פרשני:בבלי:סוכה כא א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוכה כא א

חברותא[עריכה]

כי יליף בגזירה שוה "אהל" "אהל" ממשכן -
כתיב הכא גבי אהל בטומאת מת: זאת התורה אדם כי ימות ב"אהל" כל הבא אל האוהל וכל אשר באוהל יטמא שבעת ימים -
וכתיב התם ביריעות העזים שכיסו את המשכן: ויפרוש את ה"אהל" על המשכן -
מה להלן - במשכן - אוהל בידי אדם היה, אף כאן - בטומאת מת - אוהל בידי אדם בעינן.
ומפרשינן: ורבנן החולקים על רבי יהודה, טעמם: משום ד"אהל" "אהל" ריבה, כלומר: אהלים הרבה כתובים בפרשת אוהל בטומאת מת, לרבות אוהל העשוי מאליו.
ומקשינן: וכי אטו סבר רבי יהודה: כל אהל שאינו עשוי בידי אדם אינו אהל?!
ורמינהו:
שנינו במשנה במסכת פרה: מטמאין היו את הכהן השורף את הפרה האדומה, ומטבילין אותו מיד, והיה שורף את הפרה קודם שהעריב שמשו; והטעם שעשו כן כדי להוציא מליבן של צידוקים שהיו אומרים, דוקא כשהעריב שמשו הרי הוא כשר.
והואיל וטבול יום כשר בפרה, עשו בה חכמים מעלות הרבה כדי שלא יזלזלו בה; ותיקנו שכל מעשה הפרה יהיו בכלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה שאינן מקבלין טומאה; והכהן השורף את הפרה הזקיקוהו חכמים לפרישת שבעה ימים קודם שריפתה, ואין אחיו הכהנים נוגעין בו, ומזין עליו מאפר פרה אדומה כל שבעה כדי לטהרו.
ועוד תיקנו מטעם זה מעלה יתירה במילוי המים למי חטאת, שיהיו שומרין את ממלאי המים שמירה יתירה ואפילו מטומאת התהום, כלומר: שמא ייטמאו מטומאת קבר שהוא בקרקע, שבוקעת הטומאה ועולה עד לרקיע.  1  ולא היו עושין שימור זה אלא בממלא מי חטאת אבל לא בשורף את הפרה, שהרי אי אפשר לשומרו מקרי, לפי ששריפת הפרה אינה אלא בגדול הרואה קרי, ולקרי שלא בהרגשה לא היו חוששין, וכיון שכן אף מטומאת התהום לא היו משמרין אותו, מה שאין כן למילוי המים היו לוקחים תנוקות עד בני שבעה או שמונה, שאין לחוש בהם שמא ראו קרי (ריטב"א, וראה תוספות).

 1.  כתב הריטב"א: ואין שימור זה מן הדין, דהא אחזוקי טומאה לא מחזקינן, ולא עוד אלא שאין מקום לשמירה זו, כיון שעתידין ליתן את המים לכהן השורף את הפרה שלא נשמר מכל זה, אלא שימור זה מעלה בעלמא הוא שעשו חכמים במי חטאת.
חצירות היו בירושלים על גבי הסלע, ותחתיהם חלל מפני קבר התהום (ספק קבר)  2 , ועל ידי החלל שעל הקבר אין הטומאה בוקעת ומטמאת את היושב על הסלע.

 2.  כתב הריטב"א: ולא היו עושין לו שימור גדול משאר טומאות, משום דהוי מלתא דלא אפשר, שהרי היו טמאין משעת לידה, שהיתה אמן טמאה לידה וטימאתן, אלא שמקואות היו בחצרות אלו שהיו מטבילין אותן. והמאירי כתב: ואין חוששין למה שאמותיהם מטמאות אותם בטומאת נדתן, שאין חוששין אלא לטומאת מת; וכן אין חוששין שאמותיהן נטמאו במת בעוד שהן עוברות, שבאותה שעה טומאת בית הסתרים היא; והתבאר בתוספתא: שהיו מגדלים אותם לשם עד בני שבעה או שמונה, בכדי שאין בהם חשש לראיית קרי, ואעפ"י שביארנו שלא היו חוששין אלא לטומאת מת, שמא טומאה היוצאת מן הגוף חמורה להם; וראה גם בתוספות, אלא שהוסיפו שלא חששו אלא לטומאת מת דבעי הזאה.
ומביאין נשים עוברות ויולדות שם על גבי הסלע, ומגדלות בניהם שם לפרה.
וכשהיו נצרכים למלאות מים ממעין השילוח כדי לקדש מי חטאת, היו מביאין שוורים ועל גביהן דלתות, ותינוקות יושבין על גביהן כדי שלא ייטמאו בקבר התהום, שהדלתות חוצצות בפני הטומאה, וכוסות של אבן שאינם מקבלים טומאה בידיהם, שכל מעשיה של הפרה היו בכלי אבנים וכיוצא בזה שאינם מקבלים טומאה -
הגיעו התינוקות למעין השילוח, ירדו התינוקות לתוך המים, ומילאום לכוסות שבידיהם ממימי השילוח, ועלו התינוקות וישבו להם על הדלתות -
והולכים עד שמגיעים להר הבית, וכשהגיעו להר הבית היו יורדים והולכים ברגליהם, שהר הבית והעזרות חלול היה תחתיהם מפני קבר התהום, ובפתח עזרה היו נוטלין את האפר ונותנין במים שבכוסות (מאירי).
רבי יוסי אומר: לא היו התינוקות יורדים מן השוורים, אלא: ממקומו היה משלשל וממלא, מפני קבר התהום; ואילו חכמים סוברים: "מילוי" בעינן ולא שישלשל בחבל.  3 

 3.  נתבאר על פי רש"י; אבל התוספות תמהו על זה, וכתבו דאפילו נתמלא מאליו שפיר דמי; אלא טעמם של חכמים ד"משום ההוא פורתא לא חישינן לקבר התהום".
ותניא: רבי יהודה אומר: לא היו מביאין דלתות אלא שוורים שכריסם רחבה, והוא היה האוהל להפסיק מן הטומאה.  4 

 4.  ביאר רש"י: שדרתן של שוורים היא כעין גג, וחלל של בהמה הוא האוהל המפסיק.
ותיקשי לרבי יהודה, הסובר אוהל שאינו עשוי בידי אדם אינו אוהל, מדברי עצמו בברייתא זו: והא שוורים, דאהל שאינו עשוי בידי אדם הוא, וקתני: רבי יהודה אומר: לא היו מביאין דלתות אלא שוורים!?
כי אתא רב דימי, אמר רבי אלעזר: עד כאן לא קאמר רבי יהודה אלא באוהל הרחב טפח, אבל מודה רבי יהודה בכריסן של שוורים שהוא אוהל הרחב כמלא אגרוף, והוא אגרופו של בן אבטיח שהוא גדול כראש כל אדם.  5 

 5.  א. ביאר רש"י: אע"פ שאינו עשוי בידי אדם חשוב להיות אוהל, דבמלוא אגרוף מצינו חשוב למאור שאינו עשוי בידי אדם, כדתנן: מאור שלא נעשה בידי אדם (כגון שנפל הכותל בין בית לבית) שיעורו להוציא את הטומאה לאויר (כלומר: מבית זה לבית זה) כמלא אגרוף. ב. כתב הריטב"א: איכא דקשיא ליה: מכדי "אהל אהל" ממשכן גמרינן, ואם כן אפילו יש בו כמה אגרופין נמי מיבעי עשוי בידי אדם, דהא משכן יש בו כמה אגרופין, ומאי שנא. וביאר שם, דבאמת יש ללמוד ממצורע שאפילו אוהל שאינו עשוי בידי אדם הוי אוהל, אלא דלרבי יהודה אתיא גזירה שוה (ממשכן) ומיעטה במקצת, ומשום הכי אמרינן, דלא אהני גזירה שוה אלא להיכא דליכא כמלא אגרוף דלא חשיב, ובהא גמרינן ממשכן למיהוי עשוי בידי אדם, אבל כשהוא חשוב שיש בו כמלא אגרוף, למצורע מדמינן ליה דחשוב אוהל אע"פ שאינו עשוי בידי אדם.
תניא נמי הכי: ומודה רבי יהודה בשקיפין (סלעים הנופלים ומתפרקים ברוח ויש חור גדול במקום עקירתן) ובנקיקי הסלעים (ביקועי הסלעים), שאף על פי שאינו אוהל העשוי בידי אדם הוי אוהל, הואיל ורחבים הם כמלוא אגרוף.
ותמהינן: והרי דלת דיש בה כמה אגרופין מן הקרקע ועד הדלת (רש"י  6 ), וקתני: רבי יהודה אומר: לא היו מביאין דלתות אלא שוורים. וקא סלקא דעתין, כי לא היו מביאין דלתות מפני שאין דרך אוהל בכך, ואם כן תיקשי כל שכן שוורים (רש"י  7 )?!

 6.  והריטב"א כתב: והרי דלת שיש בה כמה אגרופין, "כדי שלא יצא מגופו של תינוק לחוץ כלום"; והיינו, דרש"י מפרשה על הגובה, והריטב"א מפרשה על הרוחב. וראה ערוך לנר על דברי רש"י.   7.  כן פירש רש"י; וצריך ביאור: א. הרי נמצא שאין הגמרא מקשה קושיא מענין הנידון, אלא קושיא בהבנת דברי רבי יהודה; ומה ענינו לכאן?! ב. מה ביאור לשון הגמרא: "והרי דלת דיש בה כמה אגרופין", והרי סברא זו לא נאמרה אלא לענין אוהל שאינו עשוי בידי אדם, ולא לענין "אין דרך אוהל בכך"?! וראה מה שכתבו התוספות, ובמהרש"א מהר"ם וקרני ראם שביארו דבריהם; וראה עוד בריטב"א בשם התוספות, ובהגהות שם בשם תוספות מכתב יד; וראה ביאור הריטב"א בדברי הגמרא; וראה מה שביאר בערוך לנר על פי שיטת רש"י.
אמר אביי: הכי קאמר רבי יהודה: לא הוצרכו להביא דלתות, אלא בשוורים עצמן די; אמנם אף דלתות שפיר דמי.
רבא אמר: לעולם הכי קאמר רבי יהודה: לא היו מביאין דלתות כל עיקר, אלא שאין הטעם כדסלקא דעתין, אלא: שמפני שדעתו של תינוק גסה עליו (מרגיש עצמו בטוח) ביושבו על דלת ואינו ירא ליפול, יש לחוש: שמא יוציא ראשו או אחד מאבריו, ויטמא  בקבר התהום - ולפיכך היו מביאין שוורים ולא דלתות, כי מתוך שהוא ירא ליפול מהם אינו מוציא ראשו מעבר לרוחב השור, ואינו נטמא.

דרשני המקוצר[עריכה]