פרשני:בבלי:חגיגה כד א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חגיגה כד א

חברותא[עריכה]

אמר תירץ ריש לקיש משום בר קפרא:  לא נצרכא עדותו של רבי עקיבא - שהיא אכן רק מדרבנן - אלא לשיירי מנחה, לאחר שנקמצו, והוקטר הקומץ, שאותן הכלי מצרף רק מדרבנן (ומדאורייתא לא, כדמפרש טעמא ואזיל; ובסמוך מקשה הגמרא: תינח סולת, לבונה וגחלים מאי איכא למימר?!).
ומפני מה שונים שיירי מנחה משאר קודש שהכלי מצרפו מדאורייתא, כי:
מדאורייתא רק קודש הצריך לכלי - שקידושו על ידי הכלי, דומיא דקטורת שבכף של נשיאים שהכף קידשה (טורי אבן) - הוא שהכלי מצרפו.
אבל קודש שאין צריך לכלי - כגון שיירי מנחה, שהן עומדים לאכילת כהנים - אין כלי מצרפו.
ואתו רבנן וגזרו: דאף על גב דאינו צריך לכלי - כמו שיירי מנחה - כלי מצרפו.  1 

 1.  א. לכאורה יש להקשות: הרי אף קודש הצריך לכלי כדי לקדשו, כיון שנכנס בכלי כבר נתקדש ושוב אינו צריך עוד לכלי, והאיך משכחת לה קודש הצריך לכלי? ! שמא תאמר: כיון שכניסת הקודש לכלי היתה לצורך, הרי כל עוד שהקודש בכלי חשוב הוא כצריך לכלי. אם כן צריך לומר כי שיירי מנחה שאמרנו שהם חשובים "אינו צריך לכלי" מדובר שהוציאם מן הכלי שנתן בה את המנחה כדי לקדשה, והכניסם לכלי אחר. ולא משמע כן. ומלשון המאירי למדו אחרונים ישוב לקושיא זו, שכתב: ולא סוף דבר במה שיש בו צורך לכלי כגון הקטורת שבכף שהוא צריך להתקדש בכלי שרת להקטרה, וכן בסולת (רק) שיעור הקמיצה, אבל שירים שאינו צריר לכלי, שהרי הם בבל תקטירו, ולאכילת כהנים, אז לא יהא כלי מצרפו, אלא אף מה שאינו צריך לכלי וכו'. משמע מדבריו, שאין נקרא "צריך לכלי" אלא כשהוא מתקדש להקטרה, אבל כשהכניס מנחה לכלי, הרי רק אותו חלק שיוקטר על המזבח דהיינו הקומץ הוא זה שנכנס בכלי להקטרה, אבל השאר מתחילתו לא נכנס להתקדש להקטרה, ולפיכך חשובין השיריים כקודש שאינו צריך לכלי. וראה היטב בתוספות מנחות כד א בתירוצם השני שהובאו בהערה הבאה. ב. ראה עוד בביאור דברי הגמרא, בהערה בהמשך הסוגיא.
ואכתי מקשינן: תינח שיירי מנחה כשהן סולת, שבהן צירוף הכלי הוא אכן רק מדרבנן.
אבל קטורת ולבונה (וגחלים שניתנו במחתה לצורך הקטורת, מאירי) שאף עליהם אמר רבי עקיבא שהם נפסלים, ומשמע מדרבנן בעלמא (כיון ששנינו "הוסיף"), מאי איכא למימר, לדעת רב חנין הסובר שצירוף כלי הוא מדאורייתא? שהרי אלו צריכים הם לכלי!
אמר פירש רב נחמן אמר רבה בר אבוה: המשנה בעדיות מדוברת בכגון שצברן לסממני הקטורת ולגרגירי הלבונה על גבי קרטבלא (עור שלוק) שאין לו תוך, וצירוף בכלי כעין זה הוא רק מדרבנן, כי:
מדאורייתא רק כלי שיש לו תוך - בדומה לכף של קטורת - הוא שמצרף את מה שבתוכו להיות כאחד לגבי טומאה.
אבל כלי שאין לו תוך - אינו מצרף את מה שעל גביו להיות אחד.
ואתו ובאו רבנן ותיקנו: דאף על גב דאין לו תוך לכלי, אף הוא מצרף את אשר על גביו.  2  ופליגא דרבי חנין, שאמר צירוף כלי מדאורייתא הוא, אדרבי חייא בר אבא.

 2.  א. בגמרא מנחות כד א, אמר רב כהנא: צריך לכלי, הכלי מצרפו, אין צריך לכלי, אין הכלי מצרפו. והקשו התוספות שם: הרי לעיל בגמרא אמרו שגזרו רבנן אף באין צריך לכלי שיהא הכלי מצרפו? ! ותירצו בתירוץ ראשון: שמא סבר רב כהנא כתירוץ הגמרא גבי לבונה וגחלים. ביאור דבריהם, כי באותו ביאור שאמרו בגמרא בלבונה וגחלים - יש לבאר גם "סולת" שנזכרה במשנה, ואין צורך לתירוצו של בר קפרא, ואכן לדעת רבה בר אבוה אין קודש "שאינו צריך לכלי" עושה צירוף אפילו מדרבנן. ומבואר לפי תירוץ זה, שלא באו דברי רבה בר אבוה להשלים תירוץ הגמרא הקודם, אלא תירוץ אחר הוא שחלוק על התירוץ הקודם, ואף על גב שלא אמרו "אלא" בגמרא. ולפי זה צריך ביאור, מה הועיל בר קפרא שתירץ על הסולת דמיירי בשיירי מנחה, כיון שעדיין יקשה מקטורת לבונה וגחלים? ! ואין לומר כי מודה הוא לתירוצם, שהרי אם כן, מנין לתוספות לומר שרבה בר אבוה חלק על בר קפרא בזה. ובתירוץ שני תירצו: אף רבנן לא גזרו אלא בשיירי מנחה מפני שהיו צריכים לכלי קודם שקמץ את המנחה, ואילו בסוגיא במנחות מיירי כשאינו צריך לכלי כלל, ובזה אפילו רבנן לא גזרו. ולפי ביאור זה יש לפרש, שדברי רבה בר אבוה משלימים את דברי בר קפרא, שהוא לא תירץ אלא על סולת, ואילו הם תירצו אף על לבונה וגחלים, ואף שיש בתירוץ זה כדי לתרץ אף על סולת, מכל מקום משנה אינה זזה ממקומה, ואף תירוץ הראשון אמת. ב. הקשה הטורי אבן ד"ה שא"צ: כיון דאפילו מדרבנן אין מקדש כלי כשאינו צריך לו אלא בשיירי מנחה, אם כן איך אמרו במשנה שמעלה זו היא חומר בקודש מבתרומה, והרי תרומה אינה צריכה לכלי, ואף קודש דוגמתה אינו מקדש, וראה מה שתירץ שם ג. דברי התוספות בתירוצם הראשון שנקטו בדעת רבה בר אבוה שבאין צריך לכלי אינו אסור אפילו מדרבנן, הם שלא כדברי הר"ש בסוף פרק קמא דטהרות, שהוא כתב שם להוכיח מדברי רבה בר אבוה גופיה, שבאין צריך לכלי הכלי מצרפו מדרבנן, שהרי כלי שאין לו תוך אינו מקדש, ואם כן "אינו צריך לכלי" הוא, ומכל מקום אסור מדרבנן, וכבר הקשה כן על דברי התוספות בטורי אבן בד"ה דאורייתא. ד. ומיהו אף שיטת הר"ש צריכה ביאור: שהרי כתב, שרבה בר אבוה מודה לבר קפרא שכל שאינו צריך לכלי אינו מקדש מן התורה ורק מדרבנן הכלי מצרפו, וכיון שכלי שאין לו תוך "אינו צריך לכלי" הוא, הרי שמדאורייתא לא מיקרי "צריך לכלי", ולמה אמרו בגמרא, שאינו מקדש מן התורה משום דין חדש דבעינן כלי שיש לו תוך? ! ה. ראה מה שכתב הטורי אבן בד"ה דאורייתא על דברי התוספות והר"ש. ו. הקשו התוספות: למה לא תירצה הגמרא, שמדאורייתא רק כלי שרת מצרף דומיא דכף של קטורת, ולא כלי של חול, ואתו רבנן וגזרו אפילו בשל חול? ! ולא יישבו.
דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מעדותו של רבי עקיבא - שהיא מדרבנן וכדקתני: "הוסיף" - נשנית משנה זו, ששנינו: הכלי מצרף מה שבתוכו לקודש.
הרי למדת בדעת רבי יוחנן, שכל עיקר דין צירוף כלי אינו אלא מדרבנן! שנינו במשנה: הרביעי בקודש פסול:
תניא אמר רבי יוסי: מנין לרביעי בקודש שהוא פסול?
ודין הוא (מדין קל וחומר הוא נלמד):
ומה מחוסר כפורים (כגון זב ויולדת שטבלו והעריב שמשם, ועדיין עליהם להביא קרבן לכפרתם למחרת, ועד שלא הביאו כפרתם "מחוסרי כפורים" הם נקראים), שכשר לתרומה (רש"י), מותר הוא באכילת תרומה, מכל מקום הרי הוא פסול לקודש, אסור הוא באכילת קדשים.  3 

 3.  במסכת יבמות עד ב הוא נלמד ממה שאמרה תורה: א. ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים, הא רחץ טהור. ב. ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים. ג. וכפר עליה הכהן וטהרה, ומשמע עד שלא כיפר לא טהרה. ומפרשת הגמרא את הפסוק הראשון למעשר שני, ואת השני לתרומה, ואת השלישי לקדשים.
שלישי לטומאה, שהוא חמור מן המחוסר כפורים, בכך שהרי פסול הוא בתרומה.
כלומר: אם שני לטומאה (אפילו חולין) נגע בתרומה, הוא עשאה שלישי לטומאה, ופסלה.  4 

 4.  במסכת סוטה כט א הוא נלמד מקל וחומר: ומה טבול יום שמותר בחולין אסור בתרומה (כמבואר ביבמות עד ב מן המקראות שהובאו לעיל בהערה), שני לטומאה שהוא פסול בחולין אינו דין שיעשה שלישי לתרומה (כן הוא בגמרא שם, וכן הביא רש"י בפסחים יח ב, וראה לשון רש"י כאן). ואף שיש לומר: דיו לבא מן הדין להיות כנדון ויהיה אף בתרומה רק שני ולא שלישי, כיון שאם תאמר דיו מיפריך קל וחומר, שהרי אינך צריך ללמוד על שני לתרומה, שהוא בכלל חולין, לפיכך ילפינן אפילו לשלישי (רש"י סוטה שם).
אינו דין שיעשה שלישי לטומאה, בנגעו בקודש - רביעי לקודש, ויפסול את הקודש בכך.
שמא תאמר: דיו לבא מן הדין להיות כנדון.
הואיל ואתה בא ללמוד משלישי לתרומה, אם כן כשאתה בא ללמוד ממנו לקודש לא תלמד אלא שיש לקודש שלישי לטומאה, אבל רביעי לא תלמד.
אינו כן, כיון שבכל מקום שאם תאמר בו "דיו" שוב לא תלמד קל וחומר, כי אינך נצרך לו, הרי אתה למד ממנו אפילו יותר מן הנידון -
והרי כבר למדנו שלישי לקודש מן התורה, כדמפרש ואזיל.
ואם כן, אתה למד רביעי בקל וחומר, כיון שלשלישי כשלעצמו אינו צריך (נתבאר על פי רש"י פסחים יח ב).
ומפרשינן לה: שלישי לקודש מן התורה - מנין?
דכתיב: "והבשר (של קדשים) אשר יגע בכל טמא - לא יאכל!".
מי, האם לא עסקינן דנגע הבשר של קודש בשני לטומאה, שאף הוא נקרא "טמא", וקאמר רחמנא: לא יאכל.
רביעי מקל וחומר - הא דאמרן.  5 

 5.  הוסיף רש"י: ואפילו למאן דאמר: אפילו היכא דמיפריך קל וחומר אמרינן דיו, הני מעלות דרבנן נינהו, ולאו דאורייתא, והאי דנקט "ולמדנו שלישי לקודש" מילתא בעלמא היא דאשמעינן, דשלישי לקודש מן התורה הוא. ומבואר שיטת רש"י שרביעי בקודש אינו מן התורה, ומלשונו אתה למד שלמד כן ממה שנשנה דין זה בין המעלות שבמשנתנו, ומשנתנו מעלות דרבנן הן. וברש"י בפסחים יט א ד"ה א"ל האריך יותר בהוכחתו: ותדע דקתני לה גבי מעלות דחומר בקודש, דקיימא לן התם דכולהו מדרבנן נינהו, וזו מחמש מעלות האחרונות היא, ואמר התם חמש אחרונות לית להו דררא דטומאה דאורייתא (ראה לעיל כא ב). ויתירה מזו כתב רש"י בחולין לה א ד"ה אלא: האי שלישי עביד רביעי בקודש מעלה היא דרבנן, דהא גבי מעלות וכו', ואע"ג דמייתינן לה בקל וחומר ממחוסר כפורים, לאו קל וחומר דאורייתא הוא, דהא משלישי דתרומה הוא דמייתינן לה, והיא גופה לא כתיבא בהדיא, ואסמכתא בעלמא היא. תדע, דהא גבי מעלות תניא ! (ביאור דבריו, דהא גבי שלישי נמי איכא למימר "דיו", וכמו שנזכר לעיל, כיון שאין אנו אומרים: כל היכא דמיפריך קל וחומר לא אמרינן דיו). אולם שיטת התוספות כאן ולעיל כא ב אינה כן, ודחו ראיית רש"י ממה שהוא נמנה בין חמש המעלות האחרונות, ראה דבריהם, וכתבו מזה עוד בפסחים יח ובחולין לה.
שנינו במשנה: ולתרומה, אם נטמאת אחת מידיו, חבירתה טהורה.
ואילו לקודש, אם נטמאת ידו האחת, מטביל שתיהן, ואם לא יטביל שתיהן, ויגע בקודש אפילו ביד הטהורה, יטמא הקודש.
אמר רב שיזבי: מעלה זו שאמרו חכמים, אין פירושה כי בכחה של היד הראשונה לטמאות את היד השניה, אלא רק בחיבורין שנו את משנתנו!
והיינו, גזירה היא שגזרו חכמים, שצריך לטבול גם את היד השניה, במקום שבא לנגוע בקודש בידו הטהורה בעוד שידו הטמאה נוגעת בידו הטהורה (וזו היא משמעות "בחיבורין").
כי במצב שכזה יש לחשוש שמא תגע היד הטמאה עצמה בקודש, ותטמאנו.
ולכן חייבוהו להטביל את שתי הידים, ואם לא יטביל, ותגע ידו הטמאה בטהורה, ובהיותה נוגעת בה תיגע היד הטהורה בקודש, אז כל אחת מן הידים, אפילו היד הטהורה, תטמא את הקודש, מגזירת חכמים.
אבל שלא בחיבורין, כגון שנגעה תחילה היד הטהורה בטמאה, ופרשה ממנה, ונגעה הטהורה בקודש - לא נטמא הקודש. כי אין בכחה של היד הטמאה לטמאות את היד השניה הטהורה.  6 

 6.  כן פירשו רש"י ורבינו חננאל. והקשו התוספות ממה ששנינו: ובקודש יטבול את שתיהן, ואילו לשיטת רש"י שהטהורה מעולם לא נטמאת, למה יטבילנה? ! ותירצו בתירוץ אחד, ויש ליישבו, דהכי קאמר: הא נטמאה ידו אחת, חברתה טהורה. ובקודש בתחילתו, הצריכו חכמים להטביל שתיהן, שמא נטמאו שתיהן. ובתירוץ שני, ביארו ביאור אחר בגמרא: אין היד השניה נטמאת אלא אם כן סיבת טומאת הראשונה עדיין קיימת, שנוגעת עכשיו בדבר המטמאה (כגון בספר שהוא מטמא את הידים), כי גזרו חכמים שמא תגע אף היד השניה בדבר המטמא. וראה עוד שם בביאור הסוגיא לפירוש זה. ובעל המאור מפרש "בחיבורין", שהיד הטמאה נגעה ביד הטהורה, אבל אם נטמאה יד אחת לא נטמאה השניה מאליה, וראה בדבריו ביאור הסוגיא, ובמה שכתב עליו הראב"ד בהשגותיו עליו.
גזרו חכמים שכל דבר הפוסל את התרומה - מטמא את המשקין, להיות "תחילה".
כלומר: כל דבר הפוסל את התרומה, כגון ידים שהן שניות לטומאה ופוסלות במגען את התרומה, אם נגעו הידים במשקין, הרי הן עושין את המשקין בדרגה של "ראשון לטומאה".
דבר "טמא" נקרא זה שיכול להעביר את הטומאה הלאה.
דבר "פסול" (בעניני טהרה) נקרא זה שבעצמו נטמא, אך אין בכוחו להעביר טומאה הלאה.
איתיביה אביי לרב שיזבי מהא דתניא: יד טמאה, אפילו כשהיתה נגובה - שאין בה משקין שייטמאו מהיד, ויהיו ראשון לטומאה, ויטמאו את היד השניה הנוגעת בהן (כדין משקין המטמאין את הידים מדרבנן) - הרי היד עצמה מטמא את היד חבירתה, שנגעה בה, ויש בכח היד שנטמאה מחברתה כדי "לטמא" הלאה, לקודש.
כלומר: אותו קודש שנגעה בו היד הטהורה (לאחר שנגעה ביד הטמאה), הרי הוא "טמא", ולא "פסול", ולכן, יש בכחו לטמא קודש אחר.
ליד הטמאה יש דין של שני לטומאה, והקודש הראשון שנגעה בו היד נעשה שלישי לטומאה, והוא פוסל קודש אחר, שנעשה רביעי לטומאה.
אבל לא מטמאת היד הטמאה את חבירתה ביחס לתרומה, שאפילו לפסול את התרומה גרידא לא תפסול היד השניה, דברי רבי.
רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אין בכחה של היד הטהורה אלא לפסול את הקודש שנוגעת בו.
אבל לא לטמא אותו עד שיוכל לפסול קודש אחר.
ולכן אם יגע קודש זה, שהוא רק פסול ואינו טמא בקודש אחר, הוא לא יפסלנו.
ותיקשי: אי אמרת בשלמא, שיד מטמא את חברתה לקודש שלא בחיבורין, והיינו, שהיד השניה נטמאת מן הראשונה - היינו רבותיה ד"נגובה"!
כלומר: ניחא חידוש הברייתא, שאפילו יד נגובה, שאין עליה משקין לטמא את היד השניה, מטמאת היד הטמאה בעצמה את הטהורה.
אלא אי אמרת: רק בחיבורין, רק כשנוגעת היד הטמאה בטהורה בשעה שהיד הטהורה נוגעת בקודש, אין, אז נטמא הקודש ממגע היד הטהורה.
אבל שלא בחיבורין, בשעה שאין היד הטמאה נטגעת בטהורה, לא נטמא הקודש ממגע היד הטהורה, כי היא נשארת בטהרתה, היות ולא גזרו עליה טומאה, אלא גזרו רק בנגיעה בחיבורין, מפני החשש שמא בשעת החיבור, תיגע גם היד הטמאה בקודש.
אם כן, מאי רבותא דיד "נגובה" (מה חידוש יש ביד נגובה שהיא מטמאה את הקודש)?
והרי כיון שאנו חוששים שהיד הטמאה עצמה, שהיא שני לטומאה תגע בקודש, בשעת החיבור, הרי ודאי שיד טמאה מטמאה את הקודש בעצמה, ואין היא צריכה למשקין שבתוכה כדי לטמאות אותו?!
איתמר נמי, שהיד השניה, הטהורה, שנגעה בטמאה, מטמאת אפילו שלא בחיבורין, כיון שהיא עצמה נטמאת (טורי אבן):  7 

 7.  מדברי בעל המאור נראה שאינו גורס: איתמר "נמי", אלא "איתמר" בלבד, והוא ענין חדש, וקצת משמע כן מרש"י שלא פירש כלל את הסייעתא, אבל רבינו חננאל והטורי אבן גורסים "איתמר נמי" וראה בזה בהערה בהמשך הסוגיא.
דאיתמר: אמר ריש לקיש: לא שנו שידו הטמאה של אדם הנוגעת ביד טהורה מטמאת אותה, אלא כשנגעה היד הטמאה בידו הטהורה, שלו עצמו.

דרשני המקוצר[עריכה]