פרשני:בבלי:יבמות כ ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות כ ב

חברותא[עריכה]

ומשנינן: מסתברא שיש לחלק ביניהן.
כי חייבי לאוין, בעלמא, שלא במקום יבום, תפסי בהו קדושין.
ונעמיד את משמעות הכתוב "אם לא יחפוץ האיש לקחת", באותן נשים שבעלמא, שלא במקום יבום, קוראים בהן "לקחת". ובכללן, גם חייבי לאוין, שאני קורא בהן "לקחת" בדיעבד. שהרי בעלמא, שלא במקום יבום, קידושין תופסים בחייבי לאוין, בדיעבד.
ובא הכתוב לומר, שאף על פי שאינן מתייבמות, כי ביחס לייבום אין אני קורא בהן "לקחת", בכל זאת הן חולצות, מכח הריבוי של "ועלתה יבמתו השערה".
(אם כי במקום ייבום לא יהיה בחייבי לאוין כל קנין, היות ורק לחליצה הן התרבו מ"יבמתו", ולא ליבום)!
אבל חייבי כריתות - לא תפסי בהו קדושין אפילו בעלמא בדיעבד. ואי אפשר לקרוא בהן "לקחת" בשום ענין. ולכן, הן התמעטו מהכתוב "אם לא יחפוץ האיש לקחת", האומר שכל שאינה ליבום אינה עולה לחליצה
ונמצינו למדים, שזה שאין עשה של יבום דוחה את לאו של איסור כהן גדול באלמנה מן האירוסין, הוא כיון שאין אני קורא בה "לקחת" (לולי הדחיה). ורק לחליצה התרבו חייבי לאוין מ"יבמתו", ולא ליבום.
וכיון שאין אני קורא בהן "לקחת", ואין בחייבי לאוין מושג של ייבום, הרי גם בדיעבד, אם יבוא היבם על יבמה שהיא חייבי לאוין, הוא לא יקנה אותה.
מתיב רבא על לימודו של רב גידל אמר רב, מברייתא:
דתניא: יבמה שהיא איסור מצוה ואיסור קדושה, אם בא עליה באיסור, או חלץ לה - נפטרה צרתה מהחליצה! ואי סלקא דעתך, שחייבי לאוין מדאורייתא רק לחליצה רמיא, עומדות הן, אבל לייבום לא רמיא, אינן עומדות -
תיקשי: כי בא עליה - אמאי נפטרה צרתה!? והרי כיון שהיא אינה נקנית ליבם, ולא מתקיים בביאתה מצות ייבום, כיצד נפטרה צרתה מן החליצה!?
הוא, רבא, מותיב לה, לקושיה מהברייתא, והוא גם מפרק מתרץ לה:
ברייתא זו - לצדדין קתני לה, שאין הברייתא אומרת כלל אחד, אלא דיניה מתפצלים:
"בא עליה" האמור בברייתא, הולך אאיסור מצוה, שהיא איסור "שניות" מדרבנן, ולכן הוא קונה אותה בביאתו, ומכח זה הוא פוטר את צרתה מן החליצה.
ואילו מה שאמור בברייתא "חלץ לה", הולך אאיסור קדושה, שהוא איסורי כהונה, שהם לאו מן התורה.
ואם יבוא עליה - אכן לא יקנאה, ולא יפטור את צרתה מהחליצה.
אך כיון שלמדנו מהריבוי של "יבמתו" שהיא חולצת, פוטרת היא את צרתה, בחליצתה.
ועוד מתיב רבא, על רב גידל אמר רב, מברייתא אחרת:
דתניא: מי שהיה פצוע דכא, שנפצעו ביציו.
וכן מי שהיה כרות שפכה, שנכרת הגיד שלו.
או שהיה סריס אדם, שאינו מוליד.
וכל אלו אסורים לבוא בקהל מן התורה.
וכן אם היה זקן שאינו ראוי להוליד.
אם מתו, והשאירו נשים -
או חולצין או מייבמין, וכפי שיתבאר.
כיצד?
ומבארת הברייתא שמדובר כאן בשני אופנים שונים:
האחד, כגון שמתו הפסולים, והנידון הוא על נשותיהם שהשאירו אחריהם.
והשני, כגון שמתו אחיהם הכשרים, והנידון הוא דינם של האחים הפסולים בנשותיהם של אחיהם הכשרים, שמתו.
האופן הראשון:
מתו (פצוע הדכא או כרות השופכה או סריס האדם או הזקן), ולהם אחים כשרים.
והיו להם (לכל הפסולים), נשים.
ומשמתו הפסולים, נפלו נשותיהם לפני אחיהם הכשרים.
ועמדו האחין הכשרים, ועשו מאמר (קידושי יבמה לפני ביאה) בנשותיהן של הפסולים. ונתנו אחר כך גט למאמרם, וחלצו -
מה שעשו - עשו.
ואם בעלו את הנשים - קנו, כמו בכל יבום.
האופן השני:
מתו האחים הכשרים.
ועמדו הם, הפסולים, ועשו מאמר בנשותיהן של אחיהם הכשרים.
ונתנו גט למאמרם, או שחלצו -
מה שעשו עשו.
ואם בעלו - קנו.
ואולם, אסור להם לפסולים לקיימן לנשות אחיהם אצלם, משום שנאמר (דברים כג) "לא יבא פצוע דכא בקהל ה'"!
ומדייק רבא: ואי סלקא דעתך, יבמה שהיא חייבי לאוין מדאורייתא, רק לחליצה רמיא, ואילו לייבום לא רמיא מן התורה.
אם בעלו הפסולים את יבמותיהן האסורות עליהן באיסור לאו - אמאי קנו אותן!?
והרי כלפיהם היא נשארה ערוה של אשת אח, שאין בה כל אפשרות של יבום או של תפיסת קידושין!?
ומכח קושיה זו, דוחה רבא את לימודו של רב גידל אמר רב, שאין אלמנה מן האירוסין מתייבמת מכח דרש הפסוק של "לקחת" ו"יבמתו".
אלא, אמר רבא: כך הוא ההסבר מדוע היא אינה מתייבמת:
אלמנה מן האירוסין נמי - עשה ולא תעשה הוא! ואין בכוחה של של מצות עשה של ייבום לדחות עשה ולא תעשה.  1 

 1.  למסקנת הגמרא, שחייבי לאוין מתייבמות מן התורה, ואינן אסורות אלא גזירה אטו ביאה שניה, הרי לומדים את הריבוי של "יבמתו" לחייבי לאוין ועשה. ו"אם לא יחפוץ לקחת" לחייבי כריתות. (ריטב"א). ונמצא, שחייבי לאוין ועשה חולצות מן התורה, אך אינן מתייבמות מן התורה. וכן כתבו התוס' ותוס' הרא"ש. והוסיף הרמב"ן שעל אף שלעיל (בדף ג א) אומרת הגמרא כל העולה ליבום עולה לחליצה, וכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה", אין זה אלא "לישנא דקרא", ולא משום מדרש.
דכתיב (ויקרא כא), בתחילת הפרשה העוסקת באיסורי כהונה: "קדושים יהיו לאלהיהם".
והרי זו מצות עשה, הנוספת ללאו שנכתב אחריה.
ממזרת ונתינה, שהיא חייבי לאוין אך אין בה את המצוה של הכהנים - מאי איכא למימר?
ומשנינן: כתיב: (ויקרא יא) "והתקדשתם".
ותמהינן: אי הכי, כל התורה כולה נמי, עשה ולא תעשה הוא! דהא כתיב "והתקדשתם" על כל המצוות!?
אלא, אמר רבא:
גזירה אלמנה מן האירוסין אטו אלמנה מן הנשואין.
וגם עליו יש לתמוה: ממזרת ונתינה, שאין בהן גזירה זו - מאי איכא למימר?
ומשנינן: גם בהן יש לגזור שלא תתייבמנה: גזירה במקום מצוה אטו שלא במקום מצוה.
ותמהינן: אם יש מקום לגזירה שכזו, אלא מעתה - אשת אחיו מאביו לא תתייבם, גזירה משום אשת אחיו מאמו!
ומשנינן: ייבום - בנחלה תלא רחמנא.
מידע ידיע. ועוד תמהינן: אשה שאין לה בנים לא תתייבם, גזירה משום אשה שיש לה בנים!
ומשנינן: ייבום - בבנים תלא רחמנא.
מידע ידיע שאם יש לה בנים אינה מתייבמת.
ועוד תמהינן: אשת אחיו שהיה בעולמו לא תתייבם, גזרה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו!
ומשנינן: ייבום - בישיבה יחד בעולם תלא רחמנא.
מידע ידיע.
ועוד תמהינן: כל הנשים לא תתייבמנה, גזרה משום אילונית שהתמעטה מייבום.
ומשנינן: איילונית לא שכיחא, ולא חששו לגזור בגללה.
ופרכינן: אם כך, הרי ממזרת ונתינה נמי לא שכיחא, ולמה גזרו בה שלא תתייבם, שמא יקחוה לאשה שלא במקום מצוה.
אלא אמר רבא: אסרו חכמים לייבם אלמנה מן האירוסין לכהן גדול, גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה. כי בביאה שניה אין מצוה, ואין בה מצות עשה שתדחה לא תעשה.
תניא נמי הכי: אם בעלו חייבי לאוין קנו - בביאה ראשונה.
ואסור לקיימן - בביאה שניה.
הדר אמר רבא, ואיתימא רב אשי: לאו מילתא היא דאמרי, שאין מייבמים אלמנה מן האירוסין לכהן גדול משום גזירה. אלא, מעיקר הדין אי אפשר לייבם!
משום דאמר ריש לקיש: כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב, ואז אין עשה דוחה לא תעשה.
ואם לאו, שאין אתה יכול לקיים שניהם, רק אז יבא עשה וידחה את לא תעשה.
והרי הכא נמי אפשר לקיים את שניהם, בחליצה, ללא צורך בדחיית הלאו, דמקיים בכך גם עשה וגם לא תעשה.
מיתיבי מהברייתא לעיל, ששנינו בחייבי לאוין: ואם בעלו - קנו!
ומוכח שמן התורה היא עומדת ליבום, ונדחה הלאו מפני מצות יבום.
ומסקינן: אכן תיובתא היא לרבא, ואיתימא רב אשי!
איתמר: ביאת כהן גדול באלמנה, יבמתו, מן האירוסין, וכפי שתבאר הגמרא, מיד -
נחלקו בדבר רבי יוחנן ורבי אלעזר.
חד אמר: אינה פוטרת צרתה.
וחד אמר: פוטרת את עצמה ואת צרתה מן החליצה.
והועילה הביאה לקנותה, ושוב אין היא צריכה חליצה, אלא מעתה היא יוצאת ממנו בגט בלבד.

דרשני המקוצר[עריכה]