פרשני:בבלי:יבמות קה ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות קה ב

חברותא[עריכה]

אמר רב יהודה אמר רב: זו, דברי משנתינו, שחליצת קטן פסולה, ופוסלתה מיבום דברי רבי מאיר, שאמר לעיל (צ"ו ע"א), עשו חליצת בן תשע, כגט שניתן על ידי אח גדול ליבמה, שפוסלה על ידי כן על יתר האחים. כך חליצת בן תשע, אינה פוטרת מן החליצה, אלא פוסלתה על האחין מיבום.
אבל חכמים אומרים (שם): אין חליצת קטן כלום, ואף אינה פוסלתה מיבום.
שנינו במשנתינו: קטנה שחלצה וכו' חליצתה פסולה.
אמר רב יהודה אמר רב: זו דברי רבי מאיר, שאומר שקטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין, ודורש כך מזה ש"ואם לא יחפוץ האיש" כתוב בפרשה של חליצה, שמשמע שצריך היבם להיות דווקא גדול.
ומקשינן (ומקישים) אשה לאיש, שהרי אף ענין יבמה כתוב באותה פרשה: "ועלתה יבמתו השערה", ולמדים מזה שאף היבמה צריכה להיות גדולה.
אבל חכמים אומרים: דווקא "איש" כתיב בפרשה, שמשמע שצריך להיות גדול. אבל אשה, בין גדולה בין קטנה חליצתה כשרה.
מאן נינהו אותם חכמים? רבי יוסי היא.
דרבי חייא ורבי שמעון בר רבי הוו יתבי. פתח חד מינייהו ואמר: אף לאחר שנחרב בית המקדש, עדיין המתפלל צריך שיתן עיניו למטה, כלפי ארץ ישראל, משום ששכינה נשארה שם. שנאמר: "והיו עיני ולבי שם כל הימים".
וחד אמר: צריך שיתן עיניו למעלה, שנאמר: "נשא לבבנו אל כפים"  131 .

 131.  והיינו דווקא לאחר חורבן ביהמ"ק, דס"ל שלאחר חורבן סילק הקב"ה שכינתו לשמים. אבל קודם לכן, לכו"ע עיניו למטה, כדכתיב במקראות. עיי' במהרש"א.
אדהכי (בינתיים) אתא רבי ישמעאל ברבי יוסי לגבייהו.
אמר להו: במאי עסקיתו (במה אתם עוסקים)?
אמרו ליה: בענין תפלה.
אמר להו, כך אמר אבא (רבי יוסי): המתפלל צריך שיתן עיניו למטה, כפי שכתוב: "והיו עיני ולבי שם כל הימים", ואילו את לבו, יתן (יכוון) למעלה, כדכתיב: "נשא לבבנו אל כפים", כדי שיתקיימו שני מקראות הללו כאחד  132 .

 132.  והיינו, שבאמת הקב"ה סילק את עיקר שכינתו לשמים, ולכן יכוין ליבו לשמים. ומ"מ יכוין עיניו למטה, כי לא סילק ממש שכינתו משם, כי דעתו לבוא עוד שם בבית המקדש בבנינו.
אדהכי (בינתים) אתא רבי למתיבתא, לבית המדרש, והיה צריך כך אחד לילך למקומו.
אינהו, רבי חייא ורבי שמעון, דהוו קלילי, שלא היו בעלי בשר, הלכו ויתיבו מיד בד וכתייהו.
רבי ישמעאל ברבי יוסי, שהיה בעל בשר, אגב יוקריה (מחמת כובדו) לא היה יכול לילך במהרה  133 , והוה מפסע ואזיל למקומו באיטיות כשהכל היו כבר במקומותיהם.

 133.  כך ביאר רש"י. והיעב"ץ כתב, דאגב יוקריה היה צר לו המקום, והלך לבקש לו מקום פנוי שיוכל לשבת שם בריוח.
אמר ליה אבדן שהיה תלמידו של רבי, לרבי ישמעאל: מי הוא זה שמפסע על ראשי עם קדוש?! (שכאשר אדם הולך וכולם ישובים, נראה כאילו מפסע על ראשיהם).
אמר ליה: אני ישמעאל ברבי יוסי, שבאתי ללמוד תורה מרבי.
אמר ליה אבדן: וכי אתה שמפסע על ראשי עם קודש, ומתגאה ומקל בכבודן של היושבים, הגון ללמוד תורה מרבי הידוע בענוותנותו?
אמר ליה רבי ישמעאל: וכי משה היה הגון ללמוד תורה מפי הגבורה? והרי אף הוא עשה דברים הנראים כמתגאה על הציבור, כדכתיב "וישב משה לשפוט וגו' ויעמד העם על משה מן הבוקר וגו'"! אלא, שלפי הענין יש היתר לעשות דבר הנראה כמשתרר.
אמר ליה אבדן: וכי כמשה אתה? והרי משה היו צריכין לו כל ישראל, מה שאין כן אתה!
אמר ליה רבי ישמעאל: וכי רבך אלהים הוא שהכל צריכין לו?  134 

 134.  כך ביאר המהרש"א את חילופי הדברים ביניהם.
אמר רב יוסף: שקליה רבי למטרפסיה (קיבל רבי גמולו על ששמע בזיונו של רבי ישמעאל ולא מיחה), דקאמר ליה רבי ישמעאל "רבך", ולא קאמר "רבי"  135 .

 135.  והיינו כדלעיל, שאינו צריך לו בכל דבר. וכך אירע שהוצרך רבי לרבי ישמעאל על ידי היבמה שבאה לפניו, וכדלהלן. מהרש"א.
אדהכי אתיא יבמה לקמיה דרבי. אמר ליה רבי לאבדן: פוק בדקה (צא ובדוק) אם הביאה שתי שערות.
לבתר דנפק אבדן לבדקה, אמר ליה רבי ישמעאל לרבי: כך אמר אבא: "איש" כתוב בפרשה, ולכן צריך שיהא היבם גדול. אבל אשה אין כתוב בפרשה, ולכן החליצה כשרה בין אם היבמה גדולה, ובין אם היא קטנה.
אמר ליה רבי לאבדן: תא (בוא) ! לא צריכת לבדקה! כי כבר הורה זקן, דהיינו רבי יוסי, שאין היבמה צריכה להיות גדולה.
רואים מכאן, שהשיטה שיבמה חולצת בין גדולה ובין קטנה שיטת רבי יוסי היא.
כשחזר אבדן, הוה קמפסע אבדן ואתי לתוך בית המדרש.
אמר ליה רבי ישמעאל ברבי יוסי: מי שצריך לו עם קדוש אכן יפסע על ראשי עם קדוש  136 .

 136.  הקשו התוס', הא אמרינן במס' סנהדרין (ז' ע"ב): אזהרה לדיין שלא יפסע על ראשי עם קדוש, וכתבו דהיינו היכא שלא יצא לצורך עם קדוש. א"נ, אפילו יצא לצורך, יש לו לקצר דרכו כל מה שיכול. עיי"ש. וע"ע בהגהות הגר"א וברש"ש.
אבל מי שאין צריך לו עם קדוש, כלומר, אתה, אבדן, היאך יפסע על ראשי עם קדוש?!
אמר ליה רבי לאבדן: קום בדוכתיך (עמוד במקומך)! ואל תכנס אל תוך בית המדרש.
תאנא: באותה שעה נצטרע אבדן, על שדיבר לשון הרע, שעונשו בנגעים, וטבעו שני בניו, ומאנו שתי כלותיו (כדאיתא להלן בדף קח א. עיי"ש).
אמר רב נחמן בר יצחק: בריך רחמנא דכספיה (שביישו) לאבדן בהאי עלמא (בעולם הזה).
אמר רב אמי, מדבריו של ברבי (רבי יוסי. "ברבי" לשון אדם גדול הוא) נלמוד, שקטנה חולצת אף בגיל פעוטות, דהיינו בת שש או בת שבע. דתנן במסכת גיטין (דף נ"ט), הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין, ולכן לענין חליצה, הואיל ולא כתיב מיעוט לקטנה, כשרה משהגיעה לפרק הזה, שיודעת מעט להבחין.
רבא אמר: אין חליצתה חליצה עד שתגיע לעונת נדרים,  137  דהיינו, שנה אחת קודם לזמן שתי שערות. כדתנן במסכת נדה (מה ב), בת אחת עשרה שנה ויום אחד נדריה נבדקים. ובשנה זו אם יודעת לשם מי נדרה והקדישה דבריה קיימין.

 137.  עיי' בנמו"י שכתב דאיכא תרי גווני עונת נדרים. בשנת י"ב עצמה נדריה נבדקין, ומגיל י"ב שנה ויום אחד נדריה קיימין. אבל על כרחך דהך דהכא היינו בשנת י"ב עצמה.
והלכתא: אינה חולצת עד שתביא שתי שערות.
שנינו במשנתינו: חלצה בשנים וכו' רבי שמעון ורבי יוחנן הסנדלר מכשירין.
אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: אין הלכה כאותו הזוג (רבי שמעון ורבי יוחנן), אלא כתנא קמא, שפוסל חליצה בשנים.
ותמהינן: והא כבר אמר רב נחמן דבר זה חדא זימנא!
דאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן (לעיל בדף קא ב): חליצה בשלשה!
ומבארינן: צריכי שתי הפעמים שאמר רב נחמן. דאי איתמר הך קמייתא, שחליצה בשלשה, הוה אמינא שהני מילי לכתחילה, אבל בדיעבד אפילו תרי גם כן כשרים לח ליצה.
קא משמע לן מה שאמר רב נחמן שאין הלכה כאותו הזוג, שאף בדיעבד צריך דווקא שלשה. שהרי משנתינו נקטה לשון דיעבד: "חלצה בשנים", ובכל זאת אין הלכה כאותו הזוג.
ואי אשמועינן אין הלכה כאותו הזוג, אלא כתנא קמא, הוה אמינא שזה שמספיק שלשה, היינו בדיעבד, שהרי נקטה המשנה לשון דיעבד. אבל לכתחילה ליבעי חמשה, כשיטת רבי יהודה בריש פירקין!
לכן צריכא גם מה שאמר רב נחמן שחליצה בשלשה, להשמיענו שאף לכתחילה מספיק שלשה.
שנינו במשנתינו: מעשה שחלצו וכו' בינו לבינה בבית האסורים וכו'.
ותמהינן: כשחלץ בינו לבינה מי ידענא? מנין אנו יודעים שאכן חלץ לה?
אמר רב יהודה אמר שמואל: אמנם חלץ לה בינו לבינה, ולא בפני אף אדם. אבל, ועדים היו רואין אותו מבחוץ  138 .

 138.  כתב הרשב"א, דה"ט דבעינן עדים, ואין היבם נאמן לומר שחלץ לה אף שבידו לחלוץ, כדרך שהבעל שאמר גירשתי את אשתי, אינו נאמן להתירה. והנמו"י והריטב"א כתבו, דה"ט, משום דאין דבר שבערוה פחות משנים. ולכן, אם לא חלצה בפני עדים, אף ששניהם מודים שחלצה, אין זה כלום. וכתב הגרעק"א בתשובותיו (קכ"ה), דמספקא להו אם חליצה הוי בכלל "דבר שבערוה", ולכן מסיק הגרעק"א שבכל חליצה ראוי לייחד שיהיו נוכחים בה גם שני עדים לקיומה, מלבד הדיינים. כיון שאין הדיינים יכולים להיות עדי הקיום של החליצה בהיותם יושבים בדין, והרי אין עדות אלא בעמידה! וכתב הגר"ש בשערי יושר (שער ז' פ"ה), דאף שבכל מקום שצריך עדים לקיום הדבר, כגון בקידושין וגיטין, אין מועיל אם העדים עומדים בחוץ ואין נראים לבעלי המעשה, כיון שצריך שיתכוונו לעדים, מכל מקום יש לחלק בין גיטין וקדושין לחליצה, דחליצה שאני, שהרי אין היבם והיבמה מתירים אותה לשוק, אלא רק צריך שיתכוונו לשם היתר, ומכח מעשה החליצה שעשו מפקיעה התורה את איסורה של היבמה לשוק, ולכן אין צריך שיתכוונו לעדים הרואים אותם. מה שאין כן בגיטין וקידושין, ששם הבעל הוא המקדש והמגרש, ואם אינו יודע מקיומם של העדים, הרי אינו מקדש ומגרש! ועיי' בהגר"ח (פרק ד' מהל' יבום הל' י"ד) שכתב את החילוק הזה, שאין החולץ מתיר אותה, אלא רק עושה את מעשה החליצה, וההיתר הוא מאליו. ובכך ביאר הגר"ח את שיטת הרמב"ם הסובר שלא צריכים כלל עדי קיום בחליצה, לפי שלא הוצרכו עדי קיום אלא במקום שהמקדש או המגרש הם הפועלים את הקידושין והגירושין, ולא בחליצה, שההיתר הוא תוצאה בלבד מהחליצה.
איבעיא להו: היאך היה מעשה, האם שחלצו בינו לבינה אבראי (בחוץ), ובא מעשה לפני רבי עקיבא שהיה בבית האסורין,  139 

 139.  הקשו התוס', איך אפשר לומר כך, הרי במתניתין תנן: "שחלץ בינו לבינה בבית האסורים ובא מעשה לפני ר"ע וכו"', הרי מוכח שהמעשה היה בבית האסורים! ותירצו, שבהרבה ספרים הגירסא "בא מעשה" בלא וי"ו, וקאי "בבית האסורים" גם על רבי עקיבא.
או דלמא, מעשה היה שחלצו בינו לבינה בבית האסורין?
אמר רב יהודה אמר רב: בבית האסורין היה אותו מעשה, ולפני רבי עקיבא שהיה בבית האסורים בא מעשה  140 .

 140.  עיי' בירושלמי היאך שאלוהו את השאלה כשהיה בתוך בית האסורים בדרך רמז. ועיי' ביעב"ץ.

דרשני המקוצר[עריכה]