פרשני:בבלי:יבמות יד ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות יד ב

חברותא[עריכה]

אי אמרת בשלמא דמודעי להו בית שמאי לבית הלל מה הם הכלים הטמאים.
משום הכי לא נמנעו בית הלל מלשאול כלים מבית שמאי כדי לעשות בהם את טהרותיהם.
אלא, אי אמרת דלא מודעי להו -
בשלמא בית שמאי מבית הלל לא נמנעו מלשאול כלים, ולא חששו שמא בית הלל מקילים בדבר שהם מחמירים, היות דטמאות דבית הלל -
לבית שמאי, טהרות נינהו!
והיינו, שבית הלל מחמירים במחלוקתם עם בית שמאי בעניני טהרות.
אלא, בית הלל מבית שמאי - למה לא נמנעו מלשאול כליהם?
והרי טהרות דבית שמאי - לבית הלל, טמאות נינהו!
אלא לאו, דמודעי להו בית שמאי לבית הלל מה הם הכלים הטמאים לדברי בית הלל.
ומסקינן: שמע מינה שהיו מודיעים.
והוינן בה: ומאי אולמיה, מה היא העדיפות דהך, הראיה שהבאנו עתה, מטומאות של בית שמאי לבית הלל, שבהכרח הודיעום, מהך, מהראיה שהבאנו מהממזרים של בית שמאי, בני צרות ערוה, שבהכרח הודיעום. שהרי אמרנו "הכי נמי מסתברא", וזו היא לשון הבאת ראיה, העדיפה על הקודמת!?
ומשנינן: מהו דתימא, היה מקום לומר, כי צרה של ערוה - קלא אית לה, ובניה ידועים כממזרים, ולא ראו בית שמאי צורך להודיע זאת לבית הלל. ואם כן, אין ראיה שבמקרים אחרים הם כן היו מודיעים להם.
לכן קא משמע לן הראיה מטומאות, שהיו בית שמאי נוהגים להודיע להם.
גופא, אמר רבי אלעזר: אע"פ שנחלקו בית שמאי ובית הלל בצרות, מודים שאין ממזר - אלא ממי שאיסורו איסור ערוה, וענוש כרת.
והוינן בה: מאן, מי הם ה"מודים" למי?
אילימא מודים בית שמאי לבית הלל שבני צרות ערוה, שיצאו לשוק בלי חליצה (כשיטת בית הלל), אינם ממזרים -
פשיטא! שהרי בני חייבי לאוין (בני יבמה שיצאה לשוק ללא חליצה, לפי בית שמאי) - כשרים נינהו! שהרי אין ממזר אלא מחייבי כריתות.
אלא שמא תאמר, מודים בית הלל לבית שמאי, שבני צרות ערוה המתייבמות אינם ממזרים, היות ואין ממזר אלא מחייבי כריתות.
אי אפשר לומר כן! שהרי היא גופא, צרת ערוה - חייבי כריתות היא ליבם! שהרי היא עומדת עליו באיסור ערוה של אשת אח שלא הותר ליבום, והבן שלה הוא ממזר.
ומשנינן: לעולם מודים בית שמאי לבית הלל, שאין הבנים הנולדים מצרת ערוה שיצאה לשוק בלי חליצה (כדברי בית הלל), ממזרים.
ומה שהקשינו "פשיטא", שהרי בני חייבי לאוין הם -
תשובתך: ולאפוקי, להוציא מדרבי עקיבא, דאמר יש ממזר אפילו מחייבי לאוין.
קא משמע לן, דאין ממזר מחייבי לאוין, אלא רק מחייבי כריתות!
ומביאה עתה הגמרא ראיה מברייתא בתוספתא:
תא שמע מהא דתניא: אף על פי שנחלקו בית שמאי ובית הלל:
א. בצרות ערוה, האם הן מותרות להתייבם או אסורות.
ב. ובשתי יבמות שהן אחיות, ונפלו משני אחים, וכל אחת אסורה ליבום מחמת "אחות זקוקתו", מה הדין אם קדמו היבמים וכנסו אותן, האם צריך להוציאן (לקמן כו א).
ג. בגט "ישן", שכתב גט לאשתו, ועדיין לא נתנו לה, והתייחד עמה אחר כתיבת הגט, האם אפשר לגרש בו.
ד. ובספק אשת איש (עיין שתי לשונות ברש"י).
ה. ובמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק, האם יש לחוש שבא עליה לשם קידושין.
ו. בקדושי אשה:
לבית שמאי צריך לקדשה בכסף שהוא דינר, ובשוה כסף, בשווי של דינר.
ולבית הלל אפשר לקדשה אפילו בפרוטה של נחושת, ובשוה פרוטה של נחושת.
בכל זאת, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל.
ולא נמנעו בית הלל מלשאת נשים מבית שמאי.
ללמדך, שחיבה וריעות נוהגים זה בזה.
לקיים מה שנאמר: (זכריה ח) "האמת והשלום אהבו".
רבי שמעון אומר: נמנעו הן מן הודאי.
ולא נמנעו מן הספק.
והניחה עתה הגמרא שנמנעו באיסור ספק, כגון במגרש אשתו ולנה עמו בפונדק, שיש ספק אם קידשה בביאה.
ולפיכך מקשה הגמרא:
אי אמרת בשלמא עשו כדבריהם, משום הכי, לפי רבי שמעון, נמנעו מן הודאי (ומה שלא נמנעו מן הספק יתבאר להלן).
אלא אי אמרת לא עשו כדבריהם - אמאי נמנעו? ומקשה הגמרא על ראיה משם: ותסברא, האם סובר אתה שיתכן ללמוד כך?
נהי נמי דעשו כדבריהם, עדיין קשה - מהו "בשלמא" שאמרת!?
והרי בשלמא בית הלל נמנעו מבית שמאי, היות דצרות ערוה חייבי כריתות נינהו, ובניהם - ממזרים הם, לבית הלל
אלא בית שמאי - אמאי נמנעו מלשאת נשים מבית הלל?
והרי יבמות לשוק בלי חליצה - בני חייבי לאוין נינהו, ובניהם כשרים נינהו!
ומשנינן: כדאמר רב נחמן בר יצחק לקמן: לא נצרכה, אלא לצרה עצמה
הכא נמי, לא נצרכה אלא לצרה עצמה.
שגם בית שמאי נמנעו מלקחת מבית הלל צרת ערוה ללא חליצה, והיא אסורה להם בלאו של יבמה לשוק, לפי שאינה נחלצת לבית הלל. ואין החשש אודות בניה של צרת ערוה.
ועתה באה הגמרא לברר את האמור בברייתא, שנמנעו מן הודאי ולא נמנעו מן הספק.
והוינן בה: ומאי שנא מן הודאי, שנמנעו מלשאת, היות דאיסורא הוא.
והרי ספק, נמי - איסורא הוא!?
ומשנינן: לא תימא "לא נמנעו לשאת מן הספק"
אלא. אימא כך: לא נמנעו לשאת מן הסתם, כל עוד לא הודיעום שהן אסורות להן, היות דמודעי להו על מה שאסור לשיטתם, ופרשי מהם.
אך עדיין תיקשי: ומאי קא משמע לן בכך? - דאהבה וריעות נוהגים זה בזה.
אם כן, היינו רישא!?
ומשנינן: הא קא משמע לן - דכולה ברייתא בשיטת רבי שמעון היא.
תא שמע, מהא דאמר רבי יוחנן בן נורי:
היאך הלכה זו של צרת ערוה רווחת, נוהגת, בישראל?
אם נעשה כדברי בית שמאי - הולד ממזר לדברי בית הלל!
ואם נעשה כדברי בית הלל - הולד פגום לכהונה, מדין חלל, לדברי בית שמאי! וכפי שיתבר לקמן שלומדים זאת מקל וחומר מאלמנה לכהן גדול, שבנה חלל.

דרשני המקוצר[עריכה]