פרשני:בבלי:סוכה לא ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוכה לא ב

חברותא[עריכה]

ואמר רבי יהודה להוכיח את דבריו: מעשה  בבני כרכין שאינם דרים במקום פרדסים ואין הדקלים מצויים להם, שהיו מורישין את לולביהן לבני בניהן. הרי שסברו שלולב היבש כשר,  28  שהרי ודאי לא היו לולביהם נשמרים בלחלוחיתם שנים כה רבות.

 28.  מכאן הוכיח הראב"ד את שיטתו שלולב היבש פסול כל שבעה, שאם לא כן מה ראיה מביא רבי יהודה מבני כרכין, שמא בשביל שאר ימי החג עשו כן, שאם לא ימצאו לולב ליום הראשון יצאו לכל הפחות ידי חובתם בשאר ימים. והרמב"ן במלחמות דחה ראיתו, וכתב, שלא היתה ראית רבי יהודה מזה שהנחילום לבניהם, כי שמא הנחילום כדי לעשות מהן חבלים וקופות, אלא הוכיח מן היורשים עצמם שנטלו לולבים אלו ויצאו בהם ידי חובתם בחג, ונתבארו הדברים לעיל במשנה.
אמרו לו חכמים: משם ראיה? אין שעת הדחק ראיה. כי אפשר שלא עשו כן אלא לזכר בעלמא שלא תשכח תורת לולב מישראל.  29 

 29.  נחלקו הראשונים, האם כוונת הגמרא לומר שלולב יבש כשר בדיעבד ומברכים עליו בשעת הדחק, או שלולב היבש פסול אפילו דיעבד, אלא שבשעת הדחק היו נוטלים אותו שלא תשתכח תורת לולב מישראל, ועיין בזה בילקוט מפרשים.
קתני מיהת, רבי יהודה אומר: אף יבשין כשרין. מאי לאו אף אאתרוג קאי, ונמצא איפוא שלא הצריך רבי יהודה דין הדר אפילו באתרוג?
דוחה הגמרא: לא, אלולב קאי, שבזה הכשיר רבי יהודה כשאינו הדר. אבל באתרוג מודה רבי יהודה דבעינן הדר כמו שנאמר בתורה.
אמר מר: ארבעת המינים כשם שאין פוחתין מהן כך אין מוסיפין עליהן.
מקשה הגמרא: פשיטא, הרי ודאי יש לנו לקיים ציווי התורה כמו שמפורש בה?
מבארת הגמרא: מהו דתימא: הואיל ואמר רבי יהודה לולב צריך אגד, אי מייתי מינא אחרינא ולא יאגדנו עם הלולב לא יעבור בבל תוסיף, הואיל והאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי (זה עומד לעצמו וזה עומד לעצמו), קא משמע לן, שאף כשלא אגדם יחד אם נטלם לשם מצוה עובר בבל תוסיף.  30 

 30.  ופירשו התוספות, דאף אם נוטלו חוץ לאגד עובר ב"בל תוסיף". והקשו דהא קיימא לן לעיל לענין אגד של לולב, שאם אגדו במין אחר לדעת רבנן שלולב אין צריך אגד אינו עובר עליו בבל תוסיף, דהאי לחודיא קאי והאי לחודיא קאי, וכל שכן כשנטלו חוץ לאגד שלא יעבור עליו בבל תוסיף?! ופירשו התוספות: שכאשר אגד את הלולב שלא במינו, למאן דאמר לולב אין צריך אגד אינו עובר עליו כיון שלא נטלו כדרך גדילתו, ואיסור בל תוסיף נאמר רק כאשר נוטל את המין החמישי כצורת מצות נטילת שאר המינים שצריך ליטלם כדרך גדילתם כשראשם למעלה, ורק למאן דאמר לולב צריך אגד שגם האגד עצמו הוא חלק מן המצוה שייך לחייב על אגד משום בל תוסיף. והוסיפו עוד: אף אם נטלו כדרך גדילתו אמרינן האי לחודיא קאי והאי לחודיא קאי למאן דאמר לולב אין צריך אגד, לענין שאין בזה משום "כל המוסיף גורע". והיינו, שבדין בל תוסיף נאמרו שני חלקים: א. עצם האיסור להוסיף במצוה פרטים מסוימים שלא נאמרו בתורה. ב. שאם הוסיף במצוה גרע, ואינו יוצא בה ידי חובתו. והגדר בזה הוא, שתפילין שיש בהם חמש פרשיות אינם נידונים כתפילין של ארבע פרשיות בתוספת פרשה אחת, אלא דבר אחר לגמרי הוא, ואין להן תורת תפילין, וכן הוא בשאר מצוות. ולענין זה אמרינן, שאם אין האגד חלק מן המצוה לא גרע בזה שהוסיף ונטל בידו מין נוסף, שכל אחד מהם עומד לבדו ואין המין החמישי מבטל את מהותם של ארבעת המינים שצוותה תורה.
אמר מר: אם לא מצא אתרוג, לא יביא לא רמון ולא פריש ולא דבר אחר.
וקשה: פשיטא, מה חידוש הוא זה, הרי אתרוג חייבה תורה ולא מין אחר?
מבארת הגמרא: מהו דתימא: כשלא נזדמן לו אתרוג לייתי אפילו שאר מינים כי היכי שלא תשכח תורת אתרוג, קא משמע לן שאין לעשות כן, משום דזימנין דנפיק חורבא מיניה, (לעיתים יכול הדבר לבא לידי טעות), דאף כאשר יוכל למצוא אתרוג אתי למסרך ולהביא מינים אלו למצות לולב.  31 

 31.  כתב הרא"ש בשם הראב"ד: כשם שנוטלים לולב יבש בשעת הדחק כדי שלא תשתכח תורת לולב, כמו כן במקום שאין בנמצא אתרוגים או הדסים נוטל לולב לבדו, אף על פי שארבעת המינים שבלולב מעכבים זה את זה, כדי שלא תשתכח תורת לולב. ואין לחוש שמא יצא מזה חורבא שגם לשנים הבאות יטלו לולבים לבדן אף שיוכלו למצוא אתרוגים, כיון שארבעת המינים מפורשים בתורה ואין לחוש שמא יטעה, ורק אם יטול פריש וכדומה חששו בגמרא שמא יטעה ויהיה סבור שזהו פרי עץ הדר האמור בתורה, הואיל ולא פירשה התורה בהדיא מהו פרי זה.
עתה שבה הגמרא לדון, האם מודה רבי יהודה לחכמים באתרוג דבעינן הדר: תא שמע: אתרוג הישן שאבדה לחלוחיתו, פסול לפי שאינו הדר, ורבי יהודה מכשיר. הרי שאף באתרוג חלק רבי יהודה וסבר שאין צריך שיהיה הדר, ומסקינן: אכן תיובתא דרבא (שאמר מחלוקת בלולב אבל באתרוג דברי הכל הדר בעינן) תיובתא.  32 

 32.  למסקנת הגמרא, לא בעינן הדר לדעת רבי יהודה אפילו באתרוג. והקשה הריטב"א: אם כן נמצא שכל המשניות המובאות בפרק זה הן דלא כרבי יהודה, שכן פסול נקטם ראשו ועלתה בו חזזית ועוד - פסולי הדר הן, ומדוע לא חלק שם רבי יהודה?! וכתב הריטב"א, דלא התיר רבי יהודה אלא ביבש - שאין חסר בגידולו דבר ושמו עליו. אבל כל שאינו כברייתו וכגון שניקב וחסר או לא נגמרה גדילתו מודה רבי יהודה שפסול הוא.
ומקשה הגמרא: וכי לא בעי רבי יהודה הדר באתרוג?
והא אנן תנן: אתרוג הירוק ככרתי  33  (מין ירק) רבי מאיר מכשיר, ורבי יהודה פוסל.

 33.  התוספות בד"ה ירוק ככרתי האריכו לדון מהו הגוון הפסול למצוה, האם ירוק כעשב, כחול הדומה לתכלת, כחלמון של ביצה או כמין שעוה, עיין שם. עוד כתבו התוספות: אתרוג הירוק ככרתי שאחר שישהה זמן מרובה בכלי יחזור למראה אתרוג - כשר הוא דודאי נגמר גידולו, שאם לא שנגמר גידולו על העץ לא היה חוזר למראה אתרוג בתלוש. ובפוסקים דנו, האם כוונתם להכשיר אתרוג זה גם בעודו ירוק או רק אחר שישהה בכלי ויצהיב, וראה הרחבת הדברים בילקוט מפרשים.
וסברה הגמרא: מאי טעמא דרבי יהודה הפוסל, לאו משום דבעי הדר, ואתרוג זה שנראה כבוסר אינו הדור?
דוחה הגמרא: לא, אין טעמו של רבי יהודה משום הדר, אלא משום דאתרוג הירוק לא גמר פירא, וכל שאינו פרי גמור אינו אתרוג.
מביאה הגמרא ראיה נוספת: תא שמע: שיעור אתרוג קטן, רבי מאיר אומר: כאגוז, רבי יהודה אומר: כביצה.
מאי לאו טעמו של רבי יהודה המצריך שיעור כה גדול משום דבעי רבי יהודה הדר באתרוג, וכמו שאמר רבא?
דוחה הגמרא: לא, אף כאן טעמו של רבי יהודה משום דכל עוד לא הגיע לשיעור זה אכתי לא גמר פירא.
תא שמע: ובאתרוג הגדול שיעורו הוא כדי שיאחוז שנים בידו אחת. אבל אתרוג שמחמת גודלו אי אפשר לאחוז שנים כמותו ביד אחת פסול, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר: אפילו היה האתרוג כה גדול שצריך לאחוז אתרוג אחד בשתי ידיו הרי הוא כשר.
מאי טעמא דרבי יהודה הפוסל אתרוג גדול הרבה, לאו משום דבעי הדר ואתרוג כה גדול אינו הדור?
דוחה הגמרא: לא, מעיקר הדין מודה רבי יהודה שאפילו היה האתרוג גדול הרבה הרי הוא כשר, אלא כיון דאמר רבה: סדר נטילת לולב הוא שיאחז הלולב ביד ימין והאתרוג בשמאל, זימנין דמחלפי ליה, שיאחז בטעות את הלולב בשמאלו והאתרוג בימינו, וכדאתי לאפוכינהו (כשיבא להופכם), הרי צריך לאחוז רגע אחד את שניהם בידו אחת, ואם יהיה האתרוג גדול יתר על המידה, יש לחוש שמא יפול מידו ואתי לאיפסולי.
נמצא איפוא למסקנת הגמרא, שלדעת רבי יהודה אף באתרוג לא בעינן הדר.
אם כן מקשה הגמרא: ואלא לרבי יהודה הא (הרי) כתיב בפסוק "פרי עץ הדר"! מבארת הגמרא: סבר רבי יהודה, כי אין כוונת הכתוב להצריך אתרוג הדור למראה, אלא ההוא "הדר" שנאמר בתורה רצונו לומר: איזה הוא הפרי שנצטוונו ליטול, זה הדר באילנו משנה לשנה. כלומר, האתרוג בשונה משאר פירות אינו גדל בשנה אחת, אלא גידולו אורך מספר שנים, ומכאן למדו חכמים שרצון התורה לרמוז לנו שנקח אתרוג דוקא, אף שלא נתפרש הדבר בפסוק להדיא.  34 

 34.  כן כתב רש"י, דמהכא שמעינן דאתרוג אמר קרא, שאין פרי אחר עושה כן. אבל הרא"ה כתב דמצינו פירות הרבה שאינם גדלים בעונה אחת אלא בשנים מספר, ואפילו הכי ידעינן ש"הדר" זהו אתרוג לפי שאתרוג שמו הדר, כמבואר בלשון התרגום (בראשית ב ט): נחמד למראה - דמרגג למיחזי. וכן כתב הרמב"ן בהלכות לולב, ש"אתרוג" הוא שם הפרי בארמית, ו"הדר" בלשון הקודש. ולדבריהם נתפרש בפסוק להדיא שצריך ליטול אתרוג, ודברי הגמרא כאן הן לרמז בעלמא.
שנינו במשנה: לולב של אשרה ושל עיר הנדחת פסול.
ומקשה הגמרא: וכי לולב של אשרה פסול?
והאמר רבא: לולב של עבודה זרה, דהיינו ששימשו בו לעבודה זרה, כגון שכיבדו בו לפניה את הקרקע,  35  או שצורת עבודתו היא על ידי לולב, להעבירו בפניה  36  וכדומה, לא יטול משום שמאוס הוא לגבוה, ואם נטל, כשר! מוכח אם כן, שלולב של עבודה זרה אינו פסול אלא לכתחילה. אבל בדיעבד אם נטלו יצא בו ידי חובתו?!  37 

 35.  כתב הראב"ד בהלכות לולב: אשרה של נכרי שלקט ממנה ישראל לולב, אף שבעלמא לא אמרינן באשרה של נכרי "כתותי מכתת שיעוריה" כיון שיש לה ביטול, הכא לא יצא בו ידי חובתו, שאחר שלקטו זכה בו ישראל ושוב אין לה ביטול ואינה ראויה לכלום. אבל לולב שאינו גוף העבודה זרה, אלא עשוי לשמש בו לעבודה זרה, וכגון לכבד לפניה את הקרקע, אף אחר שזכה בו ישראל יש לו ביטול, שכן קיימא לן שכאשר מבטל הגוי את גוף העבודה זרה ממילא בטלים כל משמשיה, ולפיכך גם אחר שזכה בו ישראל לא חשבינן ליה ככתותי מכתת היות ועדיין ראוי הוא לביטול.   36.  בספר הערות להגרי"ש אלישיב הקשה: הרי קיימא לן במסכת עבודה זרה דף נ א שתקרובת עבודה זרה אין לה ביטול, ואם כן היאך יוצא ידי חובתו בלולב זה שהקריבו לפניה, הרי כתותי מכתת שיעוריה?! ועיין שם מה שתירץ.   37.  ואף שלולב של אשירה אסור בהנאה מותר הוא לצאת בו ידי חובתו, דמצוות לאו להנות ניתנו, רש"י. ובריטב"א הקשה: מדוע מותר לקיים מצוות בדבר האסור בהנאה, הרי נהנה הוא בכך שמקבל עליהן שכר בעולם הבא?! ותירץ, שהתורה אסרה רק הנאה שהיא מגוף הדבר. אבל כל שאין נהנה מגופו אלא שגורם לו רווח והנאה ממקום אחר לא אסרה תורה.
מבארת הגמרא: הכא במשנה שפסלו לולב של אשירה אפילו דיעבד, באשרה דמשה עסקינן. כלומר, באותן אשירות שמצאו ישראל בזמן כניסתם לארץ, שעליהם נאמר (דברים יב ג): "ואשריהם תשרפון באש", והרי לולב צריך שיעור (ארבעה טפחים), ושל אשירה אין בו שיעור, דכיון שעומד לשריפה, כתותי מיכתת שיעוריה. כלומר, רואין אותו כאילו נכתת ונידוק עד דק שאין בו שיעור כלל.  38 

 38.  בתוספות ד"ה באשרה דמשה הוסיפו, שלא רק באשירה דמשה שדינה בשריפה אמרינן כתותי מכתת שיעוריה, אלא כל עבודה זרה שזכה בה ישראל דקיימא לן שאינה בטלה עולמית אין אדם יוצא בה ידי חובתו מטעם זה. אבל בעבודה זרה של נכרי שבידו לבטלה ותהיה מותרת לא אמרינן כתותי מכתת שעוריה. ורבינו תם חולק ופירש, שאפילו עבודה זרה של נכרי קודם שביטלה אינו יוצא בה ידי חובתו.
ודיקא נמי שאכן פסול זה נאמר דוקא באשירה של משה העומדת לשריפה, מדקתני: לולב של אשירה ושל עיר הנדחת, ומשמע, של אשירה דומיא דעיר הנדחת שדינה בשריפה, שנאמר (דברים יג יז): "ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה ושרפת באש", שמע מינה.
שנינו במשנה: נקטם ראשו של לולב, פסול.
אמר רב הונא: לא שנו שפסול אלא בנקטם. אבל אם נסדק הלולב, דהיינו שנסדקו ראשי העלים,  39  כשר.

 39.  רש"י פירש שנסדקו ראשי העלים. לעומת זאת הריטב"א כתב: פירוש, נסדק דומיא דנקטם דהיינו בעלה העליון בראשו. ונראה מדבריו שלהקל בא, שלא הכשירו רק כשנסדקו שאר העלים, אלא אפילו נסדק העלה האמצעי נמי כשר. וכבר העירו האחרונים שאף רש"י מודה לזה, שהרי כתב להלן לב א ד"ה אמר רב פפא: "הא דקתני סדוק פסול, לאו כשנסדקו ראשי העלים או השדרה", הרי שאפילו בנסדקה השדרה הכשיר רש"י, וכל שכן בראש העלה העליון. ויש מן הראשונים שפסלו כשנסדקה השדרה, ויש שחילקו בין אם נסדק לאורכו או לרוחבו, וראה בהרחבה בילקוט מפרשים.
מקשה הגמרא: וכי לולב שנסדק כשר?
והתניא (הרי שנינו בברייתא): לולב כפוף, שהיה ראשו כפוף כאגמון כלפי מטה,  40 

 40.  וכתב הטור (סימן תרמה על פי הרא"ש בתשובה כלל כד סימן י): דוקא כשהיתה שדרתו כפופה. אבל אם היו עליו כפופים בראשו כמו שדרך להיות בהרבה לולבים - כשר. אבל הריטב"א נסתפק בזה, וכתב שיש לחוש שלא ליטול לולב שראשו כפוף אפילו היתה שדרתו זקופה, היות ובפשטות "כפוף" היינו כפיפת הראש, כדכתיב: "הלכוף כאגמון ראשו", ואפילו עלה אמצעי של לולב נחשב כראשו, ואם היה כפוף אף ששאר העלים זקופים אין ליטלו. ובפוסקים דנו בדעת הרא"ש שהכשיר בכהאי גוונא, האם כוונתו להכשיר רק כאשר העלה האמצעי כפוף, או גם כשכל עליו כפופים. עוד דנו, האם הכשיר הרא"ש גם כשנכפפו עליו לצדדים שלא כדרך לולבים, או רק כשנכפפו לפנים שכן הוא דרך גדילתם, וראה בכל זה בילקוט מפרשים.

דרשני המקוצר[עריכה]