פרשני:בבלי:סוכה כג א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוכה כג א

חברותא[עריכה]

זה הכלל: כל שאילו ינטל האילן ויכולה הסוכה לעמוד בפני עצמה, הרי היא כשרה, ועולין לה ביום טוב.  1 

 1.  כתב הר"ן: והדר קתני "זה הכלל", לאתויי שאם אותן דפנות שהן בידי אדם אינן סמוכות, וכגון: שהעמיד מזרח ומערב או צפון ודרום ויכול לסמוך סככה באותן דפנות, עד שאם ינטל האילן הסוכה יכולה לעמוד, עולין לה ביום טוב; וראה במאירי שהאריך בזה.
גמרא:
מני מתניתין המכשרת סוכה שבראש הספינה? רבי עקיבא היא!
דתניא: העושה סוכתו בראש הספינה: רבן גמליאל פוסל; ורבי עקיבא מכשיר, וכדמפרש הגמרא מחלוקתם ואזיל.
מעשה ברבן גמליאל ורבי עקיבא שהיו באין בספינה, עמד רבי עקיבא ועשה סוכה בראש הספינה, למחר נשבה רוח ועקרתה, אמר לו רבן גמליאל: עקיבא! היכן סוכתך?!
אמר אביי לפרש מחלוקתם:
דכולי עלמא, היכא דאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה, לא כלום היא, כי אפילו דירת עראי אינה (רש"י).
ואם יכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה דיבשה שהיא כרוח מצויה דים (רש"י), אף שאינה יכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה דים, כולי עלמא לא פליגי דכשרה, כי אפילו מי שמצריך בסוכה דירת קבע הרי איכא.
כי פליגי בדיכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה, ואינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דים -
רבן גמליאל סבר: סוכה דירת קבע בעינן, וכיון דאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דים, לא כלום היא.
רבי עקיבא סבר: סוכה דירת עראי בעינן, וכיון דיכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה, כשרה.  2 

 2.  כתב בחידושי מרן רי"ז הלוי בהלכות סוכה, דלדעת הרמב"ם הא דבעינן לכולי עלמא שתעמוד ברוח מצויה דיבשה, אינו משום שאפילו דירת עראי אינה (וכפירוש רש"י), אלא דין אחר הוא, שכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה, וכדלקמן כד ב. ולפי זה ביאר סוגיית הגמרא שלענין הדין שמחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח אינה מחיצה, אין חילוק אם המחיצה עומדת בים או ביבשה, והכל תלוי רק אם יכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה, דשיעורא הוא במחיצות דבעינן שתהא יכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה; אבל לענין דירת קבע, בזה משתנה השיעור לפי המקום שעומדת בו הסוכה, וכשעומדת בים צריך שתהא יכולה לעמוד ברוח מצויה דים, ובלאו הכי לאו קבע היא כיון דבמקום שהיא שם אינה יכולה לעמוד ברוח המצויה שם; וזהו דתלוי דין עושה סוכתו בראש הספינה בפלוגתא דדירת קבע או דירת עראי, ראה שם. אבל לשיטת רש"י, הסובר, דהן מה דבעינן שתהא עומדת ברוח מצויה דיבשה והן מה דבעינן שתהא עומדת ברוח מצויה דים הכל הוא משום שם "דירה", דבאינה עומדת ברוח מצויה דיבשה אינה אפילו דירת עראי, ובאינה עומדת ברוח מצויה דים אינה דירת קבע, הרי הסוגיא צריכה ביאור, כי מאי שנא דלענין שם "דירת עראי" אנו דנין לפי היבשה, ואילו לענין שם "דירת קבע" אנו דנין לפי הים, וראה שפת אמת וראה האיר יוסף סימן נג.
שנינו במשנה: העושה סוכתו בראש האילן או על גבי גמל כשרה ואין עולין לה ביום טוב:
מתניתין מני? רבי מאיר היא!  3 

 3.  כתב הפני יהושע: הן על סוכה שבראש האילן והן על סוכה שעל גבי בהמה, אמרינן: מני מתניתין רבי מאיר היא, שהרי טעמו של רבי יהודה הפוסל סוכה על גבי בהמה הוא משום שאין הסוכה ראויה לשבעה הואיל ואין עולין לה ביום טוב, ואם כן הוא הדין על גבי אילן (וכמו שכתבו התוספות), ראה שם; וראה היטב בדו"ח רבינו עקיבא איגר מכתב יד. ולפי מה שנתבאר בהערה במשנה, כי רש"י אין גורס במשנה "על גבי גמל", הרי עיקר דברי הגמרא הם משום דמיון דין סוכה על גבי אילן לסוכה על גבי בהמה.
דתניא: העושה סוכתו על גבי בהמה, כגון שנתן שתי דלתות על שני סוסים, והן קרקעית הסוכה, ועשה על הדלתות מחיצות וסכך:  4 

 4.  כתבו התוספות: לפי שיטת רש"י גופיה לעיל בסומך סוכתו על כרעי המטה שהיא פסולה לדעת רבי יהודה מפני שהיא מיטלטלת ואינה קבועה, אי אפשר לפרש כפירוש רש"י כאן, שאם כן תיפוק ליה שהיא פסולה - לרבי יהודה גופיה - משום שאין לה קבע, (וראה בהערה שם ישוב בשם הר"ן). וכתבו התוספות בשם יש מפרשים ביאור אחר: "העמיד סוכה על ארבעה קונדיסים וסמך עליהן הסכך, והכניס שם הבהמה, ועשה עליה קרקעיתה ומחיצותיה עד לסכך", ונמצא שהסכך אינו מיטלטל ויש לו קבע, ולפיכך אין פסול אפילו לרבי יהודה אלא משום שאין עולין לסוכה ביום טוב.
רבי מאיר מכשיר; ורבי יהודה פוסל.
מאי טעמא דרבי יהודה?
אמר קרא: "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים", סוכה הראויה לשבעה ימי החג, שמה סוכה; אבל סוכה שאינה ראויה לשבעה ימי החג, לא שמה סוכה. וזו, הואיל ואין עולין לה ביום טוב (רש"י)  5 , נמצאת סוכה זו אינה ראויה לשבעה ימים.  6  ורבי מאיר אמר לך: הא נמי מדאורייתא מחזא חזיא (סוכה זו מדאורייתא ראויה היא לשבעת ימי החג), ורבנן הוא דגזרו בה (חכמים הם שאסרו את השהיה בה ביום טוב).  7 

 5.  כתב השפת אמת במשנה: על כרחך צריך לומר, שאף אסור לשהות בסוכה, שאם לא כן הרי הסוכה ראויה לשבעה אם יעלה בה מערב יום טוב; וראה היטב מה שכתב בדו"ח רבינו עקיבא איגר מכת"י, וראה מה שהאיר והעיר בדבריו ב"האיר יוסף" בהערותיו על רעק"א.   6.  א. והריטב"א כתב: וזו אינה ראויה לשבעת ימים רצופין, שהשבת בא לעולם בתוך שבעה, ובהמה אינה ראויה לשבת; וראה בערוך לנר מה שכתב בזה. ב. כתב הריטב"א על דברי רבי יהודה האומר דבעינן סוכה הראויה לשבעה: "ודמיא כמו שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה".   7.  א. כתב הריטב"א: ובודאי דלרבי יהודה נמי איסורא דרבנן הוא, אלא שהוא סובר, שכך דין תורה לפסול כל סוכה שאינה ראויה לשבעה מאיזה צד וענין שיהיה, והרי היא פסולה מן התורה. ב. במה שמבואר כאן בסוגיא אליבא דרבי מאיר, כי אם מדאורייתא ראויה היא לשבעה, אע"ג שמדרבנן אינה ראויה לשבעה, מיקרי סוכה הראויה לשבעה, האריכו האחרונים ממקומות אחרים בש"ס, וראה מה שכתב בזה בשער המלך הלכות לולב ח א, וראה בדו"ח רבינו עקיבא איגר מכתב יד. ג. נתקשו האחרונים: לפי משמעות הגמרא כי אף רבי מאיר דורש את דרשתו של רבי יהודה, אלא דהכא שאני משום שאינו אלא מדרבנן, תיקשי, אם כן לענין מה אמרה תורה שתהא סוכה הראויה לשבעה?! וראה מה שכתב בזה בדו"ח רבינו עקיבא איגר מכת"י.
עשאה לבהמה דופן לסוכה:
רבי מאיר פוסל; ורבי יהודה מכשיר.
שהיה רבי מאיר אומר: כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותו:
לא דופן לסוכה - ולא לחי למבוי להעמידו בפתחו הפתוח לרשות הרבים, כדי להתיר הטלטול במבוי.
ולא פסין לביראות להתיר למלאות מים מבורות שברשות הרבים על ידי העמדת בהמה בתורת מחיצה שתיקנו להן חכמים (ומתבאר יותר בהערה  8 ).

 8.  בור מים הנמצא ברשות הרבים עמוק עשרה שהוא רשות היחיד ואין יכול למלאות ממנו מים בשבת שהרי נמצא מוציא מים מרשות היחיד לרשות הרבים, אפשר להקיפו מסביב לבור בזויות בנות אמה לכל רוח (ונקראים: דיומדין). תקנה זאת מועילה להתיר את הטלטול בין הזויות מן התורה, על אף שהפרוץ מרובה על העומד, אלא שהחמירו חכמים שלא להשתמש בה אלא רק משום תקנתם של עולי רגלים, כדי שיוכלו להשקות בהמותיהם מהבורות שבדרך.
ולא גולל לקבר, כלומר: אם עשאוהו כיסוי לארונו של מת אין שם "גולל" עליו לטמא כשאר כיסוי של ארון, שהוא מטמא במגע ובמשא ובאוהל, ואפילו ניטל המת משם, כדילפינן מהא דכתיב "וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת", לרבות גולל (רש"י).  9 

 9.  א. כתב הרש"ש, מה שכתב רש"י שהגולל מטמא במשא שנה משנתו כרבי אליעזר באהלות, אבל חכמים סוברים שאינו מטמא במשא. ב. שיטת התוספות בביאור "גולל": כשהמת מונח בקבר מניחין על הקבר אבן גדולה לסתום את חללה והוא נקרא "גולל". והריטב"א כתב: ונראה לומר דהא והא איתא, דכל דבר העומד על פני המת בקבר נקרא "גולל", ובמקום שקוברים את המת בארון - הגולל הוא כפירוש רש"י ז"ל, ובמקום שקוברים אותו בארץ - הגולל הוא כפירוש ר"ת ז"ל.
משום רבי יוסי הגלילי אמרו: אף אין כותבין עליו גיטי נשים.  10 

 10.  טעמו של רבי יוסי הגלילי מתבאר לקמן כד ב.
ומפרשינן: מאי טעמא דרבי מאיר?
אביי אמר: חיישינן שמא תמות הבהמה ביום טוב ותפול, ואין כאן דופן ונמצא בטל ממצות סוכה (רש"י).  11  רבי זירא אמר: חיישינן שמא תברח הבהמה.  12 

 11.  משמע מלשון רש"י, כי אין אנו חוששים שמא תמות או תברח ולא יתן לבו לכך, אלא שאנו חוששין שמא לא תהיה לו סוכה לאכול ולישון בה. וצריך ביאור: הניחא לענין סוכה שמחוייב לאכול ולישון בסוכה, אבל במבוי ובביראות מה יש לחוש, והרי אם תמות או תברח לא יטלטל במבוי ולא ישאב מים מן הבור?! וביאר הערוך לנר, דוקא בסוכה שיושב בה אין סברא שלא ירגיש כשנפלה מחיצה לגמרי, והוצרך רש"י לומר בה הטעם משום שייבטל ממצות סוכה, אבל במבוי ובביראות יש לחוש שבמקום שהוא שם לא יתן לבו שמתה הבהמה או ברחה, וראה עוד שם.   12.  לקמן כד א מקשה הגמרא לפי טעמים אלו, למה מקיל רבי מאיר, שאינו נעשה גולל לקבר.
ומפרשת הגמרא באיזה אופן נחלקו: בפיל קשור שאין לחוש בו שמא יברח כולי עלמא לא פליגי דכשרה. ואפילו לדעת הסובר חיישינן שמא תמות, כיון דאי נמי מיית (אף אם ימות) ויפול, יש בנבלתו עשרה טפחים, שהם שיעור מחיצה.
כי פליגי בפיל שאינו קשור: למאן דאמר: שמא תמות - לא חיישינן שהרי יש בנבלתו גובה עשרה טפחים.
ואילו למאן דאמר: גזרה שמא תברח - חיישינן, הואיל ואינו קשור.
ומקשינן עלה: והרי אף למאן דאמר גזרה שמא תמות, ניחוש נמי שמא תברח?!
אלא בפיל שאינו קשור ויש לחוש שיברח כולי עלמא לא פליגי דפסולה, הואיל וכולי עלמא מודו שיש לחוש שמא יברח.
כי פליגי בבהמה - שאין נבלתה גבוהה עשרה טפחים - קשורה ואין לחוש שמא תברח:
למאן דאמר גזרה שמא תמות, חיישינן שמא תמות ותפול. ואילו למאן דאמר גזרה שמא תברח לא חיישינן, שהרי קשורה היא.
ואכתי תמהינן: והרי אפילו למאן דאמר: גזרה שמא תברח, ניחוש נמי שמא תמות? ומשנינן: סבר רבי זירא: מיתה לא שכיחא, ואין לחוש לזה.
ומקשינן: האיך עושה בהמה כמחיצה, והאיכא רווחא דביני ביני (והרי יש ריוח אויר בין רגליה) והיא פירצה במחיצה אפילו כשהיא חיה?!
ומשנינן: דעביד ליה עושה מחיצה בין רגליה בהוצא (לולבי דקל) ודפנא (מין ענפים).
ואכתי תמהינן: ודילמא רבעה, והרי יש לחוש שמא תרבוץ הבהמה, ואין בה עשרה טפחים?!
ומשנינן: דמתיחא באשלי מלעיל (קשורה היא בחבלים למעלה) כדי שלא תרבוץ.
ותמהינן: והרי כיון שכן תיקשי למאן דאמר גזרה שמא תמות, נמי, הא מתיחה באשלי מלעיל, הרי קשורה היא בחבלים ואפילו תמות הרי לא תיפול, ולמה אין עושין אותה דופן לסוכה?!
ומשנינן: מכל מקום יש הפסד במה שתמות, כי זמנין דמוקים בפחות משלשה סמוך לסכך (פעמים שמעמיד את הבהמה שאין גובהה אלא שבעה טפחים ומשהו סמוך לסכך) שעל ידי "לבוד" יש כאן מחיצה עשרה טפחים

דרשני המקוצר[עריכה]