פרשני:בבלי:סוכה יב ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוכה יב ב

חברותא[עריכה]

כי הרי הכא במשנתנו דקתני: "אין מסככין בהן", ולא קתני "אינה סוכה", משמע, לכתחילה הוא  218   דאין מסככין באותן חבילות, והיינו מדרבנן משום גזרת אוצר, ומשמע, הא מדאורייתא, שפיר דמי.

 218.  התוספות מחקו את המילים "לכתחילה ובדיעבד", הואיל ולדעתם אפילו אם הפסול הוא רק מדרבנן, הסוכה פסולה, ואינו יוצא בה ידי חובתו מדרבנן אפילו בדיעבד. וכתב הערוך לנר, שאף אם האמת כדבריהם, אפשר לגרוס "לכתחילה ובדיעבד". שהרי כשאין לו סוכה אחרת ואינו יכול לקיים מצות סוכה כפי שתקנו חכמים, עליו לשבת בסוכה זו כדי לקיים לכל הפחות מצות סוכה מדאורייתא. אבל בסוכה שאינה כשרה אפילו מדאורייתא, אין טעם לשבת בה אף כשאין לו סוכה אחרת, וזו היא כוונת הגמרא "לכתחילה ובדיעבד".
אבל התם, במשנה של החוטט בגדיש, דקתני "אינה סוכה", משמע שפסולה היא אפילו דיעבד,  219  ולפיכך נראה שמדאורייתא נמי אינה סוכה, משום תעשה ולא מן העשוי.

 219.  מבואר בגמרא, שהלשון "אינה סוכה" מורה על כך שהסוכה פסולה מדאורייתא. אבל הלשון "אין מסככין בו" משמעו, שאינה פסולה אלא מדרבנן. והקשו התוספות: דהרי שנינו במשנה לעיל יא א: "כל דבר שהוא מקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ, אין מסככין בו". ושם הרי הסכך פסול מדאורייתא, ואף על פי כן נקטה המשנה לשון אין מסככין בו?! ותירצו התוספות: לעולם, אכן לשון "אין מסככין בו" משמש גם במקום שפסולו מדאורייתא, אלא שכאשר יש להסתפק, האם פסולו הוא מדאורייתא או מדרבנן, מדקדק התנא יותר בלשונו, ואינו משתמש בלשון זו לסכך הפסול מדאורייתא.
אבל אם לאחר שחטט בגדיש חזר ונענע את הסכך לשם סוכה, הסוכה כשרה אפילו מדרבנן, ואין לחוש שמא יעשה כן בלא נענוע. כי הרי כשנענע את הסכך, גילה דעתו שיודע הוא כי צריך לעשות את סכך הסוכה בהכשר, ואין לחוש שמא יבוא לישב תחת תקרת ביתו.  220  ורק במשנה של חבילי עצים, שאין אנו יודעים האם הוא יודע שצריך לסכך את הסוכה לשם צל, יש לחוש שמא יניח חבילי עצים כדי ליבשן, ולאחר מכן ישנה את יעודם לסיכוך בלא נענוע.

 220.  וכעין זה כתב הר"ן בשם איכא מאן דאמר: המניח חבילה על גבי סוכתו ליבש, ונמלך עליה ושינה את יעודה לשם סיכוך, אם נענע את הסכך לשם סוכה, הרי היא כשרה. (אף שאם הניח חבילה זו מתחילה לשם סכך הסוכה פסולה מדרבנן - משום גזירת אוצר). כדמוכח להלן גבי נסרים, דאף על גב שלכתחילה אין מסככין בנסרים, (שמא ישב תחת תקרת ביתו, "וסוכה אמר רחמנא, ולא ביתו של כל ימות השנה"), אפילו הכי בסוכה שהיא עשויה כבר די בפקפוק, (היינו שמנענע חלק מהסכך). ובטעם הדבר כתב רש"י, דהואיל והוא מחזר עליה להכשירה, אין לחוש שישב תחת תקרת ביתו שהיא עשויה כבר. ועיין פני יהושע, ובילקוט מפרשים.
אמר רב יהודה אמר רב:
החיצים בזמנם היו עשויים משני חלקים: החץ עצמו היה עשוי ממתכת, אך הבית יד שלו היה עשוי מעץ. והיו שני מינים של בית יד, האחד בולט בראשו, והוא נכנס לתוך בית קיבול שבחץ עצמו, ובית יד זה נקרא "זכר" - שאין לו בית קיבול. והמין השני הוא בית יד שיש לו בית קיבול, והחץ הוא שהיה תחוב לתוכו, ובית יד זה נקרא "נקבה".
סיככה בחיצין (בתי יד של חיצים שעדיין לא נתנו בהם החיצים)  221  זכרים, שאין להם בית קיבול, ואינם אלא "פשוטי כלי עץ" (כלי עץ ללא בית קיבול) שאינם מקבלים טומאה, הסוכה כשרה.

 221.  שהרי אם נתנו בהם את החיצים אסור לסכך בהם, הואיל והחיצים עשויים ממתכת, והם מקבלים טומאה אפילו אם אין להם בית קיבול, כדין פשוטי כלי מתכות.
אבל אם סיככה בבתי יד נקבות, שיש להם בית קיבול ומקבלים טומאה, (כדין כלי עץ שיש לו תוך), הסוכה פסולה. היות ואין מסככין בדבר המקבל טומאה, כמבואר במשנה.  222 

 222.  הקשו התוספות: מדוע אין לסכך בחיצים נקבות, הרי עדיין לא נגמרה מלאכתו של הכלי, שהרי הוא עומד למלאות אותו בברזל, והרי זה כקת הסכין, שכל עוד לא חיבר בו את הברזל אינו מקבל טומאה, לפי שאינו כלי גמור?! ועיין תוספות הרא"ש.
ומקשה הגמרא: האם בא רב להשמיענו שאם סיככה בחיצים זכרים כשרה? הרי הואיל ואינם מקבלים טומאה, פשיטא הוא שכשרים הם לסיכוך, ומדוע הוצרך רב להשמיענו הלכה זו?!
ומתרצת הגמרא: מהו דתימא: ניגזור שאין לסכך בחיצים זכרים, אטו שמא יבא לסכך בנקבות, קא משמע לן שאין לחוש לכך, והסוכה כשרה.
עוד מקשה הגמרא: האם בא רב להשמיענו שאם סיככה בנקבות פסולה? הרי אף זה פשיטא הוא?!
ומתרצת הגמרא: מהו דתימא: דוקא בית קיבול העשוי למילוי וריקון תדיר מקבל טומאה, אבל בית קבול העשוי למלאות מילוי קבוע, כגון בתי יד של חיצים, שאין דעתו לרוקנם לעולם, לא שמיה "בית קבול", ואינם בגדר כלים שיש להם בית קיבול המקבלים טומאה.
קמשמע לן, שגם כלי קיבול שאינו עומד למילוי וריקון תדיר דינו ככלי קיבול לקבל טומאה.  223 

 223.  התוספות הזכירו שני פירושים בביאור ה"קא משמע לן": או שכוונת הגמרא להשמיענו, שאפילו בית קיבול העשוי למלאות מילוי קבוע נחשב בית קיבול. או שרק בית קיבול של חץ נחשב בית קיבול, הואיל ולעיתים נוטלים את הברזל מן העץ. אבל בית קיבול שעשוי כדי למלאותו מילוי קבוע שלא יוציאו לעולם, אינו בית קיבול. ורואין כאילו עוד לא סיים את עשיית הכלי עד שימלאנו. וכתבו שפירוש זה דחוק. והמאירי הביא פירוש זה באופן שונה מעט: דבית קיבול של חץ עשוי רק לפי שעה, בשעת מלחמה וכדומה, אבל בעיתות שלום מוציאין את החץ מבית קיבולו. וכל שהוא לפי שעה, אף על פי שעשוי למלאות כל אותה שעה, בית קיבול הוא לפי שהוא עשוי להתרוקן. ועיין בגליון הש"ס לרבי עקיבא איגר, שציין לדברי השבות יעקב (חלק א סימן לג), שכתב: לולי דברי התוספות יש לפרש: מהו דתימא, בית קיבול העשוי למלאות לא שמיה בית קיבול ומותר לסכך בו, קא משמע לן, שמכל מקום גזרינן שמא יבא לסכך בכלי שיש לו בית קיבול גמור. ואם כן לדבריו מעיקר הדין בית קיבול העשוי למלאות אינו בית קיבול, אלא שאסור לסכך בו מגזירת חכמים.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן:
דרך עיבוד הפשתן הוא: תחילה שורין אותו במים, ולאחר מכן מנפצין אותו במכתשת כדי לרככו שיהיה אפשר לסרקו. ולאחר מכן סורקים אותו במסרק להחליקו ולנקותו, ומלבנים אותו בתנור. (וזה הוא הנקרא אונץ של פשתן, ובשלב זה הוא כבר ראוי לקבל טומאת נגעי בגדים, ופסול לסיכוך. שכן שנינו, דבר המקבל טומאה אין מסככין בו).
סיככה באניצי פשתן סרוקים במסרק, שנתלבנו בתנור  224  ונעשו ראויים לקבל טומאת נגעים, הסוכה פסולה.

 224.  וכן כתב המאירי בדעת רש"י, שאין הפשתן מקבל טומאה עד שיתלבן. אבל בשם גדולי המפרשים (הראב"ד) כתב, שפשתן מקבל טומאה אף על פי שלא התלבן, הואיל וראוי הוא ליתנו בכרים וכסתות, שאז יקבל טומאה מחמתן.
אבל אם סיככה בהוצני פשתן, כשהוא עדיין בהוצין שלו כדרך גדילתו, ועדיין לא הושרה במים ולא נופץ במכתשת, הסוכה כשרה, הואיל והפשתן עדיין אינו ראוי לקבל טומאה.
ואם סיככה בהושני פשתן, אמר עליו רבי יוחנן, איני יודע מהו דינה של הסוכה.  225 

 225.  וצריך עיון לשיטת רש"י, מה יסוד הספק, הרי נתבאר שאין הפשתן מקבל טומאה עד שיתלבן בתנור, והיינו לאחר שסירקו במסרק, ואם כן מאיזה טעם נפסול "הושני" לסיכוך, הרי ודאי עוד לא התלבנו בתנור ואינן מקבלים טומאה?! התוספות חלקו על רש"י הסובר שאניצי פשתן לאחר ליבונם בתנור ראויים לקבל טומאה אף שלא טווה אותם לחוטים, ולדעתם, כל שלא טווה את הפשתן ועשה ממנו חוטים, אין הוא מקבל טומאה. וטעם פסול אניצי פשתן שלא נטוו לסיכוך, הוא רק מדרבנן, משום שהוא קרוב לקבל טומאה לכשיטווה ממנו חוטים. והרמב"ם פסל מטעם אחר, ועיין ילקוט מפרשים.
והוסיף רבה בר בר חנה על שמועתו: ו"הושני" עצמן, איני יודע. כלומר, איני יודע מה היה קרוי בפיו של רבי יוחנן "הושני", ואיני יודע לפרש את ספקו.
דמה נפשך, כלומר, יש לפרש את דבריו בשני אופנים: אי סיבי פשתן שהושרו במים, ואף דייק כתשו אותם במכתשת, ולא נפיץ במסרק, "הושני" קרי ליה רבי יוחנן, ובהם הסתפק מה דינם,
אבל תרי - סיבי פשתן שהושרו במים, ועדיין לא לא דייק לא כתשם במכתשת, לא קרא אותם רבי יוחנן "הושני", אלא הוצני קרי ליה, וכשרים הם לסיכוך.
או דלמא: תרי ולא דייק, סיבי פשתן שהושרו במים ולא נופצו במכתשת, נמי אף הם "הושני" קרי ליה רבי יוחנן, ואף הם בכלל ספקו, ולא הכשיר רבי יוחנן לסיכוך, רק סיבי פשתן שעדיין לא הושרו במים.
אמר רב יהודה: הני שושי ושווצרי, (מיני ירקות הן), מסככין בהו, הואיל ואינם מאכל אדם ואינם מקבלים טומאה.  226  אביי אמר: יש לחלק ביניהם: בשושי מסככין, אבל בשווצרי לא מסככין.

 226.  וכתב המאירי, דקא משמע לן, שאינם מקבלים טומאה על אף שמקצת בני אדם אוכלים ירקות אלו.
ומאי טעמא אין מסככין בהם, אף שאינן מקבלין טומאה?

דרשני המקוצר[עריכה]