פרשני:בבלי:בבא בתרא צז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא צז א

חברותא[עריכה]

והא תנן במסכת מעשרות:  המתמד, העושה "תמד" משמרי יין, ונתן מים במדה על השמרים, שבאו מיין שלא היה מעושר, ולאחר זמן מצא כדי מדתו, שהתמד אינו עולה על כמות המים שנתן, הרי הוא פטור מן המעשר משום שדינו כמים, ואפילו אם יש בו טעם יין, הואיל ולא נוסף עליו כלום מהשמרים.
ורבי יהודה מחייב במעשר את התמד הזה, שדינו כיין, מאחר שיש בו טעם ומראה יין.
ומוכיחה הגמרא: עד כאן לא פליגי רבנן ורבי יהודה, אלא כשמצא בתמד בכדי מדתו שנתן מים, בלבד. אבל ביותר מכדי מדתו, אם נוסף אפילו קצת על המים שנתן, לא פליגי. וגם רבנן יודו שהוא חייב במעשר, משום שדינו כיין. ואם כן, הוא הדין שרבנן יודו שמברכין עליו בורא פרי הגפן. וכיצד אתה אומר שרבנן ואחרים חולקים באופן שנתרבו המים שבתמד?  87 

 87.  אבל זה לא קשה, הרי רבי יהודה מחייב אפילו במצא כדי מדתו, ומדוע אומר רבא שברמא תלתא לכולי עלמא לא כלום הוא? משום שגם רבי יהודה מודה שמעיקר הדין אינו נחשב יין במצא כדי מדתו, ורק לענין תרומה הוא מחמיר לחייב בהפרשת תרומה (ובאמת לא יוכל להפריש ממנו על יין גמור). ולכן לענין ברכה גם הוא יודה שאין מברכין עליו בורא פרי הגפן, שהיא ברכה חשובה, אלא שהכל. שהרי "על כולן אם בירך שהכל יצא". אבל מרבנן קשה, שהם אינם מחמירים לענין תרומה יותר מעיקר הדין, ואם כן, גם לענין ברכה יסברו שבמצא יותר מכדי מדתו מברך עליו בורא פרי הגפן. רשב"ם.
ומתרצינן: לעולם הוא הדין דאפילו ביותר מכדי מדתו פליגי. ורבנן יסברו שאין דינו כיין אלא אם התוספת היא בשיעור של כוס אחת לשלש כוסות מים.  88  והאי דקא מיפלגי בכדי מדתו, להודיעך כחו דרבי יהודה, שאפילו לא נוסף כלום על מדת המים שנתן, בכל זאת דינו כיין.  89 

 88.  הקשו התוס': איך אפשר לפטור ממעשר ברמא תלתא ואתא תלתא ופלגא, לפי רבנן? והרי יש בו טעם של טבל, וטבל אוסר בנותן טעם (במין דשאינו מינו) ? ותירצו, שאין כאן טעם כלל אלא קיוהא בעלמא וכעפרא בעלמא דמי. תוס' ד"ה הוא. והרמב"ן תירץ, ששמרים אין עליהם איסור טבל, דפסולת אוכלין הוא. ובדומה לזה מצינו אפילו לגבי תרומה שהמורסן והסובין של תרומה אין עליהם איסור של תרומה. ורק עתה, כשמתמד אותם ונעשים יין, חל עליהם איסור טבל. ועוד מתרץ, שהשמרים הללו היו מיין מעושר, אלא לפי שלא היה דעתו לעשר מתחילה רק על היין ולא על השמרים לכן הוא צריך לעשר עתה את השמרים. ורק משעה שהם נעשים יין הם מתחייבים במעשר, ולא כשהם עדיין שמרים. וראה חזון איש חושן משפט ליקוטים סימן כא לדף צו.   89.  ואין לומר שישמיענו שחולקים אפילו ביותר מכדי מדתו להודיעך כחם דרבנן, משום שאין בזה שום חידוש שבגלל המעט שנתרבה מכדי מדתו שלא יהא עליו דין יין, דפשיטא שהוא בטל במים הרבים. אבל דברי רבי יהודה יש בהם חידוש גדול, שאפילו אין בו כלל טעם יין, צריך להחמיר ולהפריש מעשר. רשב"ם. (וברש"י בפסחים (מב ב) ד"ה ורבי יהודה מבואר שרבי יהודה מחייב רק כשיש בו טעם יין. ורבינו גרשם כתב כאן, שהטעם של רבי יהודה משום שאף שמצא רק כדי מדתו ודאי שחלק מהמים נבלע בשמרים, ומהשמרים יצא יין באותה כמות, ולכן דינו כיין).
בעא מיניה רב נחמן בר יצחק מרב חייא בר אבין: שמרים שיש בהם טעם יין, מהו? האם מברכים עליהם בורא פרי הגפן?  90 

 90.  ולא שמע מהברייתא דלעיל. שאם כן, היה שואל אם הלכה כרבנן או כאחרים. רשב"ם.
אמר ליה: מי סברת חמרא הוא? קיוהא בעלמא הוא! הטעם אינו אלא משום שנכנס בו החריפות של השמרים ולא משום שהוא יין, ולכן אין מברכים עליו אלא שהכל נהיה בדברו.
תנו רבנן: שמרים של תרומה, שנתן עליהם מים, והוציאם, ושוב נתן עליהם מים אחרים, וכך עשה כמה פעמים. הרי ראשון ושני, המים הראשונים והשניים, אסור. דינם הוא כתרומה, לפי שהם יין, ואסורים למי שאינו כהן. ושלישי, המים השלישיים, מותר. אין עליהם דין תרומה, לפי שהם מים בעלמא, ואפילו יש בהם טעם יין.  91 

 91.  הקשו התוס': איך מדובר? אם מצא רק כדי מדתו או רמא תלתא ואתא תלתא ופלגא לרבנן, אפילו הראשון יהא מותר. ואם רמא תלתא ואתא ארבעה, אם כן גם הרביעי של מעשר יהא אסור? ותירצו, שלעולם אין בהם טעם יין כלל אלא קיוהא דעלמא, ובכל זאת החמירו מדרבנן לענין תרומה ומעשר והקדש. וראה מהרש"א ורש"ש. ועוד כתבו, שמדובר בענין שלא הקדיש את השמרים עצמם, כי אז לעולם יהא אסור (שהרי יש בהם טעם השמרים), אלא שהקדיש את היין (ולכן אם אין על המים שם יין, אינם אסורים). תוס' ד"ה שמרים.
רבי מאיר אומר: אף שלישי אסור אם הוא בנותן טעם, שיש בו עדיין טעם יין.
ושמרים של מעשר שני: הראשון אסור לשתותו מחוץ לחומת ירושלים כדין מעשר שני. והשני מותר שאין עליו דין מעשר שני.
רבי מאיר אומר: אף שני אסור אם הוא בנותן טעם.
ושמרים של הקדש - שלישי אסור, ורביעי מותר.
רבי מאיר אומר: אף רביעי אסור אם הוא בנותן טעם.
ורמינהו סתירה לכך מהא דתניא: שמרים של הקדש, לעולם אסור. ואפילו החליף הרבה פעמים את המים. ושל מעשר שני, לעולם מותר, אפילו המים הראשונים.
קשיא הקדש אהקדש. שהרי בברייתא הראשונה נאמר שבהקדש אינו אסור לעולם, רק השלישי או הרביעי.
קשיא מעשר אמעשר. שבברייתא הראשונה נאמר שבמעשר אסור הראשון או השני, וכאן נאמר שבמעשר מותר לעולם.
ומשנינן: הקדש אהקדש, לא קשיא:
כאן, הברייתא השניה, מדברת שהשמרים היו מיין שהיה קדוש בקדושת הגוף, שהקדישו אותו לנסכים שינסכו אותו על גבי המזבח. וקדושה חמורה היא, לכן הוא אסור לעולם.
כאן, הברייתא הראשונה, מדברת שהיין היה קדוש רק בקדושת דמים, שהקדיש חבית יין לבדק הבית על מנת שימכר, ויעשו בדמיו צרכי בדק הבית. וקדושה זו קלה יותר, לכן אינו אסור לעולם.  92 

 92.  כך מפרש הרשב"ם. והרשב"א כתב, לולי שראיתי שכולם מפרשים כך, הייתי מפרש בהיפוך, שבקדושת הגוף כל שהלך לחלוחית היין שבו אין כאן הקדש. אבל בקדושת דמים, עדיין הוא קדוש, שהרי יש לו דמים שאפשר למוכרו אפילו רק מחמת הקיוהא שבו או מחמת מראהו. וכעין זה כתב הריטב"א, שכשהקדיש יין לנסכים אין דעתו אלא על היין הראוי לנסכים, ואידך אינו קדוש כלל אלא לחומרא בעלמא. אבל כשהקדישו לדמים, אסור לעולם, כי דעתו על כל מה שאפשר להוציא ממנו דמים. וסיים שכן פירש מורי. אבל מה אעשה שכל המפרשים חלוקים עלינו.
מעשר אמעשר, נמי לא קשיא:
כאן, הברייתא הראשונה מדברת במעשר ודאי. לכן אסור אף ראשון או שני.
כאן, הברייתא השניה מדברת במעשר דמאי, שהיין שהופרש ממנו המעשר לא היה טבל ודאי אלא דמאי, שקנו אותו מעם הארץ החשוד על המעשרות. והקילו בו חכמים כי רוב עמי הארץ מעשרין. לכן המים שנותנים על השמרים הללו לעולם מותרים.
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: כדרך שאמרו לענין איסורן, שלגבי תרומה, המים הראשונים והשניים נחשבים כיין ואסורים, והשלישים נחשבים כמים ומותרים. ולגבי מעשר, רק הראשון אסור (לפי התנא קמא), כך אמרו לענין הכשירן. שהמים הראשונים והשניים של תרומה נחשבים כיין, והם מכשירים את האוכל לקבלת טומאה (שהיין הוא אחד משבעת המשקים שמכשירים לקבלת טומאה), וכן הראשונים של מעשר. ואילו השלישים של תרומה והשניים של מעשר אינם נחשבים כיין, ואינם מכשירים לקבלת טומאה.  93  ותמהינן: הכשירן - דמאי? באיזה הכשר מדובר, שאם לענין קבלת טומאה, הרי אין הבדל אם הוא מים או יין, שהרי בין אי דמיא, אם הוא מים, אכשורי מכשרי, הוא מכשיר את האכל לקבלת טומאה. ובין אי דחמרא, אם הוא יין, אכשורי מכשרי לקבלת טומאה!?

 93.  כתב הרשב"ם: וכל זה חומרא מדרבנן הוא, דמדאורייתא הכל נחשב כמים בעלמא. וכעין זה כתב הרמב"ן, כי מה שנחשב יין לענין איסור נחשב גם לענין הכשר, מפני שהשוו חכמים מדותיהם. והתוס' רי"ד מפרש "לענין הכשירן", היינו הכשרן של תרומה ומעשר והקדש, כי מה שנחשב יין לענין תרומה, מכשיר את התרומה עצמה לקבלת טומאה וכן במעשר והקדש. שלא מסתבר שבגלל שהוא נחשב יין לגבי תרומה מחמת קדושתה, יחשב גם יין לענין הכשר זרעים. אלא ודאי רק לענין התרומה עצמה מדובר, שבגלל קדושתה הוא נחשב יין לגבה. ומכל מקום אינה אלא חומרא מדרבנן.
ומשנינן: לא צריכא, הנפקא מינה אם הוא יין או מים, הוא באופן שתמדו במי גשמים. המים שנתן על השמרים היו מי גשמים, שעדיין לא חשב עליהם להשתמש בהם, ולא ירדה עליהם תורת משקין שיכשירו לקבלת טומאה הואיל ולא החשיבם. אבל יין, יש עליו תורת משקה גם ללא מחשבה.  94  ולכן, רק אם התמד הזה דינו כיין הוא מכשיר לקבלת טומאה.

 94.  במים צריך שני דברים: שיחשיב אותם מתחילה שיהיו משקין. ואחר כך, שיהא ניחא ליה כשנוגעין באוכל. אבל בשאר משקין, די בכך שניחא ליה כשנוגעין באוכל, ואין צריך שיחשיב אותם מתחילה להיות משקה. תוס' ד"ה לא. והרש"ש תמה, למה הוצרכו לידחק שדין היין שונה ממים? והרי בפשוטו היין בשעת דריכת הענבים, היה מחשבה לעשותם משקה. ורבינו גרשום כתב, שזה חומר ביין מבמים, שיין חשוב, ולכן הוא מכשיר גם ללא מחשבה מתחילה. והרמב"ן כתב, שהחילוק בין יין למים הוא בכך שביין ניחא ליה לאדם, ולכן התמד הראשון שהוא נחשב יין, ניחא ליה באותם גשמים שנפלו על התמד שהרי נעשה מהם יין. אבל מכאן ואילך, כיון שאין התמד אלא מים, דילמא לא ניחא ליה, לפיכך צריך מחשבה אחרת.
ומקשינן: וכיון דקא שקיל, ורמי להו למנא, הרי מיד שהעביר את המי גשמים מהכלי שנטפו לתוכם אל הכלי של השמרים, אחשבינהו, החשיבם בכך, וירדה עליהם תורת משקין גם אם הם מים. ושוב אין נפקא מינה אם התמד הוא מים או יין.
ומתרצינן: לא צריכא, שנתמד מאליו. מי הגשמים נפלו מעצמם לתוך השמרים, ולא היתה עליהם מחשבה כלל מצד האדם, לכן רק אם דינו כיין, הוא מכשיר לקבלת טומאה.  95 

 95.  כתבו התוס' שלפי זה אין צריך להעמיד במי גשמים אלא אפילו מים רגילים שכבר היתה עליהם מחשבה הרי כיון שנתערבו עם השמרים בטל מהם תורת משקה וצריכים מחשבה מחודשת (או שיהא עליהם דין יין). תוס' ד"ה ונחמד.
ומקשינן: וכיון דקא נגיד קמא קמא, אחשבינהו. הואיל והוא משך את המים הראשונים והשניים מהתמד, הרי גילה דעתו שניחא ליה בירידת הגשמים לתוך השמרים, והחשיבם בכך. ואם כן שוב אין נפקא מינה אם הוא מים או יין?
ומתרצינן: אמר רב פפא: מדובר שהאדם לא משך את המים מהתמד, אלא בפרה ששותה ראשון ראשון. שהפרה שתתה את המים הראשונים והשניים,  96  ואנו דנים עתה על המים השלישים של המי גשמים, מאחר שדינם כמים אינם מכשירים הואיל והאדם לא החשיבם מעולם. ורק המים השניים של תרומה והראשונים של מעשר בכחם להכשיר, הואיל ויש עליהם שם יין לענין איסורן.

 96.  כתב הרשב"ם, שלא היה יכול לתרץ שנשפכו המים מעצמם ראשון ראשון שאם המים לא נשתהו שם כלל אלא נשפכו מיד אי אפשר לדעת לעולם מהו תמד שני או שלישי. והרמב"ן כתב, שאם נשפכו המים ותיקן את החבית או את הברזא (שהיו שם המים) גלי אדעתיה שניחא ליה בתמדים אחרים, ואם לא תיקן הרי גלי אדעתיה שלא ניחא ליה בהם, לכן נקט ששתתה הפרה.
אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: אין אומרים קידוש היום בשבת ויום טוב אלא על היין הראוי לינסך על גבי המזבח. ואפילו אם יש עליו שם יין לגבי ברכת בורא פרי הגפן, מכל מקום, לגבי קידוש שהוא מצוה, צריך שיהא עליו יותר חשיבות, שיהא ראוי לינסך על גבי המזבח.
והוינן בה: למעוטי מאי? איזה יין בא רב למעט, שדינו כיין לענין דרכה ואינו ראוי לינסך על גבי המזבח?
אילימא למעוטי יין מגתו יין תירוש שלא תסס.
והא תאני רבי חייא: יין מגתו לא יביא לניסוך על גבי המזבח (משום שנאמר "הסך נסך שכר לה'", משמע דוקא יין שמשכר), ואם הביא, כשר.  97 

 97.  שאינו לעכובא. אי נמי משום דכתיב "חסך נסך" לרבות אפילו אינו משכר. רשב"ם.
וכיון דאם הביא כשר בדיעבד לגבי מזבח, אנן לגבי קידוש אפילו לכתחילה נמי יהא כשר, שהרי קידוש לא חמור כל כך כמו ניסוך המזבח.

דרשני המקוצר[עריכה]