פרשני:בבלי:יבמות קו א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות קו א

חברותא[עריכה]

תנו רבנן: חליצה מוטעת כשרה.
אי זו היא חליצה מוטעת? אמר ריש לקיש: כל שאומרים לו ליבם: חלוץ ליבמתך ובכך אתה כונסה. והרי מטעים אותו בכך, שהרי על ידי החליצה נאסרת עליו ליבום.
אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש, אני שונה כך: בין שנתכוון הוא (היבם) לחליצה, ולא נתכוונה היא (היבמה) לחליצה, בין שנתכוונה היא לחליצה, ולא נתכוון הוא חליצתה פסולה,  141  עד שיתכוונו שניהם כאחד לשם חליצה  142 , שרק אז חליצתה כשרה.

 141.  יש מן הראשונים שכתבו דדין כונה מדאורייתא הוא, וכתב הבית מאיר (סי' קס"ט) דהלכה למשה מסיני היא. אבל בשער המלך (הל' אישות פ"ו ה"ב) כתב בדעת הרמב"ם, שמדרבנן היא. אבל מדאו', אפילו חלץ לה על מנת לכונסה חליצתה כשרה.   142.  כתב הסמ"ג, שצריך שיתכוונו שתהא ניתרת לזר בחליצה זו. וכ"כ הרמב"ן, שיתכוון להוציאה בחליצה. וכתב בשו"ת מהר"י מיגש, שאם לא נתכוון להוציאה, אף שנתכוון לחליצה, חליצתה פסולה.
ואת אמרת שבחליצה מוטעת, שלא רק שאינו מתכוין לשם חליצה, אלא שהוא מתכוין לשם יבום, תהא חליצתה כשירה!?
אלא, באמת חליצה כזו פסולה, שהרי לא נתכוין לחליצה.
וזוהי חליצה מוטעת: כל שאומרים לו: חלוץ לה ליבמתך, על מנת שהיא תתן לך מאתים זוז. שאף על פי שלא נתנה לו לבסוף חליצתה כשרה.
והטעם מפורש במסכת כתובות (דף ע"ד), שכל חוקי התנאים נלמדים מהתנאי שהתנה משה רבינו עם בני גד ובני ראובן. ואחד הכללים הוא, שצריך שיהא תנאי שיכול להעשות על ידי שליח, כפי שעשה משה את יהושע שליח לתת להם את ארץ הגלעד. אבל תנאי שאינו יכול להעשות על ידי שליח, כגון חליצה, אין תנאי מועיל בה.
תניא נמי הכי: חליצה מוטעת כשירה. אי זו היא חליצה מוטעת? כל שאומרים: חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז.
ומעשה באשה אחת שנפלה לפני יבם שאין הגון לה, ולא רצו שתתייבם לו, ולכן הטעו את היבם ואמרו לו: חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז. ובא מעשה לפני רבי חייא והכ שירה.
ההוא דאתא לקמיה דרבי חייא בר אבא כדי לכנוס את יבמתו. אמר לה רבי חייא בר אבא ליבמה: בתי, עמודי  143  והתייבמי לו!

 143.  כך כתב רש"י. וכתבו התוס', שמלשון זה משמע שצריך עמידה לחליצה. ושמא לכתחילה בעי, ולא מיפסלא בהכי. עיי"ש. ועיי' לעיל (ק"ג ע"א) גבי הא דתנן "בין עומד בין יושב בין מוטה" בהערה.
אמרה ליה לרבי חייא אימא (אימה של היבמה): ישיבתה של בתי מלהתייבם לו זו היא עמידתה ותקנתה.
אמר לה: ידעת ליה? האם את מכירה ביבם זה שום דבר גנאי?
אמרה ליה: אין! ממונא הוא דחזא לה, וקבעי למיכליה מינה. ראה היבם שיש לה ממון, והוא רוצה לאכלו ממנה, ולכן רוצה לייבמה כעת, ואחר כך יגרשנה  144 .

 144.  כך פירש רש"י. ובנמו"י הביא לישנא אחרינא, דהיבמה היתה קיטעת. ושזהו שאמרה לו: ישיבתה של זו היא עמידתה, דהיינו, שאינה יכולה לעמוד משום שהיא קיטעת. ושאלה רבי חייא, האם ידע לה היבם, האם הוא יודע על המום הזה? אמרה לו: אין. יודע הוא. וממונא הוא דחזא לה וכו'. ואז הכיר רבי חייא שלא היה היבם הגון לה, ולכן הטעהו.
אמר לה רבי חייא ליבמה: לא ניחא לך להתייבם?
אמרה ליה: לא!
אמר ליה רבי חייא ליבם: חלוץ לה, ובכך אתה כונסה.
לבתר דחלץ לה, אמר ליה ליבם: השתא, לאחר שחלצת לה, מינך אפסלא לה,  145  ואינך יכול עוד לייבמה. חלוץ לה עתה חליצה מעלייתא, כי היכי דתישתרי לעלמא (כדי שתהא מותרת לינשא לעולם).

 145.  שחליצה בלא כוונה פוסלתה מייבום (רמב"ן ורשב"א וריטב"א ועוד). וכתב הרי"ף (ועוד ראשונים), דהך דנפסלת על ידי חליצה בלא כוונה, היינו דווקא היכא שנתכוון אחד מהם, אבל אם שניהם לא נתכוונו, אינה חליצה כלל. אבל הרמב"ן והרשב"א ס"ל דאף אם שניהם לא נתכוונו, החליצה פוסלתה. וכתב הרמב"ן, דהיינו דווקא כשחלצה בפני ב"ד, שאף שאינה חליצה כלל, מ"מ פוסלת מפני מראית העין. אבל שלא בפני ב"ד ושלא בכוונה, אינה פוסלת, שהרי אינה נראית כלל כחליצה. אבל הרשב"א סובר דאף שלא בפני ב"ד נפסלת.
בת חמוה (בת חמיו) דרב פפא נפלה לפני יבם שאין הגון לה. אתא לקמיה דאביי. אמר ליה אביי ליבם: חלוץ לה, ובכך אתה כונסה.
אמר ליה רב פפא: לא סבר לה מר להא דאמר רבי יוחנן, שאינה חליצה עד שיתכוונו שניהם לשם חליצה?
אמר לו אביי: ואלא היכי אימא ליה ליבם להטעותו, כדי שיסכים לחלוץ לה?
אמר ליה: אמור לו כך: חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז.
לבתר דחלץ לה היבם, אמר לה אביי ליבמה: זיל הב ליה ליבם את המאתים זוז שהבטחת לו.
שאמנם החליצה אינה נפסלת בגלל התנאי, אבל סוף סוף הרי התחייבה לתת לו מאתים זוז, ומחוייבת לקיים את התנאי כשאר שכירות דעלמא  146 .

 146.  ואין תנאי זה דומה לשאר דברים שאין חייבין לקיימו, אלא אם רצה שלא לקיים את התנאי, יתבטל המעשה. לפי שמאחר שאין החליצה מתבטלת אפילו אם לא יקיים את התנאי, נעשה תנאי זה כשכירות, דהיינו, כפועל העושה מלאכה לבעל הבית, והרי זה כאילו התנה עמה שתתן לו מאתיים זוז בשכרו (ריטב"א).
אמר ליה רב פפא: כיון שהוא היה מחויב לחלוץ לה, ולא רצה, "משטה אני בך" עבדה ליה, ורק לשטות בו אמרה שתתן לו, כדי שיחלוץ לה. ולכן אינה מחוייבת בזה  147 .

 147.  דכעין אנוסה היא, כדי שלא תתעגן. ראשונים. וכתבו הפוסקים, דהיינו דווקא כשיש לה טענה שאינה חפצה בו. אבל אם אין לה טענה, חייבת לתת לו מה שהתנה עמה. שדינה כשוכר שכיר לעשות מלאכתו, וכיון שנוהגין לתת עבור החליצה דבר גדול, אינה יכולה לומר משטה אני בך.
מי לא תניא: הרי שהיה בורח מבית האסורין, והיתה מעברא לפניו כדי לעבור את הים, והיה נחוץ לו ביותר לעבור, כדי שלא יתפסוהו שומרי בית האסורים. ואמר ליה לבעל המעבורת, טול דינר (שהוא סכום גדול בהרבה מהסכום המקובל להעברה במעבורת) והעבירני את הים ! אין לו לבעל המעבורת אלא שכרו הרגיל  148 .

 148.  כתבו התוס', דהיינו דווקא כגון הכא, ששואל דבר גדול במקום שאין לוקחין אלא דבר מועט. אבל היכא שלוקחין דבר גדול, אין יכול לומר משטה אני בך.
אלמא, מצי אמר ליה משטה אני בך, ולא נתכוונתי לתת לך סכום כה גדול. הכא נמי, גבי חליצה, משטה אני בך עבדה ביה.
אמר ליה אביי לרב פפא: אבוך היכא?
אמר ליה: במתא (בעיר).
אימך היכא?
אמר ליה: במתא.
כלומר, כמדומה אני שיש לך אב ואם סמוכין לך לספק צרכיך, לפיכך קא מחדדן שמעתיך.
יהיב בהו עיניה (נתן בהם עיניו) ושכיבן אביו ואמו של רב פפא.
תנו רבנן: חליצה מוטעת כשרה,
אבל גט מוטעה פסול.
והטעם, מפני שבגט מועיל תנאי, שהרי הוא יכול להעשות על ידי שליח, כתנאי בני גד ובני ראובן. שהאומר לשנים: כתבו ותנו גט לאשתי, הרי אלו יכתבו ויתנו. ולכן אם לא התקיים התנאי, אין הגט חל.
חליצה מעושית, דהיינו, שנעשית בכפיה, פסולה.
ואילו גט מעושה כשר.
היכי דמי?
אי דאמר לבסוף רוצה אני, אפילו חליצה מעושה נמי תהא כשרה!
ואי לא אמר לבסוף רוצה אני, גט מעושה נמי לא יהא כשר! ומבארינן: הכי קאמר:
חליצה מוטעת לעולם כשר. וגט מוטעה לעולם פסול.
חליצה מעושית וגט מעושה, זימנין (לפעמים) כשר, וזימנין פסול.
הא דכשר, היינו היכא דאמר לבסוף רוצה אני  149 .

 149.  והיינו דווקא שכפוהו כדין, דהיינו, באותן שכופין אותן לחלוץ (כגון מוכה שחין). ולכן, אף שאמר רוצה אני מחמת האונס, כיון שמצוה לשמוע דברי חכמים, אנו אומרים שנתרצה באמת (תשובות הרי"ד סי' נ"ד). אבל אם היתה הכפייה שלא כדין, חליצתו פסולה, ופוסלתה על האחין (רמב"ם וטור).
ואילו הא דפסול, היינו היכא דלא אמר רוצה אני.
דתניא: כתיב בקרבן נדבה: "יקריב אותו", ולשון זה משמע בעל כרחו, מלמד שכופין אותו להביא את נדרו.
יכול שיביאנו בעל כרחו, כמשמעות הכתוב?
תלמוד לומר דכתיב התם: "לרצונו", שמשמע שדווקא מרצונו מביאו.
הא כיצד, היאך יתכן שיביאנו גם בעל כרחו וגם לרצונו?
אלא, כופין אותו, כפי שמשמע מהפסוק: "יקריב אותו", עד שיאמר: רוצה אני! ויתקיים מה שכתוב "לרצונו".
וכן אתה מוצא בגיטי נשים, באלו שכופין אותו להוציא, כגון מוכה שחין ובעל פוליפוס (כדאיתא במס' כתובות עז א), שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני.
אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא: חולצין ליבם ויבמה שבאו לפני בית דין לחלוץ, אף על פי שאין בית הדין מכירין בהם שהם יבם ויבמתו אלא על פי דבריהם.
וכן, ממאנין, בית דין נזקק למיאון, אף על פי שאין מכירין את האיש והאשה.
והואיל וכך, שנזקקין להם אף על פי שאין מכירין אותם, לפיכך עדים הרואים בחליצה ובמיאון, אין כותבין ונותנין לה גט חליצה להיות בידה לראיה, אלא אם כן מכירין שהן יבם ויבמה. וכן אין כותבין גט מיאון אלא אם כן מכירין.
משום דחיישינן לבית דין טועין, שאינם יודעים שחולצין וממאנין אף על פי שאין מכירין, והם יראו את השטר, ויסמכו על מה שכתוב בו, שפלוני יבם את פלונית, ולא יבדקו אם היבם הכתוב בשטר הוא אכן היבם, וישיאוה על פי השטר. והרי באמת אי אפשר לסמוך על הכתוב בו, שהרי חולצין אף על פי שאין מכירין! אבל עכשיו, שאין כותבין אלא אם כן מכירין, אף אם זה שחלץ לה אינו יבמה האמיתי, מכל מקום לא יצא מזה נזק, שהרי כל זמן שאין לה גט חליצה לא ישאוה.
ורבא דידיה אומר: אין חולצין  150  אלא אם כן בית הדין מכירין  151  את היבם שהוא יבמה של האשה  152 , וכן אין ממאנין אלא אם כן מכירין.

 150.  כתבו התוס', דהיינו מדרבנן. אבל מדאו' חולצין אעפ"י שאין מכירין, שאין אדם חצוף לשקר ולומר שהוא היבם. ועוד, שאין אדם חוטא ולא לו.   151.  בבירור זה נחלקו אמוראים (לעיל ל"ט ע"ב) אם צריך שיהא בשני עדים שיעידו שהוא אחי המת, או שאפילו קרוב או אשה נאמנים, כיון שגלוי מילתא בעלמא הוא, שהרי אינם מעידים על דבר איסור או דבר שבממון, אלא מגלים שזה אדם פלוני וזו אשה פלונית (כך ביאר הרי"ף). והרמב"ם כתב, דהיינו משום שהוא דבר שעשוי להגלות, שהרי אפשר לדעת את אמיתות הדבר שלא מפיהם, ולכן לא הקפידה תורה על שני עדים כשרים.   152.  כתבו הראשונים, דהאי דחיישינן שמא אין זה היבם, ואין אומרים אין אדם חוטא ולא לו, משום דחיישינן שמא מערים לומר שהוא יבמה, כדי שיתירוה וישאנה במקום אחר (רמב"ן רשב"א ריטב"א ועוד). עוד כתב במאירי, דהיינו משום שאפשר לחקור ולעמוד על בוריו של דבר.
לפיכך, כיון שעל כרחך בית הדין צריכין להכיר את היבם והיבמה, לכן העדים שראו את החליצה כותבין גט חליצה, אף על פי שאין מכירין את היבם והיבמה.
וכן כותבין גט מיאון אף על פי שאין מכירין.
ולא חיישינן לבית דין טועין,  153  שיחלצו אף על פי שאין מכירין, ויחלצו לה ממי שאינו יבמה.

 153.  הקשה הנמו"י, הא במס' בבא בתרא (קל"ח ע"ב) ילפינן מדרבא דחיישינן לב"ד טועין! ? ותירץ, דהכא קאי אלפיכך כותבין, לומר שהעדים כותבין אף על פי שלא נתברר להם כיצד עשו הדיינים, לפי שאין חוששין לב"ד טועין. ואילו התם קאי אאין חולצין אלא אם כן מכירין, משום דקסבר רבא דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי, ושמא יבאו ב"ד אחרון לטעות אחר הראשונים, ולומר דלא חלצו אלא אם כן הכירו, ויסמכו עליהם ויתירוה, ולפיכך אין חולצין אלא אם כן מכירין. ועיי' מה שהקשה עליו שם הב"ח בהגהותיו.

דרשני המקוצר[עריכה]