פרשני:בבלי:מגילה כב ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מגילה כב ב

חברותא[עריכה]

ולהכי בריך לפניה משום גזירה. אבל מיפק לא הוו נפקי לפני שסיימו את הקריאה, ולהכי לא בריך אחריה, דהרי רואין את העולה אחריו - וליכא למטעי.
תא שמע: זה הכלל, כל שיש בו ביטול מלאכה לעם במה שמתאחרין בבית הכנסת, כגון תענית צבור ותשעה באב שמותרין במלאכה (דתשעה באב מותר במלאכה חוץ ממקום שנהגו לאסור) - קורין שלשה קרואין.
ושאין בו ביטול מלאכה לעם, כגון ראשי חדשים (שאין בהם ביטול מלאכה כל כך, לפי שאין הנשים עושות בהם מלאכה  37 ) וחולו של מועד (דעושין בו רק מלאכת דבר האבד) - קורין ארבעה.

 37.  והביא רש"י בשם מורו הזקן ומברייתא דרבי אליעזר, דניתנה להם מצוה זו, בשביל שלא פירקו נזמיהן לעגל. והביא רש"י מקרא המסייע לכך דבטלין ממלאכה בר"ח, דכתיב: "ונסתרת שם ביום המעשה", ותרגם יונתן: "ביומא דחולא", ומיירי התם בערב ראש חודש, משמע דראש חודש - לאו יום מעשה הוא. והקשה הטורי אבן, הא סוף סוף איכא ביטול מלאכה דאנשים, שהם מותרים בעשיית מלאכה (עיי"ש שהקשה עוד) ? וכתב, דר"ח אסור במלאכה אפילו לאנשים בזמן שביהמ"ק קיים, מפני המוספין שקרבין בו, שהם לכל ישראל. וכדאיתא בירושלמי, דבער"פ אחר חצות - אסור במלאכה, משום שאז זמן קרבן הפסח. עיי"ש שהאריך. ובספר האשכול (הלכות ראשי חדשים) כתב, דהאי דאמרינן הכא "בטול מלאכה לעם" - על תוספת תפלה ותחנונים קאמר, שאינם בראש חדש וחולו של מועד - כמו בתענית. ולא בטול מלאכה ממש קאמר, דהא ראש חדש לא דמי לחולו של מועד, שראש חדש מותר במלאכה, וחולו של מועד אסור.
חזינן להדיא בברייתא, דבתענית צבור - קורין שלשה!
ומסקינן: שמע מינה.
אמר רב אשי: והא אנן לא תנן הכי!?
דתנן, זה הכלל: כל יום שיש בו מוסף ואינו יום טוב - קורין ארבעה.
האי זה הכלל לאתויי מאי? לאו, לאתויי תענית ציבור ותשעה באב דקורין נמי ארבעה, משום שיש בהם מוסף תפילה!?
ומקשינן: ולרב אשי, מתניתין מני? לא תנא קמא, ולא רבי יוסי!? דתניא: חל ט' באב להיות בשני ובחמישי - קורין שלשה ומפטיר אחד (השלישי הוא המפטיר  38 ). ואם חל בשלישי וברביעי - קורא אחד ומפטיר אחד, שהקורא הוא המפטיר.

 38.  רש"י במס' תענית (כ"ט ע"ב, ד"ה ומפטיר).
רבי יוסי אומר: לעולם - קורין שלשה ומפטיר אחד.
על כל פנים, חזינן דלכולי עלמא אין קורין ארבעה בט' באב!?
ואלא קשיא מאי אתא לאתויי האי דקתני במתניתין: "זה הכלל"?
ומתרצינן: לא. "זה הכלל" לאתויי ראש חודש ומועד הוא דאתא.
ותמהינן: הא בהדיא קתני לה ברישא, דקתני: בראשי חדשים ומועד קורין ארבעה!?
ומתרצינן: סימנא בעלמא יהיב התנא בהך כללא.
דלא תימא דיום טוב וחולו של מועד - כי הדדי נינהו, ובתרוייהו קורין ארבעה, אלא, נקוט האי כללא בידך: כל יומא דטפי ליה מילתא מחבריה - טפי ליה גברא יתירא בקריאת התורה.
הלכך -
בראש חודש וחולו של מועד, דאיכא בהו קרבן מוסף - קורין ארבעה.
ביום טוב, דטפי עלייהו מילתא, דאסור בעשיית מלאכה - קורין חמשה.
ביום הכפורים, דענוש על חילולו כרת - קורין ששה.
בשבת, דאיכא איסור סקילה - קורין שבעה.
והשתא הדרינן לגופא דמימרא דמייתינן לעיל: רב איקלע לבבל בתענית צבור. קם, קרא בספרא. פתח - בריך, חתם - ולא בריך. נפול כולי עלמא אאנפייהו, ורב לא נפל על אנפיה.
והוינן בה: מאי טעמא רב לא נפיל על אפיה?
ומהדרינן: משום דרצפה של אבנים היתה שם. ותניא: כתיב: "ואבן משכית  39  לא תתנו בארצכם להשתחות עליה", ודרשינן: עליה אי אתה משתחוה - בארצכם, אבל אתה משתחוה על אבנים של בית המקדש  40  .

 39.  ופי' רש"י בחומש (ויקרא כ"ו א'), ד"משכית" - מלשון כיסוי. כמו: "ושכותי כפי". והיינו, רצפה מכוסה באבנים. ובאבן עזרא שם כתב, דהיא אבן מצויירה. ובאונקלוס תרגם: "אבן סגדא", דהיינו - אבן מיוחדת להשתחויה. והכי נמי איתא ברמב"ם (הלכות עבודת כוכבים פרק ו' ה"ו): "וכן אבן משכית האמורה בתורה, אע"פ שהוא משתחוה עליה לשם - לוקה. שנאמר: ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה. מפני שהיה דרך עובדי כוכבים, להניח אבן לפניה להשתחות עליה, לפיכך אין עושין כן לה"'.   40.  ואף דהאיסור מפורש בקרא, וברייתא אתיא להתיר רק בבית המקדש, מ"מ, הוא אמינא דהאי דכתיב "בארצכם" - למעוטי חוץ לארץ קאתי, ואם כן, בבבל לא יהא איסור ד"אבן משכית" ! קמ"ל ברייתא, דאין מתמעט מקרא - אלא ביהמ"ק, דהתם שרי להשתחוות עליה. אבל בבבל - איכא איסורא. טורי אבן.
וכדעולא. דאמר עולא: לא אסרה תורה - אלא רצפה של אבנים בלבד, שלא יעשוה בבית הכנסת להשתחוות עליה, דוגמת רצפה של בית המקדש. ולהכי לא נפיל רב אאפיה, משום שהיתה רצפת אבנים  41 .

 41.  הביא המאירי, דכתבו קצת האחרונים, דעצם עשיית רצפת אבנים בבית הכנסת - אסורה (כ"כ בזוהר הרקיע לרשב"ץ, שנהגו שלא לרצוף את בית הכנסת באבנים. ובכנה"ג או"ח סי' קל"א הביא מחלוקת בזה). ויש מתירין, אא"כ במקום שההשתחויה מצויה, דאז אסור.
ומקשינן: אי הכי, מאי איריא דרק רב לא נפל אאפיה, אפילו כולהו נמי לא לנפול!?
ומתרצינן: האי רצפת אבנים - קמיה דרב לבד הואי, אבל לפני הציבור לא היתה.
ומקשינן: וליזיל רב לגבי ציבורא, ולינפול שם על אפיה?
ומתרצינן: לא בעי רב למיטרח ציבורא, וחשש שאם ילך לשם, יעמוד הציבור מפניו.
ואיבעית אימא: רב פישוט ידים ורגלים הוה עביד, וסבירא ליה כדעולא, דדווקא בכהאי גוונא איכא איסורא. אבל הציבור לא נפל אאפיה בפישוט ידים ורגלים, ובהכי ליכא איסורא דרצפת אבנים  42 .

 42.  כך פסק הרמב"ם (הל' עבודת כוכבים פ"ו ה"ו), דהאיסור להשתחוות על אבן משכית, הוא דווקא בפישוט ידים ורגלים. דהיינו, שיהא כולו נמצא מוטל על האבן. וכתב שם הרמב"ם (בהל' ז'), דמ"מ, אם יש דבר מפסיק בינו ובין האבן, אינו אסור. ולכן נהגו ישראל להציע מחצלאות בבתי כנסיות הרצופות באבנים וכו', להבדיל בין פניהם ובין האבנים. ובשו"ת הריב"ש (סי' תי"ב) ובשו"ת מהר"ם מרוטנברג (סי' צ"ד) כתבו, דללישנא קמא דהכא, אסור מדרבנן ליפול על פניו על רצפת אבנים, אפילו בלא פישוט ידים ורגלים. ומשו"ה אביי ורבא מצלי אצלויי על צדן, שלא יהיו פניהם כנגד הקרקע. וכ"כ הרא"ש (הובא בסמוך). עוד הביא שם הריב"ש, דהר"י בן גיאת ז"ל כתב בשם רב שרירא ז"ל, דאביי ורבא חיישי לאבן משכית אפילו לא היתה שם רצפת אבנים לפניהם, שמא היתה שם, וחרב המקום, ונבנה עליה כשהיא שם. ובשו"ע (או"ח קל"א ס"ח) פסק, דאסור להשתחוות בפישוט ידים ורגלים - אפילו בלא אבן משכית.
דאמר עולא: לא אסרה תורה השתחויה על אבן משכית - אלא בפישוט ידים ורגלים בלבד. ומקשינן: וליפול רב על אפיה, ולא ליעביד פישוט ידים ורגלים!?
ומתרצינן: לא משני ממנהגיה, לא רצה רב לשנות ממנהגו.
ואיבעית אימא: לא היה רב רגיל ליפול על אפיו כלל, דאדם חשוב - שאני, וכדרבי אלעזר.
דאמר רבי אלעזר: אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו ולבזות עצמו לפני הציבור  43 , אלא אם כן בטוח במעשיו, שיהא נענה בתפילתו, שאם לא כן, שמא לא יענה בתפילתו - ויחרפוהו  44 .

 43.  הביאו תוס' מירושלמי, דהיינו דווקא היכא שמתפלל בשביל הציבור. אבל בינו לבין עצמו - שפיר דמי.   44.  כך פירש רש"י במס' תענית (י"ד:). והמהרש"א שם הביא עוד טעם מהירושלמי, דחיישינן שמא לא יענה, ויתחלל שם שמים, שיאמרו שאין תוכו כברו, ועוד טעם כתב משום דמחזי כיוהרא. וכתבו התוס', דהיינו דוקא כשמתפלל על הציבור, אבל לעצמו - שרי. וכן הביא בהשגות הראב"ד (פ"ה מהל' תפילה הלי"ד) בשם ירושלמי (והביא שם, דאית דגרסי בירושלמי: "ובלבד יחיד בציבור". עיי"ש). וכ"ה בטור (סי' קל"א). ותמה הב"ח, הרי רב לא התפלל על הציבור ! ועיי"ש שדחה האי לישנא דגמ' להלכתא.
כמו שמצינו ביהושע בן נון, דכתיב ביה: "ויאמר ה' אל יהושע קום לך וגו' למה זה אתה נופל על פניך", חזינן דלא שפיר למעבד הכי (כך פירש רש"י בסוגיין)  45 .

 45.  וכך כתב הרש"ש בתענית, דהכי משמע לשון רש"י. אבל שם פירש רש"י דמיהושע מוכח דאם בטוח שיענה בתפילתו - רשאי ליפול על פניו, דמהאי דאמר לו הקב"ה "קום לך" מוכח דאכן נענה, והכי נמי איתא בירושלמי. ועיין במהרש"א שם.
תנו רבנן: כל מקום שנאמרה בו "קידה" - על אפים היא. שנאמר: "ותקד בת שבע אפים ארץ". כריעה - על ברכים היא. וכן הוא אומר: "מכרוע על ברכיו".
השתחואה - זו פישוט ידים ורגלים. שנאמר: "הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה", ד"ארצה" - משמע שכולו שטוח על הארץ.
לוי אחוי קידה קמיה דרבי - ואיטלע (נעשה צולע). משום שכשמחוה קידה, נועץ גודליו בארץ, ונשען עליהם, ושוחה עד שנושק את הרצפה - וזוקף. ומתוך שאינו יכול להשען על גודליו, ואין ידיו מסייעות אותו בזקיפתו, וצריך להתאמץ במתניו, מתוך כך נצלע בעצם הירך.
ותמהינן: וכי הא דאחוי קידה קא גרמא ליה דאיטלע?
והאמר רבי אלעזר: לעולם אל יטיח אדם דברים כלפי מעלה, שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי מעלה - ואיטלע  46 . ומנו אותו אדם גדול - לוי!? ומתרצינן: הא והא, שני הדברים, גרמא ליה דאיטלע. דלפי שהטיח דברים כלפי מעלה - נתקלקל בשעת הסכנה.

 46.  כדאיתא במס' תענית (כ"ה ע"א), שאמר: "עלית וישבת במרום ואי אתה מרחם על בניך".

דרשני המקוצר[עריכה]