פרשני:בבלי:מגילה כח א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מגילה כח א

חברותא[עריכה]

ולא ברכתי בסעודה  83  לפני כהן (משום דכתיב: "וקדשתו". ודרשינן: לכל דבר שבקדושה. לפתוח ראשון, ולברך ראשון), ולא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה, דהיינו, הזרוע הלחיים והקבה.

 83.  כך פירש רש"י, ועיי' בתוס' שפירשו דמיירי בקריאת התורה.
דאמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: אסור לאכול מבהמה שלא הורמו מתנותיה.
ואמר רבי יצחק: כל האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה - כאילו אוכל טבלים.
ולית הלכתא כוותיה דרבי יצחק  84 .

 84.  כתב המהרש"א דהיינו רבותיה דרבי פרידא, דאע"ג דלית הלכתא כרבי יצחק, בכל זאת החמיר על עצמו.
ותמהינן אהא דאמר רבי פרידא: "ולא ברכתי לפני כהן", למימרא, דמעליותא היא שתלמיד חכם לא יברך לפני כהן? והא אמר רבי יוחנן: כל תלמיד חכם, שמברך לפניו אפילו כהן גדול, שהוא עם הארץ, אותו תלמיד חכם חייב מיתה. שנאמר: "כל משנאי אהבו מות". ודרשינן: אל תקרי "משנאי" - אלא "משניאי".
והאי תלמיד חכם - נמי גורם להשניאו, שהרואה תלמיד חכם שפל לפני עם הארץ, אומר: אין נחת רוח בתורה!
ומתרצינן: כי קאמר איהו, רבי פרידא, שלא בירך לפני כהן - בששניהם שוין קאמר. שגם הכהן היה תלמיד חכם (ולא ששוה לו ממש, דאם כן מאי רבותיה דרבי פרידא, הא כתיב: "וקדשתו"! אלא מיירי שגם הכהן תלמיד חכם, אלא שאינו חשוב כמותו, תוס'). שאלו תלמידיו את רבי נחוניא בן הקנה: במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא נתכבדתי בקלון חברי, ולא עלתה על מטתי קללת חברי, שלפני שעליתי למטה - מחלתי לכל מי שעשה לי רעה, וכדלקמן. וותרן בממוני הייתי. לא נתכבדתי בקלון חברי. כי הא, דרב הונא דרי מרא (היה נושא מעדר) אכתפיה. אתא רב חנא בר חנילאי, וקא דרי מיניה דרב הונא. אמר ליה רב הונא: אי רגילת דדרית מרא נמי במאתיך (בעירך) - דרי. ואי לא, אתייקורי אנא, בזילותא דידך - לא ניחא לי. ולא עלתה על מטתי קללת חברי. כי הא, דמר זוטרא, כי הוה סליק לפורייה (כשהיה עולה למיטתו), אמר: שרי (מחול) ליה לכל מאן דצערן  85   86  . וותרן בממוני הייתי. דאמר מר: איוב - וותרן בממוניה הוה. דמנהגו של עולם, שמי שיש לו מלאכה מועטת לעשות, ששכרה חצי פרוטה, אומר לפועל: חצי פרוטה אני נותן לך, אלא, לפי שיש רק מטבע של פרוטה שלמה, בוא ונלך לחנוני, ונקנה שם ככר או ביצים בפרוטה, ונתחלק בהם.

 85.  והאי דאמרינן במס' יומא (כ"ג ע"א): "כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש - אינו ת"ח" - היינו במי שחטא לו במילי דשמיא, וליסר את החוטאים. ריטב"א (ועיי' בכור לזהב). עוד אפשר לבאר, עפ"י מה שכתב החיד"א בפתח עינים, דהא דאמרינן: "נוקם ונוטר כנחש", היינו דצריך לנקום ולנטור דווקא כנחש, שאין לו הנאה. כך הת"ח צריך לנקום רק לכבוד התורה, ולא לכבוד עצמו. והרי אין אדם בטוח בעצמו בכך, ואולי משום כך מחל למאן דצעריה.   86.  ועיי' בסדור בית יעקב, בסדר ק"ש שעל המטה, שכתב, דמכאן מקור התפילה: "רבש"ע הריני מוחל לכל מי שהכעיס וכו"'.
ואילו איוב - וותרן היה. שהיה מניח את אותו חצי פרוטה שרגילין לתת לחנוני - מממוניה, והיה נותן כל הפרוטה לפועל  87 .

 87.  עיי' במהרש"א בבבא בתרא (ט"ו ע"ב, ד"ה איוב).
שאל רבי עקיבא את רבי נחוניא הגדול: במה הארכת ימים?
אתו גווזי (העבדים שהיו משרתים את רבי נחוניא) - וקא מחו ליה לרבי עקיבא, לפי שהיו סבורים שהוא קץ בחייו של רבי נחוניא  88 .

 88.  בכל הני דלעיל, לא מצינו שהקפידו על ששאלום כך, כי תורה היא, וללמוד היו צריכים. אלא דר"ע לא היה תלמידו של רבי נחוניא, ולהכי הקפידו עליו. עיון יעקב.
סליק (עלה) רבי עקיבא, ויתיב ארישא דדיקלא  89  .

 89.  כתב הרש"ש, דאפשר שישב דווקא על דקל, לפי קשה לעלות עליו. ולכן עלה דווקא עליו, כדי שלא יוכלו לעלות אחריו מהר.
אמר ליה לרבי נחוניא: רבי, כתיב: "את הכבש אחד תעשה בבקר", אם נאמר "כבש", למה נאמר "אחד", הא "כבש" - משמע אחד  90  ?

 90.  כתב העיון יעקב, דכוונת ר"ע שהזכיר ענין זה, ששאלו, היאך הארכת חיים ולא נתפסת בעוון הדור, כקרבנות הבאים לכפר על עוון הדור? והשיבו, דכיון שלא קיבל מתנות, ואינו חייב לאדם הכרת הטוב, להכי אינו נתפס בעוונם. ועיי' בנודע ביהודה תניינא (או"ח סי' קל"ט) מה שכתב בזה.
אמר להו רבי נחוניא לגווזי: חזינא דצורבא מדרבנן הוא  91  , ולא קץ בחיי, אלא שרוצה ללמוד הנהגות שמביאות לאריכות ימים, שבקוהו (הניחוהו)!

 91.  בנודע ביהודה הנ"ל תמה, היאך מוכח משאלה זו דצורבא מדרבנן הוא, הא שאלה כזו - תינוקות של בית רבן מרגישין בה ! ? ועיי"ש מה שביאר.
אמר ליה לרבי עקיבא: האי דכתיב: "אחד", דרשינן: מיוחד שבעדרו.
ועתה השיב לו על שאלתו הראשונה, ואמר לו: מימי לא קבלתי מתנות, ולא עמדתי על מדותי לשלם גמול רע למי שציערני, וותרן בממוני הייתי.
לא קבלתי מתנות. כי הא, דרבי אלעזר, כי הוו משדרי ליה מתנות מבי נשיאה - לא הוה שקיל. כי הוה מזמני ליה מבי נשיאה לסעודה - לא הוה אזיל.
אמר להו לדבי נשיאה: לא ניחא לכו דאחיה? דהא כתיב: "שונא מתנות יחיה"!  92  ואילו רבי זירא, כי הוו משדרי ליה מתנות מבי נשיאה - לא הוה שקיל. אבל כי הוה מזמני ליה - הוה אזיל. אמר: אתייקורי הוא דמתייקרי בי (מתכבדים הם בזה שאני סועד אצלם, והנאתם היא, ואין זו מתנה).

 92.  כתב החיד"א בשו"ת חיים שאל (ח"א סי' ע"ד), דעני המקבל צדקה, אין לו לחוש משום "ושונא מתנות יחיה", דאדרבה, הוא מביא תועלת לנותן, שהרי שכר הנותן מצוה גדול מאד, ולהכי אין למקבל לחוש. וכדאיתא במדרש רבה (פרשה ל"ד. וכן בעוד מקומות): תני ר' יהושע: יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני - העני עושה עם בעל הבית. שכן רות אומרת לנעמי: שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז. "אשר עשה עמי" - אין כתיב כאן. אלא: "אשר עשיתי עמו".
ולא עמדתי על מדותי. דאמר רבא: כל המעביר  93  על מדותיו - מעבירין ממנו כל פשעיו. שנאמר: "נושא עון ועובר על פשע". ודרשינן: למי נושא הקדוש ברוך הוא עון - למי שעובר על פשע.

 93.  היינו שאינו מדקדק למדוד מידה למצערים אותו, אלא מניח מידותיו - והולך לו. ו"מעביר" - היינו כמו "אין מעבירין על המצוות", שמשמעו - אין מניחין מצוה זו, ועושין מצוה אחרת. רש"י בראש השנה (י"ז ע"א).
שאל רבי את רבי יהושע בן קרחה: במה הארכת ימים?
אמר לו: וכי קצת בחיי, שאתה שואלני אמאי הארכתי ימים?!
אמר לו: רבי! תורה היא, וללמוד אני צריך, אולי אוכל גם אני לקיים  94 .

 94.  והמהרש"א כתב, דה"ק ליה: מסתמא אריכות ימים שלך - במילי דתורה היא תלויה.
אמר לו: מימי לא נסתכלתי בדמות אדם רשע.
דאמר רבי יוחנן: אסור לאדם להסתכל בצלם  95  דמות אדם רשע  96 . שנאמר שאמר אלישע ליהורם מלך ישראל: "לולא פני יהושפט מלך יהודה אני נושא, אם אביט אליך ואם אראך"  97  .

 95.  כתב המהרש"א עפ"י חכמי המקובלים, שיש בצלם דמות מראה אדם צורה רוחנית, לטוב או לרע. והוא כפי מעשיו, לצד הטהרה - או לצד הטומאה. ואסור להסתכל לצד הטומאה, על דרך האי דכתיב: "אל תפנו אל האלילים".   96.  המ"ב (סי' רכ"ה ס"ק ל"ג) מביא את המ"א (סוף סי' רכ"ו), שכתב דראיה בעלמא מותר, והאיסור הוא דווקא להסתכל בו ביותר ולהתבונן בדמותו. (הובא בגליון הש"ס כאן).   97.  ואע"ג דאיסור איכא, מ"מ אי אפשר לרוב עולם ליזהר בזה, והיינו רבותיה דריב"ק, שנזהר בזה (ויצחק שנסתכל בעשו הרשע, היינו משום דטעה וסבר שהוא צדיק, כדאיתא במדרש, שהיה צד את אביו בפיו). טורי אבן.
רבי אלעזר אמר: המסתכל בדמות אדם רשע - עיניו כהות! שנאמר: "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות", והיינו משום דאסתכל בעשו הרשע.
ותמהינן: וכי הא דאסתכל בעשו גרמא ליה?
והאמר רבי יצחק: לעולם אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך. שהרי אבימלך קלל את שרה - ונתקיים בזרעה. שנאמר שאמר אבימלך לשרה: "הנה הוא לך כסות עינים", אל תקרי "כסות עיניים" - אלא "כסיית עינים"!?
ומתרצינן: הא והא, שני הדברים, גרמא ליה שכהו עיניו.
רבא אמר: מהכא ילפינן לה, דכתיב: "שאת פני רשע לא טוב".
בשעת פטירתו של רבי יהושע בן קרחה, אמר לו רבי: רבי, ברכני!
אמר לו: יהי רצון, שתגיע לחצי ימי.
אמר ליה: ולכולהו, לכל ימיך, לא?! אמר לו: אין טוב לך לחיות ימים רבים כמוני, דאם כן, הרי אתה כל ימיך תהיה נשיא. וכי תרצה שבניך הבאים אחריך - בהמה ירעו? שלא יטלו בגדולתך, אלא יהיו הדיוטות כל ימיהם?!
אבוה בר איהי, ומנימן בר איהי. חד אמר: תיתי לי (יבוא עלי שכר טוב  98 ) - משום דלא אסתכלי בכותי  99  .

 98.  רש"י בשבת (קי"ט ע"א, ד"ה תיתי לי) פירש: ישולם שכרי. ובבכורות (ל' ע"א) פירש: תיתי לי שכר טוב. והקשה המהרש"א (בשבת שם), וכי היו מבקשים שכר על קיום המצוות? והרי אמרו: אל תהיו כעבדים המשמשין על מנת לקבל פרס וכו' ! ? וביאר עפ"י מה שאמרו: בדרך שאדם רוצה לילך - מוליכין אותו, והבא ליטהר - מסייעין אותו מן השמים. והכא נמי כך בקשו, מתוך שאני מקיים מצוה זו - תיתי לי סייעתא דשמיא להמשיך לקיים המצוה. עיי"ש.   99.  וכתב במרומי שדה, דאע"ג דאיסורא איכא, שהרי אסור להסתכל בפני אדם רשע, וגוי לא עדיף מרשע ישראל, מ"מ כיון שקשה ליזהר בזה - הוי רבותא שנזהר.
וחד אמר: תיתי לי - דלא עבדי שותפות בהדי כותי  100  .

 100.  הר"ן בעבודה זרה (סוף פ"ק) הקשה, הא אמרינן במס' סנהדרין (ס"ג ע"א) דאסור לעשות שותפות עם נכרי, שמא יתחייב לו העכו"ם שבועה, וישבע בע"ז שלו, והתורה אמרה: "לא ישמע על פיך", א"כ מדינא אסיר, ומאי רבותא? ותירץ, דלא היה עושה שותפות - אפילו היכא דפוטרו משבועה, כדי שלא יהא רגיל אצלו וילמד ממעשיו. עוד תירץ, דרבותיה דלא היה עושה שותפות אפילו בזמן שאין רגילות העכו"ם לישבע בע"ז. ועוד הביא בשם הרמב"ן, דלאו איסורא ממש קאמר התם, עיי"ש. וכן תירץ הריטב"א כאן. ועיי' בטורי אבן. וע"ע בתוס' בבכורות (ב' ע"ב, ד"ה שמא), ובתוס' בסנהדרין (ס"ג ע"ב, ד"ה אסור).
שאלו תלמידיו את רבי זירא: במה הארכת ימים?
אמר להם: מימי לא הקפדתי בתוך ביתי  101  , ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני  102  ,

 101.  והיינו, דאף על גב שיש לאדם להטיל אימה בתוך ביתו, ולא יתירה, מ"מ לא עשה בקפידא ובכעס. מהרש"א. והבאר מים חיים (בפרשת כי תשא) כתב, דאמנם צריך האדם להשתמש לפעמים אף במדת הכעס המגונה, כגון לדבר מצוה. אמנם בזאת התפאר רבי זירא, שאף כשהקפיד לש"ש, מ"מ היה זה רק כלפי חוץ, כדי שישמעו אליו. אבל "בתוך ביתי", כלומר, בפנימיותו, בתוך לבבו - לא היתה שום קפידא.   102.  ביאר המהרש"א, דאמנם איכא בכמה דוכתי דאסור לאדם להלוך לפני מי שגדול ממנו, אבל איתא ביומא (ל"ז ע"א), דג' המהלכין בדרך, הולך הרב באמצע, והגדול מימינו, והקטן משמאלו (והיינו קצת מאחוריו, כדאיתא התם). וקאמר רבי זירא, דאפילו בכה"ג, כשצעד עם רבו, לא צעד אפילו צעד אחד לפני מי שגדול ממנו.
ולא הרהרתי בדברי תורה במבואות המטונפות  103  ,

 103.  אע"ג דאיכא בזה איסורא, כדאיתא בברכות (כ"ד ע"ב), מ"מ, כיון שקשה ליזהר בזה - הוי רבותא. מרומי שדה. והמהרש"א בתענית (כ' ע"ב) כתב, דבההיא דברכות איתא, דאסור לת"ח לעמוד במבואות המטונפות, לפי שא"א לעמוד בלא הרהור תורה. ומשמע, דהילוך שרי, משום דאפשר להלוך בלא הרהור תורה. וקאמר רבי זירא, דאעפי"כ היה נזהר מלילך שם, משום שלעולם לא הלך ד"א בלא תורה, ואילו היה הולך שם, היה מוכרח ללכת בלא תורה. ועיי' שם עוד (ד"ה ולא קראתי), שכתב, דאע"ג דרוב הני דחשיב - עברות גדולות הן, מ"מ, כיון דרובא דעלמא נכשלין בהן, התפאר הוא שלא נכשל בהן. וכאן כתב המהרש"א, דההיא דברכות - היינו בקריאת שמע, ורבי זירא היה מחמיר על עצמו - אפילו בהרהור תורה.
ולא הלכתי ארבע אמות בלא תורה (דהיינו, שגרסתי שגורה בפי תמיד), ובלא תפילין,
ולא ישנתי בבית המדרש, לא שינת קבע, ולא שינת עראי  104  .

 104.  אמנם אמרינן בסנהדרין (ע"א ע"א) דאסור לישן בבית הכנסת, דכל הישן בבית הכנסת - תורתו נעשית לו קרעים קרעים, אבל היינו דווקא בשינת קבע, ורבי זירא החמיר אפילו בשינת עראי. מהרש"א.
ולא ששתי בתקלת חבירי  105  , ולא קראתי לחבירי בחכינתו, דהיינו שם גנאי שקוראין לו.

 105.  בקרא כתיב: "בנפל איבך אל תשמח וגו"'. אלא דקרא מיירי כששמח בנפילתו משום ששונאו, אבל אם שמח בהפסד חבירו, כגון שקנה ממנו סחורה בזול והרויח - בזה לא מיירי קרא. ואעפי"כ החמיר רבי זירא שלא לשמוח בהפסד חבירו. מהרש"א. ובשם הרה"ק ר' יצחק מווארקי מביאים, דכך היתה כוונתו של רבי זירא: "ולא ששתי", כלומר, כל הששון והשמחה שלי נשבתו ונתבטלו - "בתקלת חברי". כלומר, בעת שקרתה תקלה לחבירי. כי צרת חבירו - ערבבה את כל ששון לבו.
ואיכא דאמרי לה: "בחניכתו". דהיינו, אפילו באותו כינוי של דופי, שמסודר ובא לו ממשפחתו  106 .

 106.  כך פירש רש"י. והמהרש"א בתענית הביא את גירסת הערוך: "ולא קראתי לחברי בחניכתי, ואמרי לה בחניכתו". והיינו, ד"בחניכתי" - היינו שלא כניתי לו אני שם. ו"בחניכתו" - היינו שלא קראתיו אפילו בשם שכינו לו אחרים. ובבן יהוידע כתב, ד"חכינתו" הוא כינוי שם. כגון אם קוראין לו אליהו, משנים שמו ל"אליאס". ו"חניכתו" - הוא שם משפחתו. ורבי זירא היה נזהר לקרות לאדם בשמו ממש, ולא בכינויו, ולא בשם משפחתו.
מתניתין:
ועוד אמר רבי יהודה: בית הכנסת שחרב - אין מספידין בתוכו, ואין מפשילין בתוכו חבלים (והוא הדין דאין עושין בתוכו כל שאר מלאכות. אלא נקט להא, לפי שלצורך הפשלת חבלים צריך מקום מרווח פנוי, ובית הכנסת - גדול הוא, וראוי לכך),
ואין פורשין לתוכו מצודות  107  ,

 107.  דכיון דבית הכנסת שומם, באים עופות לקנן בו. להכי קאמר התנא, דלא יפרוש שם מצודות.
ואין שוטחין על גגו פירות,
ואין עושין אותו קפנדריא.
שנאמר: "והשמותי את מקדשיכם", משמע - קדושתן אף כשהן שוממין  108  .

 108.  כתב התוי"ט, דדריש לה, מדלא כתיב: "ואת מקדשיכם אשומם". ובתוס' רעק"א הביא, דבתשובת מהרי"ט (ח"א סי' קכ"ב. ד"ה וברם גדולה) כתב, דהכי דייקינן, דאה"נ אי הוה כתיב: "והחרבתי את מקדשיכם", היה אפשר לפרש, דהיינו מקדשיכם - שהיו קיימין בשעת החורבן. אבל לשון "שממה" אינו נופל אלא גבי דבר שנחרב, ולא נבנה שנים רבות. ולהכי, הכא דכתיב: "והשימותי", על כרחך דמיירי לאחר החורבן, וקאמר הקב"ה שישארו שוממין. ובכל זאת, אעפ"י שנחרבו מכבר, קרי ליה "מקדשיכם", אלמא דקדושתן - אף כשהן שוממין.
עלו בו עשבים, לא יתלוש - מפני עגמת נפש, שתהא לרואי בית הכנסת עגמת נפש על חורבנו, ויזכרו ימי בניינו, ואת שהיו רגילין להתאסף שם, כדי שיבקשו רחמים שיחזור לקדמותו  109 .

 109.  והרמב"ם בפירוש המשניות כתב: "רוצה לומר, שיכאב הלב כשיש בו עשבים, וישתדלו בבנינו אם יוכלו. או תכנע נפשם וישובו אל ה' - אם אין בהם יכולת לבנותו".
גמרא:
תנו רבנן: בתי כנסיות - אין נוהגין בהן קלות ראש.  110 

 110.  בספר יראים (סי' שכ"ד) כתב, דמורא בית הכנסת ובית המדרש הוא חיוב דאורייתא, והוא ממצות עשה ד"ומקדשי תיראו". עוד כתב (בסי' שפ"ג), גבי לאו דמעילה בהקדש, דכשם שאסור ליהנות מהקדש, כך אסור ליהנות מביהכנ"ס וביהמד"ר.

דרשני המקוצר[עריכה]