פרשני:בבלי:חגיגה יא א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חגיגה יא א

חברותא[עריכה]

דאמר שמואל: אף שהמוציא מרשות הקדש לרשותו שלו חשובה מעילה, מיהו הכא במשנתנו מיירי  בגזבר המסורות לו אבני בנין של הקדש הוא דעסקינן, דכל היכא דמנחה, ברשותא דידיה מנחה.
כלומר: אף קודם שנטלם לעצמו ברשותו שלו היו מונחים, נמצא כשנטלם לא שינה בהם כלום כדי שתהא חשובה הוצאה מרשות הקדש.
ומפרשינן: אלא מסיפא, כלומר: סיפא של המשנה, חידוש התלוי בשערה הוא:
בנאה בתוך ביתו, הרי זה לא מעל, עד שידור תחתיה של האבן בשיווי שוה פרוטה.
והרי יש לתמוה: מכדי כשבנאה בתוך ביתו, הרי שנויי שנייה (שינה אותה) בכך שסיתתה וקבעה בבנין, וכיון שכן, מה לי דר ומה לי לא דר, הרי שינוי זה עצמו למעילה ייחשב?!
היינו כהררין התלויין בשערה.
ודחינן: ומאי קושיא? ! דילמא לכדרב, כלומר: כפירושו של רב.
דאמר פירש רב, הכא במאי עסקינן: כגון שהניחה כמות שהיא על פי פתח הארובה (העשויה כעין חלון לבית), ולא שינה בה כלום שתהא חשובה מעילה, ולפיכך רק אי דר בה ונהנה ממנה, אין, אכן מעילה היא זו, אבל אם לא דר ביה, לא מעל.
ולפיכך מפרשינן למשנתנו: אלא לעולם כדרבא, שפירש משנתנו על הא דתניא: נזכר בעל הבית ולא נזכר שליח, שמעל השליח. וחידוש הוא, הואיל ו"שליח עניא" שמעל בדבר שהוא קרוב לאונס, מאי קא עביד.
ודקא קשיא לך מה חידוש יש בדבר, והרי ודאי יש לו למעול, מידי דהוה אשאר מוציא מעות הקדש לחולין בשוגג - שמעל, ואף מעילת השליח אינה אונס אלא שוגג, ודין הוא שימעול השליח?!
לא תיקשי, כי אין הנדון דומה לראיה:
התם - כל מוציא מעות הקדש מפני שנתחלפו לו במעותיו שלו - משום הכי מעל, ואין אנו מחשיבים אותו לאנוס, משום דמידע ידע דאיכא זוזי דהקדש (יודע היה שיש בידו מעות של הקדש), ולכן איבעי ליה לעיוני (היה לו לבדוק אם לא נטל בטעות מעות הקדש), ולפיכך אין הוא חשוב אנוס אלא שוגג, ולכן הוא חייב על המעילה.
אבל הכא, בשליח שקיבל מעות מיד בעל הבית - מי ידע השליח שיש בידי בעל הבית מעות הקדש ויש לחוש שמא נתחלפו אלו באלו?! ואין זה אלא קרוב לאונס, והיה צריך להיות פטור, וחיובו במעילה הוא חידוש.
והיינו כהררין התלויין בשערה.
שנינו במשנה: שהן מקרא מועט והלכות מרובות:
תנא בברייתא: דיני טומאות נגעים ודיני אהלות בטומאת מת, מקרא מועט הם והלכות מרובות.
ותמהינן: וכי נגעים, מקרא מועט הוא? והרי נגעים - מקרא מרובה הוא!
אמר רב פפא, הכי קאמר:
נגעים, מקרא מרובה, והלכות מועטות,
ואילו אהלות, מקרא מועט והלכות מרובות.
ומאי נפקא מינה?
להורות לך: אי מסתפקא לך מילתא בנגעים, עיין בקראי. ואי מיסתפקא לך מילתא באהלות, עיין במתניתין
שנינו במשנה: הדינין וכו' יש להן על מה שיסמוכו: ודייקינן לשון "על מה שיסמוכו", דמשמע שאינם מפורשים בתורה, אלא יש להם סמך, ולפיכך תמהינן:
והרי מיכתב כתיבן דינין בתורה במפורש!
ומשנינן: לא נצרכא משנתנו שאמרה על הדינין שאין להם אלא סמך ואינם מפורשים אלא לכדאמר רבי, ולדינים כיוצא בו (רש"י), שאינם מפורשים בתורה.  1 

 1.  ומיהו מדברי התוספות סוף ד"ה לא, מוכח, שבדוקא אמרו דין זה ולא דינים אחרים, שהרי רצו להוכיח מסתם משנתנו שהלכה כרבי.
דתניא: רבי אומר: כתיב "כי ינצו אנשים, ונגפו אשה הרה (ולא נתכוונו לה), ויצאו ילדיה, ולא יהיה אסון (באשה, שלא מתה). ענוש יענש (הנוגף, בתשלום דמי הולדות), כאשר ישית עליו בעל האשה, ונתן בפלילים (בבית דין) ".
"ואם אסון יהיה (שמתה האשה), ונתתה נפש תחת נפש".
ופירש רבי את "נפש תחת נפש" שהיינו תשלום ממון של דמי הנפש, מפני שלא נתכוין להרוג את האשה, אלא רק את חבירו.
אתה אומר שכונת הכתוב לתשלום ממון, או אינו אלא כוונתו לנטילת נפש ממש, שחייב המכה מיתה אף שלא נתכוין להריגת האשה אלא רק להריגת בעלה?
הרי אתה למד בגזירה שוה: נאמרה "נתינה" למטה באשה (ונתתה נפש תחת נפש), ונאמרה "נתינה" למעלה (ונתן בפלילים) גבי דמי ולדות.
מה להלן, בדמי ולדות, היינו ממון.
אף כאן, גבי האשה, היינו ממון ולא מיתה, כיון שלא נתכוין לאשה.
שנינו במשנה בכלל הדברים התלויים בשערה: העבודות בקרבן:
ותמהינן: והרי דיני העבודות בקרבן מיכתב כתיבן בתורה ומפורשים הם, ולא נסמכים בעלמא?!
ומשנינן: לא נצרכא אלא לעבודת הולכת הדם בכל הקרבנות, שעיקר עבודה זו לא כתובה במפורש בתורה.
דתניא: "והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם", זו קבלת הדם -
ולפיכך אפקה רחמנא לעבודת קבלת הדם בלשון הולכה (שכתבה התורה לקבלת הדם בלשון "והקריבו", שהיא עבודת הולכת הדם).
וכמו כן מצינו ש"לקרב" משמעותו היא הולכה, דכתיב "והקריב (כמו: וקירב) הכהן את הכל, והקטיר המזבחה", ואמר מר: "והקריב" - זו הולכת אברים לכבש.
כדי למימרא (ללמדנו): דעבודת הולכה של הדם - לא תפקה מכלל קבלה!
דהיינו, אל תוציאנה לעבודת הולכת הדם מכלל דיני עבודת קבלת הדם, אלא תהיה שוה לה לכל דבריה.
והוצרך הכתוב להשוותם, כדי להשמיענו, שאף על גב שמלאכת הולכה היא עבודה ש"אפשר לבטלה", והיינו, שאינה מחוייבת בכל ענין כמו שאר העבודות, אלא יש פעמים שאפשר להמנע מלעשותה, וכגון אם רצה, רשאי לשחוט את הבהמה סמוך למזבח, ואז אינו זקוק להולכה.
מכל מקום, במקום שלא ביטלה, ההולכה של הדם בכלל עבודת הקרבן היא, ואם חישב מחשבת פיגול בעבודת ההולכה, הרי זה פיגל את הקרבן. וכמו כן, צריכה עבודת ההולכה, כמו עבודת הקבלה, להעשות דוקא על ידי כהן, הלבוש בבגדי כהונה, וכן פוסל בה עבודתו של אונן, או יושב, או ערל (רש"י).
שנינו במשנה בכלל הדברים התלויים בשערה: הטהרות:
ותמהינן: והרי דיני טהרות מיכתב כתיבן בהדיא?!
ומפרשינן: לא נצרכא אלא לשיעור מקוה, דלא כתיבא.
דתניא: כתיב: ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע, ורחץ במים את כל בשרו:
ומפרש לקרא:
"ורחץ במים" (הבי"ת נקוד בפת"ח, וכאילו אמר הכתוב "בהמים", דהיינו מים הידועים והמיוחדים), ללמדך: שיטבול במי מקוה ולא במים שאובין.  2 

 2.  ובתוספות פירשו: מי מקוה היינו אשבורן (מים נקווים ועומדים ולא זוחלים), כדאמרינן: מעין מטהר בזוחלין, ומקוה באשבורן. ובטורי אבן פירש, שבא להשמיענו שאין צריך מים חיים, וכן הוא ברש"י עירובין ד ב ד"ה במים, שפירש: המכונסין, משמע אע"ג דלאו חיים, מדלא כתיב "חיים".
"את כל בשרו", משמע שיש לטבול את כל בשרו כאחד (רש"י עירובין), כדי ללמדך שיעור מקוה, שיהיו בו מים בשיעור שכל גופו של אדם בינוני עולה בהן.
וכמה הן: אמה על אמה, ברום שלש אמות
ושיערו חכמים מי מקוה שהוא ארבעים סאה.  3 

 3.  כתבו התוספות כאן, ששיעור זה הוא לקומת האדם מלבד הראש, וכל גופו עולה בהם על ידי הרכנת הראש.
שנינו במשנה: והטמאות וכו' יש להן על מה שיסמכו:
ותמהינן: והרי דיני טומאות מיכתב כתיבן בהדיא?!
ומפרשינן: לא נצרכא אלא לכשיעור עדשה מן השרץ שהוא מטמא, דלא כתיבא במפורש בתורה.
דתניא:
כתיב: "וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ: החולד והעכבר והצב למינהו. והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת. אלה הטמאים לכם בכל השרץ.
כל הנוגע בהם במותם יטמא עד הערב.
וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא".
ודרשינן: "כל הנוגע בהם".
יכול לא יהיה טמא מי שנגע בשרצים הנזכרים עד שיגע בכולן (בכל שמונת השרצים הטמאים האמורים בפרשה)?
תלמוד לומר: "וכל אשר יפול עליו מהם", ומשמע אפילו במקצתם.
יכול יטמא הנוגע במקצתן של שמונת השרצים?
תלמוד לומר: "כל הנוגע בהם", דמשמע אינו טמא עד שיגע בכולן.
וכיון שמקרא אחד אומר כך, ומקרא אחר אומר אחרת, הא כיצד?
אינו טמא עד שיגיע במקצתו של שרץ שהוא, שיהיה שיעורו של מקצת השרץ, כשיעור שרץ אחר כולו.
כלומר: אפילו נגע במקצת שרץ, שיש בו שיעור של שרץ שלם, הקטן שבשרצים, הרי הוא טמא.
ושיערו חכמים ששיעור זה הוא בכעדשה.
שכן חומט - שהוא אחד משמונה שרצים המטמאים - תחלתו (תחילת ברייתו) הוא בכעדשה. ולכן הנוגע אפילו במקצת שרץ, אם יש בו שיעור עדשה, שהוא שיעור של שרץ שלם (החומט), הרי הוא טמא.
רבי יוסי ברבי יהודה אומר: "מקצתו שהוא ככולו" שמטמא היינו מקצת שרץ שפעמים יש בו חיות כשרץ שלם, כזנב הלטאה, שמפרכס אף אחר שנחתך מן הלטאה.
שנינו במשנה: ועריות יש להן על מה שיסמכו:
ותמהינן: והרי דיני עריות מיכתב כתיבן בהדיא, ואינן סמך בעלמא?!

דרשני המקוצר[עריכה]