סתירת שבעה נקיים

סתירת שבעה נקיים הוא כלל הלכתי שיסודו מהתורה.

מקור הכלל[עריכה]

כלל זה נלמד מפסוקים בפרשת מצורע, בזב נאמר "וְכִי יִטְהַר הַזָּב מִזּוֹבוֹ, וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים לְטָהֳרָתוֹ וְכִבֶּס בְּגָדָיו; וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים וְטָהֵר"‏^[1], ומהמילה "לטהרתו" למדו חז"ל שעל שבעת הימים להיות סמוכים ורצופים לטהרתו מהטומאה ולא תהא טומאה מפסקת ביניהם.

גם בזבה נלמד הכלל מהפסוק שבו נאמרה מצוות ספירת שבעה נקיים " וְאִם־טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ; וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר"{{הערה|ויקרא טו כח ואמרו חז"ל: "ואחר תטהר - שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם", כלומר משמעותה של המילה "אחר" בתנ"ך הוא בסמיכות למקרה, ועל כן אסור שיפסיק טומאה בין יום אחד ליום אחר לטהרת האישה שחל אחר שבעת הנקיים (אך מותנה בטבילה).

שבעה נקיים היא שלב חיוני וראשוני בשלבי ההיטהרות לזב וזבה.

זב[עריכה]

זב - לאחר שראה שתי ראיות או שלושה, עליו לספור שבעה נקיים. אך אם ראה שכבת זרע באחד מימי הנקיים, הוא סותר רק את יומו, אך לא כל שבעת הימים.

זבה[עריכה]

זבה - זבה קטנה, שראתה ראייה אחת או שתים אינה צריכה לספור שבעה נקיים, והיא רק נחשבת לשומרת יום כנגד יום. רק זבה גדולה, שראתה כבר שלושה ראיות, צריכה לספור שבעה נקיים. כיום, לאחר [[חומרא דרבי זירא], נההגו בנות ישראל לשבת שבעה נקיים על כל דם אפילו על טיפת דם כחרדל, ולכן הלכות השבעה נקיים רלוונטיות לכל אישה יהודייה.

פולטת[עריכה]

במסכת נידה נידה לג א מסופר על דיון בין רמי בר חמא ורבא, האם אישה שיצא מאותו מקום שכבת זרע, שנחשבת ל"פולטת" שטמאה במשך יום אחד כבעל קרי, דינה כמי שראתה דם זיבה שסותרת את ספירת השבעה נקיים, ובמילים אחרות - האם הטומאה שחלה על האישה הוא מכיוון שהזרע יצא מגופה והרי זה מטמא אותה באותה מידה שהוא מטמא את זכר שיצא מגופו שכבת זרע שהוא טמא טומאת ערב, או שמא הטומאה שחלה עליה הוא רק מדין טומאת מגע, שמכיוון שנגעה בשכבת הזרע היא נטמאה.

	בעי רמי בר חמא: פולטת שכבת זרע מהו שתסתור בזיבה? רואה היתה וסותרת או דילמא נוגעת היתה ולא סתרה?

על שאלה זו של רמי בר חמא התפלא רבא והתבטא כדרכו על רמי בר חמא "לפום חורפא שבשבתא" - בגלל חריפותו המופלאה אינו מעיין די הצורך לפני שאומר את דבריו. תמיהת רבא היא, כיצד ייתכן לומר שיציאת שכבת זרע מגופה של האישה יגרום לסתור את ספירת שבעת הנקיים, הרי לא ייתכן לומר שראיית שכבת הזרע יסתור את כל שבעת ימי הנקיים שספרה שהרי אפילו הבעל עצמו שיצא שכבת זרע מגופו אינו סותר את כל שבעת הנקיים, והרי לא ניתן לומר שראיית הזרע יסתור רק יום אחד, שהרי אמרה התורה "ואחר תטהר" - שלא טומאה מפסקת ביניהם. אך חכמי התלמוד דחו את דבריו של רבא, והביאו ראיה מזב שסותר יום אחד למרות שגם בו נאמר שאסור שתהא טומאה מפסקת בין שבעת הנקיים לטהרתו.

לעומת זאת, בהמשך המסכת נכתב כי פולטת שכבת זרע מטמאה מדין "רואה" ולא מדין נוגעת, לדעת רוב החכמים. בברייתא, למדו זאת מהפסוק "וְאִשָּׁה כִּי־תִהְיֶה זָבָה, דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ" ויקרא טו יט. המילים "דם יהיה דמה בבשרב" נראים מיותרים לכאורה, ומכאן למד בברייתא כי גם כאשר הדם הוא בבשרה ולא יצא עדיין לחוץ הוא גורם לה טומאה. בבלי נידה מ"א ע"ב. " תנו רבנן בבשרה, מלמד שמטמאה בפנים כבחוץ. ואין לי אלא נדה, זבה מנין? תלמוד לומר זובה בבשרה. פולטת שכבת זרע מנין? תלמוד לומר "יהיה"". מכאן נראה לכאורה, כי דינה של הפולטת שווה לדם נידה, שאינו נטמא מדין טומאת מגע שאינו קיים על ידי נגיעה במקום "בית הסתרים" הנחשב כחלק הפנימי של הגוף, אלא מדין ראייה הדומה לראית דם נידה.

לעומת זאת, רבי שמעון חלוק על כך וקובע: "דיה כבועלה, מה בועלה אינו מטמא עד שתצא טומאה לחוץ אף היא אינה מטמאה עד שתצא טומאתה לחוץ". לדבריו של רבי שמעון, רק באופן אחד יש גזירת הכתוב שנגרם לאישה טומאה על ידי שכבת זרע, הוא על ידי תשמיש המיטה עם זב "וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זָרַע; וְרָחֲצוּ בַמַּיִם, וְטָמְאוּ עַד־הָעָרֶב" ויקרא טו יח, שבו האישה נהיית טמאה על ידי קיום יחסי אישות עם הזב למרות שמגע בית הסתרים הוא, ובתלמוד הוסבר כי טומאת פולטת נאמרה באופן שהאישה לא טמאה בתור משמשת עם זב, למשל כאשר לאחר תשמיש המיטה היא נותרה שכובה במיטתה ולא הניעה את גופה כך ששכבת הזרע לא ימאה מגופה במשך שלושת הימים, והטבילוה כאשר היא במיטתה, שאז - כאשר קמה לאחר שלושת הימים, אם יצא זרע מגופה, היא טמאה. משיטתו של רבי שמעון נראה כי הוא סובר שיש לאישה דין "נוגעת" בשכבת זרע ולכן פולטת שכבת זרע טמאה. אם כי למרות זאת הסתפק רב שמואל בר ביסנא, שמא לעניין סתירת שבעה נקיים מודה גם רבי שמעון שדינה כרואה, ולפי גרסא אחרת רב שמואל בר בסינא לא שמע את אשר כתוב בברייתא, ולכן הסתפק מסברא אם דינה כרואה או לא. הוא שאל שאלה זאת את אביי, רבא ורב יוסף וכולם השיבו לו כי היא "רואה" ולא "נוגעת" לעניין סתירה. ומכאן מסיקים חכמי התוספות כי רבא חזר בו מהתקפתו על דברי רמי בר חמא וגם הוא מסכים כי האישה דינה כ"רואה".

קישוי[עריכה]

שאלה אחרת שנשאלה על ידי רבא בנוגע לדין סותרת נידה ל"ז ע"א הוא בסיבת טומאת ה"פולטת". "בעי רבא: קושי מהו שתסתור בזיבה דבר המטמא סותר והאי נמי מטמא כימי נדה הוא או דילמא דבר הגורם סותר והאי לאו גורם הוא", כלומר האם התורה שקבעה שאסור שיהא מספיק בין שבעת הנקיים ואם יש טומאה מפסקת ביניהם עליה לסופר מחדש שבעה נקיים, האם דווקא טומאה שגורמת את אותה טומאה עצמה היא סותרת את שבעת הנקיים מכיוון שהוטמאה שממנה היא נטהרת - חוזרת וחלה, או שמא כל טומאה שהיא מפסקת בין שבעת הנקיים. השאלה המעשית נוגעת ל"קושי", כולמר אשה שרואה דם לפני לידתה, שלפי המקובל בידי חז"ל דם הקושי אינו גורם טומאת זיבה ("דמה" ולא מחמת לידתה) אך גורם טומאת נידה.

לפי מסקנת התלמוד, הדבר שנוי במחלוקת בין רבי אליעזר וחכמים, שהרי רבי אליעזר, שסבור שראיית זב שהיא באונס אינה גורמת לו טומאת זיבה, ולמרות זאת מקובל לפי כל הדיעות שזב שראה ראיית זיבה באונס במשך שבעת הנקיים שלו, "נסתר" אותו יום ולא ניתן לספור אותו כאחד משבעת הנקיים. לעומת זאת, שאר החכמים סבורים שלא רק שראיית זיבה גורמת סתירה אלא היא גם גורמת טומאת זיבה, שהרי אך הראייה השנייה והשלישית היא באונס, היא גורמת לו טומאה (למרות שהראייה הראשונה אינה מטמאת אם היא באונס), ולכן לא ניתן להביא ראיה מכך לשיטתם, אך קיימת ראיה אחרת לשיטתם מברייתא שנאמרה על ידי אבוה דרבי אבין האומרת: "מה גרם לו זובו - שבעה לפיכך סותר שבעה. מה גרם לו קריו - יום אחד, לפיכך סותר יום אחד".

לידה[עריכה]

לידה אינה סותרת בזיבה, כאמור בברייתא: "רבי מרינוס אומר אין לידה סותרת בזיבה". בפםרשנות על כך נחלקו אביי ורבא. לפי אביי לידה אינה סותרת את שבעת הנקיים, אך כנראה מלשונו של רבי מרינוס "אין לידה סותרת" נראה שימי ימי הטומאה שאחר הלידה גם אינם עולים למספר שבעת הנקיים, ואילו לפי רבא מהברייתא שבה נאמרו דבריו של רבי מרינוס, נראה כי לא רק שימי הטומאה אינם סותרים את שבעת הנקיים אלא שאף ניתן למנות אותם במספר שבעת הנקיים. רבא מספיר את שיטתו בכך שהוא מפרש את הפסוק "ואחר תטהר" - שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם, כל טומאה שהיא מפסקת בין הטהרה לשבעת הנקיים וסותרת את הספירה, ומכיון שאנו יודעים שלידה אינה סותרת, נראה כי היא אינה גורמת טומאה כלל בנוגע לשבעת הנקיים.

יום שלא נספר[עריכה]

קיימת מחלוקת תנאים האם על זבה לבדוק את עצמה בכל יום ויום משבעת הנקיים, והאם דין זה הוא לכתחילה או שמא אפילו בדיעבד, נידה שלא ספרה מדי יום אינה טהורה. לפי שיטה אחת, של רבי עקיבא, גם יום שלא נבדק כנקי, סותר את הימים שלפניו, ולפי רבי יהושע יום שלא נספר, סותר רק את עצמו.

	הזב והזבה שבדקו עצמן ביום ראשון ומצאו טהור וביום השביעי ומצאו טהור ושאר ימים שבינתיים לא בדקו רבי אליעזר אומר הרי הן בחזקת טהרה ר' יהושע אומר אין להם אלא יום ראשון ויום שביעי בלבד ר' עקיבא אומר אין להם אלא יום ז' בלבד

.

בתלמוד הוסבר כי רבי עקיבא סובר שיום שבו לא התבצע בדיקה על ידי הזבה, לא די שאינו עולה למניין שבעת הנקיים, אלא שמכיוון שלא ברור שאותו יום היה "נקי" ולא הייתה זו זיבה, הרי אותו יום סותר את כל הימים שלפניו, ולכן אם הזבה בדקה את עצמה ביום הראשון והשביעי בלבד, רק היום השביעי עולה למניין השבעה נקיים. לעומת זאת סבור רבי אליעזר שגם ספירה כזו שהיא כתוצאה מחזקת טהרה, נחשבת לספירה, שהרי אם הזבה בדקה את עצמה ביום הראשון של שבעת הנקיים, נמצא שהיא יצאה מחזקת טומאה וזבה לחזקת טהרה, וממילא גם בימים שלאחריה היא כזו על פי דין החזקה. רבי אליעזר התפלא על רבי יהושע, כיצד הוא קובע שיום שלא נספר אינו סותר את הימים שלפניו אך גם אינו עולה למניין שבעה נקיים, הרי אם הוא משתמש בחזקת טהרה הרי על ידי חזקה זו יש לזבה ספירה של שבעה נקיים, ואם לא, אלא לשיטתו היום מוחזק כטמא, כיצד ניתן לספור את היום שלפניו למנין השבעה נקיים. אך רבי יהושע הגיב על כך שלשיטתו התורה שדרשה דווקא "ספירה" בכל יום, קובעת שיום שלא נספר אינו עולה למניין, אך התורה לא קבעה שהוא סותר את הימים שלפניו, שהרי בכל זאת יש חזקת טהרה, והרי זה כפולטת, שביום שיצא שכבת זרע מגופה אינו נמנה למנין שבעת הנקיים אל אינו סות ראת הימים שלפניו.