבילין כלי בתוך כלי, משום החשש שמא יראנו עם הארץ ויטביל כלי בתוך כלי, ושוב ישאל החבר את הכלי ממנו ויסמוך על טבילתו של עם הארץ.
אמר אביי, לא קשיא, כי:
הא ששנינו עמי הארץ נאמנים על הטבילה, היינו דוקא בגופו של עם הארץ, שנטהר על ידי טבילה.
הא - שאמרנו אין עם הארץ נאמן וצריך החבר להטביל שוב - בכליו, כיון שיש לחוש שמא הטביל כלי בתוך כלי.
רבא אמר: לעולם אידי ואידי בכליו, ולא קשיא, כי:
הא ששנינו עמי הארץ נאמנים על הטבילה, מיירי דאמר עם הארץ: מעולם לא הטבלתי כלי בתוך כלי.
והא דאמרנו אין עם הארץ נאמן וצריך להטביל שוב, מיירי דאמר: מעולם לא הטבלתי כלי בתוך כלי שאין בפיו כשפופרת הנוד.
והתניא (בניחותא) שיש חילוק על מה מעיד עם הארץ:
נאמן עם הארץ לומר: פירות אלו לא הוכשרו לקבל טומאה, וממילא הם טהורים.
אבל אינו נאמן לומר: הפירות הללו הוכשרו, אבל לא נטמאו
והכא נמי נאמן לומר: לא הטבלתי כלי בתוך כלי מעולם, אבל לומר: הטבלתי כלי בתוך כלי שפיו רחב כשפופרת הנוד, אינו נאמן, (רבינו חננאל).  22 

 22.  הקשה הטורי אבן: למה לא נאמינו בין לגבי הכשר ובין לגבי טבילה, והרי יש לו מיגו, שהיה יכול לומר: לא הוכשרו כלל, או שלא הטביל כלי בתוך כלי מעולם? ! ראה שם. ובמקדש דוד (טהרות, בענין חולין בטהרה בד"ה והנה אמרינן בחגיגה), כתב בטעם הדבר שאין עם הארץ נאמן בזה, דאינו משום חשש משקר, כי עם הארץ אינו חשוד לשקר בטהרות, אלא חיישינן שמא לא דקדק יפה בשיעור של שפופרת הנוד, שהרי נאמן לומר שלא הטביל כלי בתוך כלי, רק איכא מילי דעם הארץ לא בקיאי בהו, ראה שם; ואם כן לכאורה אין מקום לקושייתו של הטורי אבן, (וראה מה שכתב שם בדיבור שאחר זה).
ותמהינן על אביי: ואגופו מי מהימן עם הארץ שטבל?!
והתניא: חבר שנטמא במת, שבא להזות, ואמר: הריני ביום השלישי לטומאתי, וראוי אני להזאה ראשונה של אפר פרה - מזין עליו מיד הזאה ראשונה, שהיא בשלישי לטומאתו.
ואילו עם הארץ שבא להזות, אין מזין עליו עד שיעשה בפנינו שלישי ושביעי.
כלומר: אין מזין עליו מיד, אלא ממתינים לו שלשה ימים, כי אין אנו מאמינים לו שעתה הוא היום שלישי לטומאתו (טורי אבן, וראה תוספת ביאור בהערות)?!  23 

 23.  לפירוש הטורי אבן לשון "בפנינו" אינו מבואר כל כך. והנה הקשה הטורי אבן: והרי אין אנו יודעים שנטמא אלא מפיו, כי אם ידוע לנו שנטמא, מסתמא יודעים אנו באיזה יום היה. ונמצא, שהוא "הפה שאסר" את עצמו, וכיון שכן יהיה הוא "הפה שהתיר", וייאמן לומר שכבר יום השלישי לטומאתו? ! וכתב לתרץ, שעל כרחך מיירי שבאו עדים שנטמא ושכחו באיזה יום היה, נמצא שהם אסרוהו ולפיכך אינו נאמן להתיר. ואל תתמה על זה שיודעים מהטומאה ושכחו באיזה יום היה, שהרי לכאורה קשה לשון הברייתא: עד שיעשה בפנינו שלישי "ושביעי", ולמה צריך לעשות בפנינו את השביעי, והרי כיון שעשה בפנינו שלישי, שוב ממילא ידעינן מתי הוא יום השביעי, שהוא אחר ארבעה ימים מהזאת יום השלישי. אלא ודאי, לאפוקי שאם עשה לפנינו יום שלישי ושכחו, ואין יודעים כמה ימים יש מהזאת יום שלישי להיום. והוא הדין שיש לפרש עיקר דין הברייתא באופן זה, ששכחו באיזה יום נטמא, ראה שם. אבל במקדש דוד (טהרות בענין חולין בטהרה בד"ה אמרינן שם בחגיגה) הביא דבריו והוכיח לא כן, וכתב לפרש על פי הר"ש באופן אחר: דלא חשדינן ליה למשקר במה שאומר שנטמא לפני שלשה ימים, אלא דחיישינן שנטמא אף היום דאינו זהיר הוא, והיום הוא יום הראשון שלו. ולפי זה מה דאמרינן: צריך שיעשה בפנינו שלישי ושביעי, היינו שישמור עצמו לפנינו שלא יטמא עוד, ראה עוד שם. ולדברי המקדש דוד מבואר היטב לשון "בפנינו". ולשון הרמב"ם בהלכות פרה אדומה (יא ב) הוא: מי שנטמא במת ושהה כמה ימים בלא הזאה, כשיבוא להזות מונה בפנינו שלשה ימים, ומזין עליו בשלישי ובשביעי, ומעריב שמשו. במה דברים אמורים בעם הארץ, שאפילו אמר היום שלישי שלי, אינו נאמן שמא היום נטמא, לפיכך צריך למנות בפנינו. ולשונו נוטה יותר כפירוש הטורי אבן, וביותר מוכח כן ממה שלא הזכיר כלל שצריך מנין בפנינו בין שלישי לשביעי.
אלא אמר אביי, ישוב אחר לקושיא שהקשתה הגמרא לעיל, שלענין כלי בתוך כלי אין מאמינים לו, ואילו בברייתא מבואר שנאמן עם הארץ על טהרת טבילת טמא מת, כי הטעם בברייתא הוא:
מתוך חומר שהחמרת עליו בתחלתו, שאם בא לפניך ואמר הריני ביום השלישי לטומאתי אינך מאמינו, לפיכך הקלת עליו בסופו להאמינו על הטבילה שאחר ההזאה, אבל בשאר טבילות אינו נאמן.
שנינו במשנה: אחוריים ותוך ובית הצביטה לתרומה:
ומפרשינן: מאי אחוריים ותוך? כלומר: לענין מה אנו מחלקים את האחוריים ותוך הכלי ובית הצביטה שלו?
ומפרשינן: כדתנן:
א. אין אוכל או משקה טמאים מטמאים את הכלי מן התורה, שאין כלי נטמא אלא מאב הטומאה, ואי אפשר לאוכל ומשקה שיהיו אב הטומאה.
ב. משקה הזב והזבה, כגון רוקם ומימי רגליהם, הן אב הטומאה, ומטמאין את הכלי מן התורה.
ג. גזרו חכמים, שכל משקה, אפילו אם נטמא בשני לטומאה הרי הוא ראשון לטומאה.
ד. עוד גזרו חכמים: כל משקה טמא מטמא את הכלי ועושהו שני לטומאה. ואף שאין משקה מטמא כלי מן התורה, גזרו חכמים על המשקין כולן, אטו משקה הזב והזבה, שהם מטמאים כלי מן התורה.
הואיל וטומאת משקין לטמא כלים מדברי סופרים היא, וחששו חכמים שמא יבואו לשרוף עליה תרומה וקדשים, לפיכך עשו חכמים היכר לטומאה זו שאינה אלא מדרבנן, ואמרו:
כלי (שאינו של חרס ומקבל טומאה מגבו) שנטמא אחוריו במשקין, הרי אחוריו בלבד הן שטמאין.
אבל תוכו של הכלי, ואוגנו (שפתו הכפולה כלפי חוץ וראויה לתשמיש, רש"י) ואזנו (כגון אוזן החבית), וידיו (בית יד) של הכלי, הרי אלו טהורין.  24  נטמא תוכו של הכלי במשקין, הרי כולו טמא.

 24.  ראה מה שכתב רש"י במשנה שדין זה אמור כשכל אחד מחלקי הכלי ראוי לתשמיש, וראה מה שכתב שם הרש"ש בביאור הדבר, והביא גם דברי רש"י כאן גבי אוגנו.
שנינו במשנה: אחוריים ותוך ובית הצביטה לתרומה:
ומפרשינן: מאי בית הצביטה?
אמר רב יהודה אמר שמואל: מקום שצובטו (אוחז בו את הכלי ומושיטו לאחרים).
וכן הוא אומר אצל בועז ורות: ויצבט לה קלי, ומתרגמינן: ואושיט לה.
רבי אסי אמר רבי יוחנן לפרש "בית הצביטה": מקום שנקיי הדעת צובעין (האיסטניסים מטבילים).
כלומר: יש שהיו עושים בצלחותיהם בית קיבול קטן שבו היו נותנים חומץ או חרדל כדי להטביל בו, והוא נקרא "בית הצביטה".  25 

 25.  א. ביאר הרש"ש: אונקלוס תרגם בכל מקום שאמרה תורה "וכבס בגדיו" - דהיינו טבילת הבגדים - "ויצבע לבושוהי", וזהו שאמרו כאן: צובעין. ב. בערוך ערך בית צבע כתב: פירש רבי יוחנן מקום שנקיי הדעת שותין בו, והוא אצל אוזן הכלי שאין דרך בני אדם ליגע בו, כי דרך בני אדם להטות הכלי ולשתות מכנגד אזנו מפני שאוחזין אותו באזנו, ונקיי הדעת משנין ואין שותין ממקום שכל אדם שותה בו אלא שותין מאצל אזנו כמו שאמרנו.
תני רב ביבי קמיה דרב נחמן:
כל הכלים אין להם אחוריים ותוך, כלומר: אין אחוריהן חלוקין מתוכן, אלא אם נטמאו אחוריהן נטמאו אף תוכן.
אחד קדשי המקדש ואחד קדשי הגבול, ומפרש לה ואזיל.
אמר תמה ליה רב נחמן לרב ביבי: קדשי הגבול - שאתה אומר אין להם אחוריים ותוך - מאי נינהו? תרומה, שהיא נאכלת בכל גבול ארץ ישראל!  26 

 26.  לאו דוקא בגבול ארץ ישראל שהרי נאכלת אף בחוץ לארץ, אלא שאין הגבלה לאוכלה דוקא בירושלים או בעזרה.
והתנן במשנתנו: אחוריים ותוך ובית הצביטה לתרומה, הרי שאף לקדשי הגבול יש אחוריים ותוך, ולא כפי שאתה אומר.
דלמא לחולין שנעשו על טהרת הקודש קאמרת, ולזה אתה קורא קדשי הגבול, שאף הן נאכלין בכל גבול ארץ ישראל, וללמד: אף לחולין שנעשו על טהרת הקודש אין חילוק בין אחוריים לתוך, ואם נטמא אחד מהם נטמא כולו. כי לענין מעלה זו אף חולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמו.
ואם כן: אדכרתן מילתא דאמר (הזכרתני את אשר אמר) רבה בר אבוה: אחת עשרה מעלות שנו כאן במשנתנו, שש ראשונות בין לקודש בין לחולין שנעשו על טהרת הקודש, ואילו שש אחרונות הן רק לקודש, אבל לא לחולין שנעשו על טהרת הקודש.
ומעלה זו, שאין לקודש אחוריים ותוך, מן המעלות הראשונות היא, ועשו מעלה זו אף לחולין שנעשו על טהרת הקודש, וכאשר אמרת.
שנינו במשנה: הנושא את המדרס נושא את התרומה, אבל לא את הקודש:
ומפרשינן: קודש - מאי טעמא לא ישא, והרי אין הוא נוגע בתרומה שיטמאנה?
משום מעשה שהיה!
דאמר רב יהודה אמר שמואל: מעשה באחד שהיה מעביר חבית של יין קודש ממקום למקום,

דרשני המקוצר[עריכה]