פרשני:בבלי:מגילה כח ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מגילה כח ב

חברותא[עריכה]

ולכן, אין אוכלין בהן, ואין שותין בהן,  ואין ניאותין (מתקשטין) בהם, ואין מטיילין בהם, ואין נכנסין בהן בימות החמה - מפני החמה, ובימות הגשמים - מפני הגשמים, ואין מספידין בהן הספד של יחיד.
אבל, קורין בהן, ושונין בהן, ומספידין בהן הספד של רבים, דהיינו הספד של תלמיד חכם, שצריכין הרבים להתאסף להספידו. ובית הכנסת ראוי לכך, לפי שהוא מקום גדול.
אמר רבי יהודה: אימתי, בישובן. אבל בחורבנן - מניחין אותן, ועולין בהן עשבים, ולא יתלוש - מפני עגמת נפש. ותמהינן: עשבים - מאן דכר שמייהו? היכא אמר תנא קמא דעושין דבר שמונעין מלעלות עשבים, דאמר רבי יהודה דבחורבנן - מניחין לעלות בהן עשבים?!
ומתרצינן: מתניתא חסורי מיחסרא. והכי קתני: ומכבדין אותן, ולאחר מכן מרביצין אותן, דהיינו שמזלפין מים כדי להרביץ את האבק - כדי שלא יעלו בהן עשבים.
ואהא אמר רבי יהודה: אימתי עבדינן להני מילי - בישובן. אבל בחורבנן - מניחין אותן (את העשבים) לעלות. עלו בהן עשבים - לא יתלוש, מפני עגמת נפש.
אמר רבי אסי: בתי כנסיות שבבבל, על תנאי  111  שיוכלו להשתמש בהן בזמן שהן בטלין  112  - הן עשויין.

 111.  כתב בשו"ע (סי' קנ"א סי"א): "אם בשעת בנין בהכ"נ - התנו עליו להשתמש בו, מותר להשתמש בו בחרבנו. אבל ביישובו, לא מהני תנאי. בד"א, בבתי כנסיות שבחוצה לארץ, אבל בבתי כנסיות שבא"י, לא מהני שום תנאי". וכתב המג"א, דמשמע מדברי המחבר, דהא דאמרינן הכא, דבתי כנסיות שבבבל - על תנאי הן עשויין מעיקרא, היינו דווקא בבבל, אבל בשאר ארצות - בעינן תנאי מפורש. ועיי' מה שכתב במ"ב שם.   112.  כך כתבו התוס', דמיירי דווקא בחורבנן, עיי"ש. וביארו דדווקא בתי כנסיות שבבבל מהני בהו תנאי, משום דלעת בוא גואל במהרה בימינו, תפקע קדושתן. אבל לבתי כנסיות שבא"י לא מהני תנאי, שהרי לעולם עומדין בקדושתן.
ואף על פי כן, על אף שעשויין על תנאי, בבניינן  113  - אין נוהגין בהן קלות ראש.

 113.  דבחורבנן פשיטא דשרי בכל הני. תוס'.
ומאי ניהו האי קלות ראש, דאתא רבי אסי לאשמועינן דאין נוהגין בהן?
אפילו לחשב בהן חשבונות. דסלקא דעתך אמינא, דדווקא אכילה ושתיה, דהוו קלות ראש ביותר - הוא דאסור, קא משמע לן דאפילו חשבונות - אסיר.
אמר רב אסי: בית הכנסת שמחשבין בו חשבונות - מלינין בו את המת.
ותמהינן: מלינין דווקא סלקא דעתך? וכי חובה היא להלין בהן את המת? לא סגי דלאו הכי?!
אלא, הכי קאמר: לסוף שילינו בו מת מצוה. שימותו בעיר מתים שאין להן קוברין.
שנינו במשנתינו: ואין ניאותין בהן.
אמר רבא: חכמים ותלמידיהם - מותרין.
דאמר רבי יהושע בן לוי: מאי האי דקרינן לבית המדרש: "בי רבנן"? משום שהיא ביתא דרבנן, שהוא כביתם לכל דבר.
שנינו במשנתינו: ואין נכנסין בהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים.
כי הא, דרבינא ורב אדא בר מתנה, הוו קיימי (היו עומדים), ושאלי שאילתא מרבא. אתא זילחא דמיטרא (גשם שבא בכח), עיילי לבי כנישתא.
אמרי: האי דעיילינן לבי כנישתא - לאו משום מיטרא  114  , דהיינו, לא נכנסנו כדי שיגן עלינו בית הכנסת מפני הגשם, אלא, משום דשמעתא בעא צילותא (דעה צלולה) - כיומא דאסתנא. דהיינו, יום שמנשבת בו רוח צפונית. שיום אורה הוא, ונוח לכל.

 114.  כתב היעב"ץ, דנראה דהיינו דווקא בכהאי גוונא, שהיו עומדין בחוץ, ונכנסו פנימה. להכי אם היו נכנסין מפני המטר - הוי זילותא. אבל תלמידי חכמים העומדין בביהכנ"ס ולומדים שם, מותרים בכל דבר הנאה הנאותה להם שם (ואפילו בישובם, ואפילו בבית הכנסת שבא"י, ובלי תנאי).
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: אי אצטריך ליה לאיניש למיקרי גברא מבי כנישתא, מאי? היאך יעשה, הא אין נכנסין לבית הכנסת שלא לצורך?
אמר ליה: אי צורבא מרבנן הוא - לימא הלכתא כשיכנס לבית הכנסת.
ואי תנא הוא - לימא מתניתא.
ואי קרא (בעל מקראות) הוא - לימא פסוקא.
ואי לא, לימא ליה לינוקא: אימא לי פסוקיך! אי נמי, נישהי פורתא בבית הכנסת - וניקום.
שנינו במשנתינו: ומספידין בהן הספד של רבים.
היכי דמי הספידא דרבים?
מחוי רב חסדא - כגון הספידא דקאי ביה (רש"י גרס: "בי") רב ששת, דהיינו, הספד על אדם שמת מבית רב ששת  115 .

 115.  כך פירש רש"י. והמהרש"א כתב, דלולי פירש"י היה נראה לפרש, דה"ק: בהספידא על אדם אחר - שיהא רב ששת באותו הספד. דכיון דהמספיד ת"ח הוא - מקרי הספידא דרבים. וכהספידא דהספיד רפרם לכלתיה, ואמר: אי משום יקרא דידי וכו' אתו כולי עלמא. וכתב דכן נראה מפירוש הר"ן.
מחוי רב ששת - כגון הספידא דקאי ביה רב חסדא.
רפרם אספדה לכלתיה  116  בבי כנישתא. אמר: משום יקרא דידי ודמיתא - אתו כוליה עלמא, והוה ליה הספידא דרבים.

 116.  בשו"ע יו"ד (סי' שד"מ ס"ב) איתא: כשם שמספידין על האנשים, כך מספידין על הנשים כראוי להם. וכתב שם הבאר הגולה, דמקור האי דינא - מהך דרפרם (וכ"כ שם בהגהות הגר"א, עיי"ש). ויש שתמהו, אמאי לא מייתו ראיה מהא דאברהם הספיד את שרה? ובילקוט הגרשוני כתב לתרץ עפ"י הא דאיתא בתוס' במועד קטן (כ' ע"א, ד"ה מה חג) בשם הירושלמי, דאין למדין מקודם מתן תורה. עוד תירץ, דשאני שרה, שאברהם אבינו היה טפל לה בנביאות (כדאיתא בחז"ל).
רבי זירא ספדיה לההוא מרבנן בבי כנישתא. אמר: אי משום יקרא דידי, אי משום יקרא דמיתא - אתו כולי עלמא.
ריש לקיש ספדיה לההוא צורבא מרבנן, דהוה שכיח בארעא דישראל, דהוי תני הלכתא (שהיה שונה משניות) בעשרים וארבע שורתא (שורות של תלמידים  117 ). והכי אמר: ווי, חסרא ארעא דישראל גברא רבה.

 117.  במהרש"א (ד"ה דשכיח) כתב, שהיה יושב בשורה העשרים וארבע.
ההוא גברא, דהוי תני הלכתא סיפרא וסיפרי ותוספתא - ושכיב.
אתו ואמרו ליה לרב נחמן: ליספדיה מר!
אמר: היכי נספדיה? וכי כך אספידנו: הי צנא דמלי סיפרי (סל מלא ספרים) דחסר?!
שהרי כמו סל מלא ספרים, שהסל אינו מבין מה שבתוכו, כך אדם זה - לא שימש תלמידי חכמים שיבינוהו טעמי המשנה, ופעמים שדברי משנה סותרין למשנה אחרת - וצריך לתרצן, וזה אינו יודע מה הוא שונה.
תא חזי מה בין תקיפי דארעא דישראל, דהיינו ריש לקיש  118 , שאף על פי שאותו תלמיד חכם לא היה מבני ארץ ישראל, אלא רק היה שכיח לבוא לשם, וגם הוה תני רק הלכתא, והיה יושב בכ"ד שורות, בכל זאת הספידו בלשון: "חסרא ארץ ישראל גברא רבא" - לחסידי דבבל, דהיינו רב נחמן, שלא הספידו לההוא דהוה תני הלכתא ספרי וכו', והיה מבני ארץ ישראל (מהרש"א).

 118.  עיי' רש"י שמוכיח דריש לקיש הוה תקיף, ורב נחמן בר יצחק הוה חסיד.
תנן התם במסכת אבות: ודאשתמש בתגא (כתר) - חלף מן העולם  119 .

 119.  עוד פירש רש"י באבות, דהיינו שחלף ועבר ממנו שכר המצוה, שהרי כבר קבלו בכאן.
תני ריש לקיש: זה המשתמש במי ששונה הלכות כתרה של תורה  120  .

 120.  כתב המהרש"א, דהיינו דווקא במי שאינו תלמידו. ונתנו בו סימן, ד"תגא" הוא ראשי תיבות של: "תלמיד גברא אחרינא. אבל בתלמידו - מצינו בכמה מקומות שהיו משתמשין בהם.
ואמר עולא: לשתמש איניש במאן דתני, שלומד לעצמו, ארבעה  121  סדרים, ולא לשתמש במאן דמתני (שמלמד לאחרים) ארבעה סדרים  122 .

 121.  האי דנקט ארבעה סדרים, היינו: מועד, נשים, נזיקין, שהם נוהגין בזמן הזה, וקדשים, דהעוסק בהם - מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב בביהמ"ק. לאפוקי זרעים וטהרות שאין נוהגין בחוץ לארץ, כדאיתא בב"מ (קי"ד ע"ב) וברש"י שם (ד"ה בארבעה, וד"ה בשיתא) עיי"ש.   122.  כך פירש הר"ן. והרי"ף פירש, דמאן דתני - היינו ששונה ד' סדרי משנה. ומאן דמתני - היינו שלמד תלמוד של ד' סדרים.
כי הא, דריש לקיש הוה אזיל באורחא. מטא עורקמא דמיא (הגיע לשלולית של מים).
אתא ההוא גברא, ארכביה לריש לקיש אכתפיה - וקא מעבר ליה.
אמר ליה ריש לקיש לההוא גברא: קרית, האם למדת תורה?
אמר ליה: קרינא! שאלו עוד: תנית משניות?
אמר ליה: תנינא ארבעה סידרי משנה.
אמר ליה: פסלת לך ארבעה טורי, וטענת בר לקיש אכתפך  123  ?! שדי בר לקישא (השלך את ריש לקיש, ועל עצמו היה אומר כן) במיא!

 123.  הקשה המהרש"א, הא הוי מעשה לסתור ! דהא אמרינן לעיל, דדווקא במאן דמתני לאחרים - לא לשתמש איניש ! ? עיי"ש מה שתירץ. עוד כתב, דלפי הר"ן, שכתב דהאי גברא הוה נמי מתני, וקאמר לריש לקיש דאעפי"כ ניחא ליה לשמשו, קאמר ליה ריש לקיש: אי הכי גמור מיני וכו', וכיון שכן, תיחשב כתלמידי, ולתלמיד מותר לשמש לרבו, אפילו אם התלמיד מתני.
אמר ליה: אף על פי כן, ניחא לי דאשמעינן (שאשמש) למר.
אמר ליה ריש לקיש: אי הכי, גמור מיני הא מלתא  124  דאמר רבי זירא: בנות ישראל הן החמירו על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל - יושבות עליו שבעה נקיים. דמדאורייתא, אין ישיבת שבעה נקיים - אלא ברואה שלשה ימים רצופה בתוך ימי זיבה, דהיינו י"א ימים שבין נדה לנדה. אבל בימי נדה, אפילו ראתה כל שבעת הימים, ולערב יום השביעי פסקה מלראות, טובלת מיד - וטהורה.

 124.  באור פני משה מפרש מאמר זה, עפ"י מאמר חז"ל (שבת כ"ג ע"ב): "מאן דרחים רבנן - הוו ליה בנין רבנן". ועוד אמרו (שבועות י"ח ע"ב): "כל הפורש מאשתו סמוך לוסתה - הווין לו בנים זכרים. ריב"ל אמר: הווין ליה בנים ראויין להוראה". ואם כן, זו כוונת המאמר. דההוא גברא אמר: ניחא לי דאשמעינן למר. א"כ, הרי הוא רחים רבנן, וראוי שיהיו לו בנין רבנן. אלא דאפשר שאינו פורש מאשתו סמוך לוסתה, וזו תהיה מניעה שלא יהיו לו בנין רבנן. לכך אמר לו: גמור מינאי הה מלתא וכו', וכשם שבנות ישראל מחמירות על עצמן בדבר זה, כך תחמיר על עצמך לפרוש סמוך לווסת, ואז הנך בטוח שיהיו לך בנין רבנן.
ובנות ישראל החמירו על עצמן, לפי שאין הכל בקיאין אימתי הן עומדות בימי נדה, ואימתי - בימי זיבה  125 .

 125.  והקשה רש"י, אמאי החמירו ברואה טיפת דם, יחמירו רק ברואה ג' רצופין, דהא רק בכהאי גוונא סופרת מדאורייתא שבעה נקיים ! ? ותירץ דמשכחת לה שבראיית טיפת דם צריכה לספור שבעה, כגון שספרה שבעה נקיים לאחר שראתה ג' ימים בימי זיבתה, וביום השביעי ראתה טיפת דם, הרי סתרה הכל וצריכה לספור שוב ז' נקיים. א"נ דחיישינן שמא ראתה כבר ב' ימים ולא ידעה, והיום ראתה וידעה, דמדינא צריכה ז"נ, לכך החמירו על עצמן.
תנא דבי אליהו: כל השונה הלכות מובטח לו שהוא בן עולם הבא. שנאמר: "הליכות עולם לו". אל תקרי: "הליכות", אלא: "הלכות". והכי דרשינן ליה לקרא: כל השונה 'הלכות' - 'עולם' הבא יהא 'לו'  126 .

 126.  עיין במהרש"א בח"א בנדה (ע"ג ע"א), שביאר סמיכות מאמר זה - להא דלעיל, דבנות ישראל החמירו וכו'.

דרשני המקוצר[עריכה]