פרשני:בבלי:מגילה י א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מגילה י א

חברותא[עריכה]

קדושת שילה  יש אחריה היתר, שאחר שחרבה שילה - הותרו הבמות. ואילו קדושת ירושלים - אין אחריה היתר, שגם אחר שחרב הבית - לא הותרו שוב הבמות  324 .

 324.  וטעמא מפרש במס' זבחים, דכתיב בענין היתר הבמות: "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה". ודרשינן: "אל המנוחה" - זה שילה, שנחו בה מלכבוש. "ואל הנחלה" - זו ירושלים. ולמה חילקן הכתוב? כדי ליתן היתר במות בין זה לזו.
גמרא:
אמר רבי יצחק: שמעתי, שמקריבין בבית חוניו  325   326  (הוא מזבח שבנה חוניו שהיה בנו של שמעון הצדיק במצרים  327 , ובנאו לשם שמים  328 ) בזמן הזה.

 325.  עיי' בפירוש המשניות להרמב"ם בסוף מס' מנחות, שהאריך לבאר ענין זה.   326.  במקדש דוד (סי' כ' ס"ק ד') הוכיח, דלמזבח חוניו היה דין במת יחיד. דבמת ציבור היתה רק בארץ ישראל, כמבואר במכילתא. והיינו טעמא, משום דצריך לקדשה, ובעינן לכך מלך. ואין מלך ישראל בחו"ל. עיי"ש.   327.  הקשו התוס' (ד"ה שמעתי), היאך מקריבין שם בטומאה, דהא גזרו טומאה על ארץ העמים ! ? ותירצו, דכיון שמן התורה אפשר להקריב שם, שמא לגבי האי לא גזרו חכמים טומאה. ובתוס' בתענית (י"ז ע"ב) ג"כ הקשו קושיא זו, ותירצו, דהותרה טומאה בציבור. ועיי' ברש"ש כאן.   328.  ופלוגתא היא במס' מנחות (ק"ט ע"ב) אם בנאו לשם שמים או לשם ע"ז. וכתב הריטב"א דמ"מ ודאי עבר אשחוטי חוץ, דהא בזמן הבית היה. אבל התוס' שם (ד"ה והעלה) כתבו, דלא עבר אשחוטי חוץ, משום שהעלה רק נדרים ונדבות לבני נח, ולא הקריב קרבנות ישראל.
ומבארינן: קסבר רבי יצחק כמאן דאמר, דבית חוניו - לאו בית עבודה זרה היא  329  (דאיכא מאן דאמר, דעבודה זרה היא), וקא סבר נמי דקדושה ראשונה שנתקדשה ירושלים, קידשה רק לשעתה, ולא קידשה לעתיד לבוא, דהיינו כשחרבה. אלא משחרבה - הותרו הבמות. ולכן מקריבין בבית חוניו, דחשיב כבמה.

 329.  הקשה תוס' הרא"ש, הא איכא למחזי אם עובדים שם עתה ע"ז או לא ! ? וכתב, דשמא קמ"ל רבי יצחק, דמעיקרא נמי לא היו עובדין שם ע"ז.
ומנא ליה הא?
דכתיב גבי היתר הבמות בגלגל: "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה". ודרשינן: "מנוחה" - זו שילה. "נחלה" - זו ירושלים. מקיש הכתוב נחלה - למנוחה. מה מנוחה - יש אחריה היתר, דמשחרבה שילה, הותרו הבמות עד שנבנה בית המקדש, אף נחלה, ירושלים - יש אחריה היתר. ולהכי שרי להקריב בבית חוניו בזמן הזה, לאחר שחרב הבית.
אמרו ליה לרבי יצחק: האם באמת אמרת דבר זה, דקדושת ירושלים - יש אחריה היתר?
אמר להו: לא אמרתי.
אמר רבא: האלהים (לשון שבועה), בתחילה אמרה רבי יצחק להאי מילתא, ואנא גמירנא לה מיניה (למדתיה ממנו).
ומאי טעמא קא הדר ביה?
משום קשיא דהקשה רב מרי עליה.
דמותיב רב מרי: ומי שרו במות לאחר שחרב הבית?
והתנן במתניתין דידן: קדושת שילה - יש אחריה היתר, קדושת ירושלים - אין אחריה היתר! ועוד קשה, מדתנן: משבאו לירושלים, נאסרו הבמות, ולא היה להם עוד היתר - אף כשחרב הבית, והיינו טעמא דנאסרו, כיון שהיא - ירושלים - היתה לנחלה האמורה בקרא דהיתר הבמות: "כי לא באתם עד עתה וגו' ואל הנחלה". דמשמע, דאחר שיבואו אל הנחלה - ייאסרו הבמות!
והאי מלתא, אי קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא, או לא - פלוגתא דתנאי היא  330  .

 330.  הקשו תוס' והריטב"א, אם כן, דפלוגתא דתנאי היא, מאי טעמא הדר ביה רבי יצחק, הא איכא תנא דסבר כוותיה, דלא קדשה לעתיד לבוא ! ואי משום דאיכא סתם מתניתין דאחר קדושת ירושלים אין היתר, אם כן, מעיקרא מאי קסבר? ! ותירצו התוס', דלכולי עלמא, משבאו לירושלים - נאסרו הבמות, ושוב לא היה להן היתר. ונחלקו רק על מקום המזבח, אי שרי להקריב שם, דמ"ד דקדשה לעת"ל סבר, דבמקום מזבח מיהא - מותר להקריב. וע"ע בריטב"א וברשב"א מה שכתבו בזה.
דתנן: אמר רבי אליעזר: שמעתי מרבותי, שכשהיו בונין בהיכל בבנין בית שני, בימי עזרא, היו עושין קלעים להיכל (במקומו של ההיכל), בצמוד לכתלים הנבנים.
וסלקא אדעתין השתא, שהיו עושין כן, כדי שיהו הקלעים נחשבים כבנין - עד שיבנו הכתלים עצמם, כדי שיהא המזבח הבנוי בעזרה, כאילו עומד 'פתח אהל מועד' (דכתיב בהקרבת הקרבנות, שצריך שתהא ההקרבה 'פתח אהל מועד'), ויוכלו להקריב עליו קרבנות - עוד לפני שתסתיים בניית ההיכל (שהרי התחילו להקריב קרבנות מיד כשעלו בימי כורש, ובניית הבית הסתיימה רק עשרים ושתים שנה לאחר מכן).
וכן, היו עושין קלעים לעזרה.
וסלקא אדעתין, שהיו עושין קלעים - כדי שייחשב בית, ויוכלו להקריב קרבנות.
אלא שהפרש היה ביניהם: שבהיכל, היו בונין את קירות ההיכל - מבחוץ (מחוץ לקלעים), כדי שלא יכנסו הבונים למקום ההיכל  331 , ובעזרה - היו בונין מבפנים (מלפני הקלעים).

 331.  כך פירש רש"י כאן. ובשבועות (ט"ז ע"א, ד"ה אלא שבהיכל) פירש, דהיינו כדי שלא יזונו עיניהם מן ההיכל. וכך פירש הריטב"א הכא.
וסיפא דמתניתין דהתם: ואמר רבי יהושע: שמעתי, שמקריבין קרבנות בזמן הזה - אף על פי שאין בית המקדש קיים,
ושאוכלין קדשי קדשים - אף על פי שאין קלעים (על אף שדינם של קדשים קלים שנאכלין לפנים מן הקלעים),
ושאוכלין קדשים קלים ומעשר שני, שמקום אכילתן הוא בירושלים, לפנים מהחומה - אף על פי שאין חומה לירושלים. מפני שקדושה ראשונה, קידשה לשעתה - וקידשה לעתיד לבוא. ולהכי, כל מקומות אלו - עומדין בקדושתן הראשונה.
ודייקינן: מכלל, דרבי אליעזר דאמר דהיו עושין קלעים להיכל ולעזרה, סבר דקדושה ראשונה - לא קידשה לעתיד לבוא, ולכן היו צריכים לעשות קלעים, ולחזור ולקדש את המקום בתודות ובשיר (כדאמרינן במס' שבועות).
חזינן דמחלוקת תנאים היא. דלרבי יהושע - קדשה לעתיד לבוא, ולרבי אליעזר - לא קדשה!
אמר ליה רבינא לרב אשי: ממאי? דלמא דכולי עלמא סברי, דקדושה ראשונה קידשה לשעתה - וקידשה לעתיד לבוא. ומר - מאי דשמיע ליה קאמר, ומר - מאי דשמיע ליה קאמר. דכך שמע רבי אליעזר, שהיו עושין קלעים, אבל לא משום שהיה צריך לקדש, ולא פליג אדרבי יהושע. (ולא בא רבי יהושע לחלוק על רבי אליעזר, אלא שלא שמע את דבריו, ואמר מאי דשמיע ליה. רש"י במס' שבועות).
וכי תימא: אם כן, קלעים לרבי אליעזר - למה לי? הא סבירא ליה, דקדשה לעתיד לבוא!
לצניעותא בעלמא עשאום.
אלא, האי דאמרינן, דהך בעיא, אי קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא או לא - מחלוקת תנאים היא, כי הני תנאי היא:
דתניא, אמר רבי ישמעאל ברבי יוסי: תנן במסכת ערכין (לב.) בענין בתי ערי חומה: "ואלו הן בתי ערי חומה וכו' מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, כגון קצרה הישנה של צפורי, וחקרה של גוש חלב", ומונה שם המשנה תשע ערים.
ולמה מנו חכמים דווקא את ערים אלו, והרי היו עוד הרבה ערים המוקפות חומה מימות יהושע, והתם נמי, בסיפא דמתניתין, תנן: "וכן כיוצא בהן"!? אלא, שכשעלו בני הגולה, מצאו רק את הערים האלו - וקידשום. אבל הראשונות, כל שאר הערים שהיו מוקפות, בטלו משבטלה הארץ (משגלו).
אלמא קסבר האי תנא: קדושה ראשונה, קידשה לשעתה - ולא קידשה לעתיד לבוא. ולהכי, רק אותן ערים שקידשו כשעלו מהגולה - נתקדשו.
ורמינהו, אמר רבי ישמעאל ברבי יוסי: וכי תשע ערים אלו בלבד היו? והלא כבר נאמר גבי ממלכת עוג: "ונלכד את כל עריו וגו' ששים עיר כל חבל ארגוב", וכתיב בהו, באותן ערים: "כל אלה ערים בצורות חומה גב והה"?
אלא למה מנו חכמים דווקא את ערים אלו?
משום שכשעלו בני הגולה, מצאו ערים אלו - וקידשום.

דרשני המקוצר[עריכה]