פרשני:בבלי:מגילה יח א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מגילה יח א

חברותא[עריכה]

"אחר ישובו בני ישראל (לארץ ישראל), ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם". להכי אמרינן הכא ברכת "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח".
וכיון שבא דוד - באתה תפלה. דקיימא לן (במס' סנהדרין, דף כ' ע"ב), דמצוה להעמיד מלך לפני בנין בית המקדש. וכיון שנאמר: "והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי", ו"הר קדשי" - היינו בית המקדש, על כרחך שכבר בא בן דוד מקודם. להכי אמרינן הכא, אחר ברכת "צמח דוד", את ברכת "שמע קולנו".
וכיון שבאת תפלה - באת עבודה. שנאמר בסיפא דקרא דלעיל: "עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי". שהקדים דוד תפילה, שהיא עבודה שבלב - לעבודת מזבח  26 . להכי אמרינן בתר ברכת תפילה - ברכת "רצה וכו' והשב את העבודה וכו'".

 26.  וכך מצינו גם אצל שלמה בנו בבנין בית המקדש, שמתחילה התפלל על כל צרה שלא תבא, ואחר כך כתיב: "ויזבח שלמה וגו' זבח לה' בקר כ"ב אלף וגו"'. מהרש"א.
וכיון שבאת עבודה - באתה תודה. שנאמר: "זובח תודה יכבדנני". חזינן דתודה - בתר זביחה היא, וזביחה - עבודה היא. להכי אמרינן הכא "מודים".
ומה ראו לומר ברכת כהנים אחר הודאה?
דכתיב: "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, וירד מעשות החטאת והעולה והש למים".
ומקשינן: אם כן, אימא לברכת כהנים קודם עבודה?
ומתרצינן: לא סלקא דעתך, דכתיב: "וירד מעשות החטאת וגו'". דמי כתיב "לעשות"? הא "מעשות" כתיב, דמשמע שכבר עשה העבודה, אם כן, ברכה בתר עבודה היא!
ומקשינן: ולימרה לברכת כהנים אחר העבודה, וקודם הודאה?
ומתרצינן: לא סלקא דעתך, דהא כתיב: "זובח תודה", משמע דתודה בתר עבודה היא.
ותמהינן: מאי חזית דסמכת אהאי קרא ד"זובח תודה"? סמוך אהאי קרא ד"וירד מעשות וגו'", דמשמע דברכה בתר עבודה, וקודם הודאה היא!?
ומתרצינן: מכל מקום, מסתברא דעבודה והודאה חדא מילתא היא, דאף הודאה - עבודת המקום היא, ולהכי לא מפסקינן בינייהו בברכת כהנים.
ומה ראו לומר ברכת שים שלום - אחר ברכת כהנים?  27  דכתיב בתר ברכת כהנים: "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם". וברכה דהקדוש ברוך הוא - שלום היא. שנאמר: "ה' יברך את עמו בשלום".  28 

 27.  כתב הריטב"א, דאין כוונת הגמ' לשאול, אמאי לא תקנו ברכת שים שלום קודם ברכת כהנים, דהא לא אפשר, שהרי עד כאן, כל הברכות היו על סדר המקראות ! אלא, שאלת הגמ' היא, מה ענין ברכה זו בכאן, אמאי לא סיימו את התפילה בברכת כהנים? ועיי' בטורי אבן, שכתב כדברי הריטב"א. וביאר, דאגב שביארה הגמ' סדר שאר הברכות, אמרה נמי טעם לסידור ברכת שים שלום.   28.  הכי איתא בויקרא רבה (פרשה ט'): "ר' מני דשאב ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי: גדול שלום ! שכל הברכות וטובות ונחמות שהקב"ה מביאן על ישראל - חותמין בשלום. בק"ש: "פורס סוכת שלום", בתפלה: "עושה שלום", בברכת כהנים: "וישם לך שלום"". ומשמע מהתם, דגם בחול מסיימין: הפורס סוכת שלום. וכתב הריטב"א, דבאמת הנוסח אחד הוא, בחול ובשבת. אלא שכשתקנו אותם פסוקים שאחר כך, דהיינו "יראו עינינו" (שאומרים בחו"ל), שינו את החתימה בחול ל"שומר עמו ישראל לעד". אבל הביא שם, שהרמב"ן היה נוהג לחתום תמיד בשלום, כמו בשבת. ועיי' בטור או"ח סי' רס"ז. ובזוהר (בראשית מ"ח א') איתא, דבחול מסיים ב"שומר עמו ישראל לעד", ובשבת אומר "ופרוס". והכי איתא התם: "ולא בעינן לצלאה על נטירו (בשבת), כגון: שומר את עמו ישראל לעד אמן, דהא דא ביומא דחול אתתקן, דעלמא בעיא נטירו, אבל בשבת, סוכת שלום אתפריסא על עלמא".
ותמהינן: וכי מאחר דמאה ועשרים זקנים, ומהם כמה נביאים, תקנו כבר תפלה על הסדר, שמעון הפקולי מאי הסדיר?
ומתרצינן: בתר דתקנו זקנים תפלה - שכחום, וחזר שמעון הפקולי וסדרם  29  . מכאן ואילך, לאחר שתקנו שמונה עשרה ברכות אלו - אסור לספר בשבחו של הקדוש ברוך הוא בקביעות ברכה  30 .

 29.  הקשו הראשונים, הא איתא בגמ' בברכות (ל"ד ע"א): "ורב אסי אמר: (ברכות) אמצעיות אין להם סדר", והכא אמרינן שתקנו כל הברכות על הסדר ! ? ותירצו הראשונים (תוס', ריטב"א, רשב"א, ועוד), דכוונת הגמ' התם, דברכות אמצעיות אינן כג' ראשונות וג' אחרונות, דבהו חוזר לראש השלשה כשטעה באחת מהן, ואילו באמצעיות, חוזר לאותה ששכח וגומר ממנה ולמטה הכל כסדר (וכן הוא ברמב"ם פ"י מהל' תפילה הל"א). אמנם ברש"י שם פירש, דהאי דאמרינן דאין להם סדר, היינו, דאם דילג ברכה אחת מהן, אומרה במקום שנזכר. ועיי' עוד בבעל המאור ובהשגות הראב"ד שם.   30.  כך כתב רש"י. וכתב המהרש"א (ד"ה המספר), דאין כוונתו שדווקא בברכה בפני עצמה אסור, אבל להוסיף שבחים בברכה שבי"ח ברכות - שרי, דהא מוכח לקמן (כ"ה ע"א) דאפילו בהכי - אסור להוסיף. אלא כוונת רש"י, דהא דאסור להוסיף - היינו דווקא בברכה. אבל בלא ברכה כלל - שרי.
דאמר רבי אלעזר: מאי דכתיב: "מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו"? למי נאה למלל גבורות ה' - למי שיכול להשמיע כל תהלתו, והרי אין מי שיכול להשמיע כל תהלתו!  31  לכך אין להוסיף לספר בשבח המקום מדעתו, אלא רק מה שתקנו חכמים  32 .

 31.  בגמ' בברכות (ל"ג ע"ב) איתא: "ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא, אמר: האל הגדול הגבור והנורא והאדיר והעזוז והיראוי החזק והאמיץ והודאי והנכבד. המתין לו עד דסיים. כי סיים, אמר ליה: סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך? למה לי כולי האי? אנן הני תלת דאמרינן, אי לאו דאמרינהו משה רבינו באורייתא, ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה - לא הוינן יכולין למימר להו, ואת אמרת כולי האי ואזלת ! ? משל למלך בשר ודם, שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב, והיו מקלסין אותו בשל כסף, והלא גנאי הוא לו ! ?"   32.  כך כתב רש"י. והקשה הטורי אבן, אם אין מי שיכול להשמיע תהלתו של הקב"ה, א"כ איך תקנו חכמים לספר בשבחו של מקום? והביא דבירושלמי בברכות (ריש פרק ט') איתא: "היסופר לו וכו' אם בא אדם לספר גבורותיו של הקב"ה מתבלע מן העולם. אמר ר' שמואל בר נחמן: מי ימלל גבורות ה' - כגון אני וחבריי". משמע דחכמים גדולים כר' שמואל וחבריו, יש רשות בידם לספר גבורתו של מקום.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: המספר בשבחו של הקדוש ברוך הוא יותר מדאי - נעקר מן העולם  33 . שנאמר: "היסופר לו כי אדבר אם אמר איש כי יבלע".

 33.  האורח ישרים כתב בהבנת מאמר זה, כי באמת כל מדותיו של הקב"ה אשר אנו מכנים אותו בהם, כמו רחום וחנון וכדו', אינן אלא עפ"י מה שאנו רואים בעינינו את הנהגתו של הקב"ה, ואינן באין אלא לשבר את האזן. אבל באמת, המדות כמו רחום וחנון וכעס ונקמה וכו' יכולין להיות רק אצל בני אדם. ע"כ אין לנו לשבח את הקב"ה - רק בתארים שנאמרו בתורה, ושנתקנו ע"י חז"ל. ולכן כל המספר בשבחו יותר מדי, הוא כעין מנאץ - ונעקר מן העולם.
והכי דריש ליה לקרא: היסופר כל שבחו של מקום אם ארבה בדברי שבח?!  34  ואם בכל זאת אמר לעשות כן - "כי יבלע"!

 34.  כך פירש רש"י. והמהרש"א פירש, דהך "יסופר" - משמע יותר מדי, שהוא מלשון ספירה.
דרש רבי יהודה איש כפר גבוריא, ואמרי לה: איש כפר גבור חיל: מאי דכתיב: "לך דומיה תהלה"?
דסמא דכולה, מבחר כל הסממנים - משתוקא, שלא להרבות בדברים. והיינו קרא ד"לך דומיה תהלה".
כי אתא רב דימי, אמר: אמרי במערבא: מלה - בסלע, משתוקא - בתרין!  35  כלומר, אם תרצה לקנות את המלה בסלע - קנה את השתיקה בשתים  36 .

 35.  האדמו"ר מרוזין היה אומר: איזוהי מלה השווה סלע? כאשר "משתוקא - בתרין". דהיינו, אם נשאר אצל האומר שתי פעמים מלים אחרות - שלא אמרן. ומזה נלמד מעלת השתיקה !   36.  עיין במהרש"א שמבאר, דהאי מילתא קאי אדלעיל, לגבי המספר בשבחו של מקום יותר מדי.
שנינו במשנתינו: קראה על פה לא יצא וכו'.
מנלן?
אמר רבא: אתיא "זכירה" - "זכירה". כתיב הכא במגילה: "והימים האלה נזכרים", וכתיב התם בפרשת עמלק: "כתב זאת זכרון בספר"  37 . מה להלן - בספר, אף כאן - בספר דווקא.

 37.  איתא בשו"ע (או"ח סי' תרפ"ה ס"ז), די"א שקריאת פרשת זכור - מדאורייתא היא. ובהגהות הגר"א שם ציין לגמרא זו. ועיי"ש עוד במג"א. ובפני יהושע ג"כ כתב, דלכאורה יש להביא מהכא ראיה, דפרשת זכור - דאורייתא, דילפינן זכירה דמגילה - מזכירה ד"זכרון בספר", והיינו, שצריך להזכיר מעשה עמלק - ע"י קריאה בספר. ועיי"ש שדחה ראיה זו. ובמנחת חינוך (מצוה תר"ג) איתא, דמהתורה די שיזכור בפה מעשה עמלק, ורק מדרבנן בעינן קריאה בס"ת ובעשרה. עיי"ש. ועיי' שם בחינוך שכתב, דמצוה זו נוהגת רק בזכרים, כי להם לעשות מלחמה ונקמת האוייב. ובמנחת חינוך שם נחלק עליו בזה.
ומקשינן: וממאי דהאי זכירה דהתם - קריאה היא, דלמא עיון בעלמא היא?
ומתרצינן: לא סלקא דעתך. דתניא, כתיב: "זכור את אשר עשה לך עמלק". יכול דהך זכירה - בלב קאמר? כשהוא אומר: "לא תשכח", הרי שכחת הלב אמור כבר. הא מה אני מקיים "זכור"? בפה!  38 

 38.  מכאן הקשה המהרש"ם (בדעת תורה) על החינוך, שכתב דמצות זכירת עמלק היא בלב. דמהכא מוכח, דהיא בפה דווקא ! וכן הקשה מהר"י אסאד (בתשובות, יו"ד סי' רל"א). ובשו"ת הריב"ש (סי' שצ"א) כתב, דמצות מגילה הוא בקריאה בפה. ומה שיוצא בשמיעה - היינו מדין שומע כעונה. עיי"ש. אבל בחי' הר"ן עמ"ס פסחים (ז' ע"ב) איתא, דמצות מגילה בשמיעה. עיי"ש.
שנינו במשנתינו: קראה תרגום לא יצא וכו'.
והוינן בה: היכי דמי, אילימא דכתיבה מקרא, וקרי לה תרגום, היינו על פה! שהרי אינו קוראה כמו שכתובה בספר!?
ומבארינן: לא צריכא, דכתיבה תרגום, וקרי לה נמי תרגום.
שנינו במשנתינו: אבל קורין אותה ללועזות בלעז וכו'.
ותמהינן: והא אמרת ברישא דאם קראה בכל לשון - לא יצא? ומתרצינן: רב ושמואל דאמרי תרוייהו, דהכא מיירי בלעז יווני.
והוינן בה: היכי דמי, אילימא דכתיבה אשורית, וקרי לה יוונית, היינו על פה! שהרי אינו קוראה כפי שכתובה בספר!?
אמר רבי אחא אמר רבי אלעזר: שכתובה בלעז יוונית.
ואמר רבי אחא אמר רבי אלעזר: מנין שקראו הקדוש ברוך הוא ליעקב "אל"?
שנאמר ביעקב: "ויצב שם מזבח ויקרא לו אל אלהי ישראל". דאי סלקא דעתך דקאמר קרא שלמזבח קרא ליה יעקב "אל", אם כן, "ויקרא לו יעקב אל" - מיבעי ליה לקרא למימר!
אלא, על כרחך דהכי קאמר קרא: ויקרא לו ליעקב "אל". ומי קראו אל? אלהי ישראל  39  .

 39.  ורש"י על התורה פירש, דפשוטו של מקרא הוא, שקרא יעקב למזבח - על שם הנס. ועיי' בפי' הרמב"ן על התורה שהאריך בזה, וכתב שיש בענין זה סוד גדול, והוא רמז למה שאמרו חז"ל שאיקונין של יעקב חקוקה בכסא הכבוד.
מיתיבי לרב ושמואל, דאמרי דבלעז יוני יצא: קראה גיפטית, עברית, עילמית, מדית, יוונית - לא יצא. חזינן דגם בלעז יווני לא יצא!? ומתרצינן: הא דמתניתין לא דמיא אלא להא ברייתא, דתניא: קראה גיפטית - לגיפטים, עברית - לעברים, עילמית - לעילמים, יוונית ליוונים - יצא. דבמתניתין נמי בכהאי גוונא מיירי, שקראה ללועזות. דתנן: "אבל קורין אותה ללועזות בלעז".
ותמהינן: אי הכי, רב ושמואל, אמאי מוקמי לה למתניתין בלעז יוונית דווקא, לוקמה בכל לעז, דהא דין זה בכל לשון הוא, דאם קראה לאותם שמדברים בלשון זו - יצא!?
אלא, הדרינן בן. באמת מתניתין - אף כברייתא, ומיירי בכל לשון, שאם קראה בלשון גיפטית למדיים - לא יצא. אבל קורין אותה ללועזות - בלעז שלהם. ואין מחלוקת בין הברייתות, ומתניתין - כתרוייהו. וכי איתמר דרב ושמואל - בעלמא איתמר, ולא אמתניתין. והכי איתמר: רב ושמואל דאמרי תרוייהו: לעז יווני  40  - לכל כשר, ואפילו לאותן שאינה שפתם  41 .

 40.  כתב בשו"ת הריב"ש (סי' מ"ה), דהאי דאמרינן במס' סוטה (מ"ט ע"ב), דאמרו חכמים: "ארור אדם שילמד לבנו חכמת יוונית" (עיי"ש כל המעשה), אין הכוונה ללשון יוונית עצמה. דהא אמרינן הכא, דאדרבה, לעז יווני - לכל כשר ! אלא, דחכמת יוונית היא, לדבר בלשון יווני בחידות ובלשון סתום, שלא יבינו אותו ההמון, רק אותם שלמדו והורגלו באותן החידות. ורש"י במנחות (ס"ד ע"ב) כתב, דחכמה יוונית - היינו רמיזות. וכתב הריב"ש, דנראה דכוונתו, שלא היו מוציאין הדיבור בלשון, אלא שהיו רומזים בידיהם או באצבעותיהם וכו'. עיי"ש.   41.  כתב הריטב"א, דכל היכא דשרינן לשון שרינן נמי כתב. מיהו מסתבר דלא קפדינן בהאי אתגין ולפופות ועקומות ומוקף גויל, אלא בכתב הקדש בלבד. ומשמע מדבריו, דמגילה הכתובה בלשון אשורית, צריכה תיוג כס"ת. אמנם הטור (בסי' תרצ"א) כתב בשם בה"ג דאין צריכה תגין. וכ"כ בחי' הר"ן ובמאירי. אבל הרמ"א (שם סק"ב) כתב, דנהגו לתייגה.
ומקשינן: והא קתני בברייתא: "יוונית ליוונים", משמע דליוונים - אין, יצא, אבל לכולי עלמא - לא?
ומתרצינן: אינהו, רב ושמואל, דאמור כרבן שמעון בן גמליאל. דתנן: רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף ספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית, חזינן דסבירא ליה דיוונית - לכל כשרה.
ומקשינן: אם כן, לימרו רב ושמואל: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל?
ומתרצינן: אי הוו אמרי הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, הוה אמינא, הני מילי בשאר ספרים, אבל במגילה דכתיב בה: "ככתבם", אימא דלא יצא אם כתבה יוונית, קמשמע לן דיצא  42 .

 42.  ברש"י על המגילה, על הפסוק: "ככתבם וכזמנם" איתא: "ככתבם - שתהא המגילה כתובה כתב אשורית". והקשה בעל מדרש שמואל, הא הכא אמרינן, דאע"ג דכתיב "ככתבם", אמרינן דאם כתבה יוונית - יצא ! ? וכתב, דאפשר לומר, דרש"י סבר כהרי"ף והרא"ש, דלא פסקי כרב ושמואל. אלא ס"ל, דכתב יווני שוה לכל הלשונות (וכתב עוד, דאפשר שאף רב ושמואל רק לדברי רשב"ג קאמרי, שלדידיה אין חילוק בין מגילה לשאר ספרים. אבל להו לא סבירא הכי). ולהלכתא איתא ברמב"ם, דלעז יווני לכל כשר, כרשב"ג. אבל הרי"ף ס"ל דיוונית שוה לכל הלשונות, כדלעיל. והקשה בעל המאור על הרי"ף, הא לעיל (ט' ע"א) אמר ר' יוחנן דהלכה כרשב"ג ! ? וכתב הרמב"ן במלחמות, דרק לגבי שאר ספרים הלכתא כרשב"ג, אבל גבי מגילה דכתיב בה "ככתבם", יוונית - ככל לשונות. ועיי' באבי עזרי פ"ב ממגילה הל"ג.
שנינו במשנתינו: והלועז ששמע אשורית יצא וכו'. ומקשינן: והא לא ידע מאי קאמרי?
ומתרצינן: מידי דהוה אנשים ועמי הארץ, דאינהו נמי לא ידעי מאי קאמרי - ויוצאין ידי חובתן.
מתקיף לה רבינא: מאי קשיא לך מעיקרא, ומאי איצטריך לתרוצי מידי דהוי אנשים? אטו אנן, התלמידי חכמים  43 , קרא ד"האחשתרנים  44  בני הרמכים" - מי ידעינן פירושא דידיה  45  ? אלא, מצות קריאה ופרסומי ניסא הוא, הכא נמי, בלועז ששמע אשורית, מצות קריאה היא, ופרסומי ניסא נמי איכא, דאף על פי שאינן מבינים הקריאה, שואלין את השומעים היאך היה הנס, והם מודיעים להם.

 43.  כך הוא הפשט בפשטות, וכ"כ הראשונים. אמנם עיי' בר"ח שכתב, דדווקא נשים וע"ה אין בקיאין בפירוש תיבות אלו.   44.  ורש"י בפירוש המגילה כתב, דהם גמלים הממהרים לרוץ. וכתב היעב"ץ דעדיין ידועים הם, ומצויים בארץ פרס, והם מין גמלים שיש להם שתי חטוטרות ושמונה רגלים. ובתשובות הר"ן (הנדפס בשו"ת הריב"ש, סי' שפ"ח) כתב, דיש אומרים, ד"אחשתרנים" - היא מילה מורכבת. ועניינה: "אחש" "תרין". והנו"ן - נוספת, והיו"ד והמ"ם - סימן הרבים. ועניינה, בהמות חשובות באות משני מינין, והם הפרדים. ומשום שיש בהם שאמם סוסיא, ומהם - שאמם חמורה, להכי אמר "בני הרמכים", כלומר: בני סוסיא, שהם חשובים יותר. ובמנות הלוי הביא בשם חכם אחד, דאחשתרן הוא פרידה בלשון פרסי, אבל רמכים אינו סוסים בלשון פרסי אלא בלשון יון. וכתב דאנו אין לנו אלא דברי חז"ל, דלא ידעינן מנו. וכתב החתם סופר (בדרשות, ח"א דף ר"א ע"ג), דודאי דאחשתרן הוא פרידה, אלא שאותן פרידות ששלח מרדכי היו משונות, שהן היו בני רמכים, דהיינו סוסים שהביאו מארץ יון דווקא, שהרכיבו אותם על חמורה מארץ פרס. ולא כשאר אחשתרנים, שהם מסוס פרסי וחמורה פרסית. והיינו דקאמר דלא ידעינן מאי נינהו, שאיננו יודעים מה טבען ויתרונן.   45.  כתב הרש"ש, דלפי פשוטו נראה דהם תוארים לרצים ולרוכבים. עיי"ש.
שנינו במשנתינו: קראה סירוגין יצא וכו'.
לא הוו ידעי רבנן תלמידי רבי מאי "סירוגין"  46  . שמעוה לאמתא דבי רבי, דקאמרה להו לרבנן דהוי עיילי פסקי פסקי לבי רבי, שהיו נכנסים מעט - ופוסקין, ונכנסין עוד מעט - ופוסקין: עד מתי אתם נכנסין סירוגין סירוגין!?

 46.  כתב השפת אמת, דודאי היו יודעין מהו "סירוגין", אלא שנסתפקו אם הכוונה שמפסיק זמן הרבה, או שפוסק מעט מעט. וזה למדו מאמתא דבי רבי, שסירוגין הוא שפוסק מעט מעט.
והיינו נמי פירושא ד"סירוגין" דמתניתין. שקורא מעט - ופוסק, וקורא שוב מעט - ופוסק.
לא הוו ידעי רבנן מאי "חלוגלוגות" (שנשנו בכמה מקומות, כגון: "כל שבעת הימים לא היה אוכל השום והחלגלוגות". יומא י"ח ע"א).
שמעוה לאמתא דבי רבי, דאמרה ליה לההוא גברא דהוה קא מבדר פרפחיני (מין ירק): עד מתי אתה מפזר חלוגלוגך.
לא הוו ידעי רבנן מאי פירושא דהאי קרא: "קנה חכמה וגו' סלסלה ותרוממך". שמעוה לאמתא דבי רבי דהוות אמרה לההוא גברא דהוה מהפך במזייה, אמרה ליה: עד מתי אתה מסלסל בשערך. ולמדו מכך שסלסול - לשון חיפוש והיפוך הוא  47 .

 47.  כתב רש"י במשלי בפירושא דהך קרא ד"סלסלה ותרוממך": "חפשה ! היה חוזר עליה לדקדק בה. כמו "כבוצר על סלסלות", (דהיינו) החוזר והולך בכרם, ומשיב ידו לבקש את העוללות. ובלשון חכמים: מסלסל בשערו". (וברלב"ג שם כתב, דהוא מלשון מסלול. כלומר, דרוך וסלול תמיד במסלול התורה). ורש"י בראש השנה (כ"ו ע"ב, ד"ה סלסלה) כתב: "חפוש והפך במטמונים של תורה".
לא הוו ידעי רבנן מאי פירושא דהאי קרא: "השלך על ה' יהבך".
אמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא הוה אזילנא בהדי ההוא טייעא (ישמעאלי), וקא דרינא טונא (והייתי נושא משא). ואמר לי ההוא טייעא: שקול יהביך - ושדי אגמלאי. למדנו ש"יהבך" לשון משא הוא  48 .

 48.  פירש באהל יעקב, שרבנן נסתפקו בגדר מידת הבטחון, האם צריך לעשות השתדלות - או לא. עד שבא רבב"ח ואמר שההשתדלות אך למותר, דזמנא חדא הוה אזילנא וכו', אמר לי שקול יהביך ושדי אגמלאי. כלומר, אנכי לא שאלתי ממנו מאומה, ולא הייתי עוסק בהשתדלות. אלא הוא בעצמו אמר לי שקול וכו'. אמנם האמרי אמת מפרש, שלמדו חז"ל ממעשה דההוא טייעא, שצריך האדם לעשות עכ"פ מעשה, ולא לסמוך עצמו לגמרי על בטחונו. כי גם הטייעא לא לקח ממנו את משאו, אלא אמר לו: "שקול יהביך", דהיינו, שאתה בעצמך תעשה מעשה. ומזה נלמד, שאעפ"י שהקב"ה הוא המכלכל את האדם, מ"מ צריך האדם לעשות מעשה.
לא הוו ידעי רבנן מאי פירושא דהאי קרא: "וטאטאתיה במטאטא השמד".
שמעוה לאמתא דבי רבי, דהוות אמרה לחברתה: שקולי טאטיתא, וטאטי ביתא. תנו רבנן: קראה סירוגין - יצא. קראה  סירוסין (למפרע) - לא יצא  49  .

 49.  כתב הריטב"א, דקמ"ל דהקורא למפרע, אף שקרא פסוקים שלמים - לא יצא. שלא תאמר ד"למפרע" דמתניתין היינו דווקא שמסרס התיבות, לקרוא הפסוק מסופו לראשו. וברמב"ם (פ"ב הל"א) כתב כהירושלמי, דסירוסין היינו שקרא פסוק א', ודלג פסוק הב', וקרא פסוק ג', וחזר וקרא פסוק הב'.

דרשני המקוצר[עריכה]