פרשני:בבלי:בבא בתרא קמג א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא קמג א

חברותא[עריכה]

וכרכיש בה רישא, הודה לדבריי בי מדרשא, בבית המדרש.
אזל לגביה, רבי ירמיה הלך אליו. אמר ליה, והוא הסביר לו, אלו אמר לו "קני כחמור", מי שאומר לחבירו תקנה אתה בנכסי כחמור, מי קני, האם הוא קונה!? וכמו שחמור לא קונה, אף האדם לא קונה, כיון שלא התכוין הבעלים להקנות לו. והוא הדין כאן, אין הבן הגדול מקבל חלק נוסף, כיון שבשעה שהקנה לו, הוא אמר שמקנה לו כמו שהוא מקנה לבנים שעתידים להוולד. וכמו שהם לא קונים, כי הם לא היו בעולם, כך הוא לא קונה.
והגמרא ממשיכה לבאר את הדין של "קני את כחמור": דאיתמר, שנינו כך: האומר לחברו: קני כחמור! לא קנה בכלל, וכפי שהתבאר.
אבל אם אמר: קני את וחמור -
רב נחמן אמר, קנה מחצה. אף על פי שהחמור לא קונה, הוא קונה חצי.
ורב המנונא אמר, לא אמר כלום, וכל הנתינה מתבטלת, כיון שדעתו שכל הקנין יחול, ואם חלק מהקנין לא יחול, אז אין דעתו להקנות בכלל.
ורב ששת אמר שיטה שלישית: קנה הכל.  22  כי דעתו היא, שאם החמור לא קונה, כל הזכיה תהיה לאדם.

 22.  בביאור המחלוקת של רב נחמן שקונה חצי ורב ששת שקונה הכל מבאר בקובץ שיעורים תק"א האם כשמקנה לשניים אם מקנה לכל אחד חצי ולכן אף על פי שאחד לא קונה השני קונה רק חצי או שמקנה לכל אחד את הכל ואם אחד לא זוכה השני קונה את הכל. אבל ברשב"ם משמע שחולקים איך בדעתו להקנות.
אמר רב ששת: מנא אמינא לה? מה המקור שלי לומר כי "קני את וחמור", קנה הכל!?
מהא דתניא, רבי יוסי אומר: אין לך מר בקישות אלא פנימי שבו.
"קישות" הוא פרי שהחלק הפנימי הוא מר והחיצוני הוא מתוק. וההלכה היא שאסור להפריש מהמר על המתוק. וכשהוא מפריש קישות אחד, שהוא אחד מחמישים של כל הקשואים, שזה שיעור של תרומה, יש חשש שמא בקישות הזה יש יותר חלק מר מאשר בקשואים האחרים.
לפיכך, כשהוא תורם על קישואים אחרים, מוסיף על החיצון שבו, לוקח חלק של קישוא מתוק מקישות אחר, בשיעור ביצה, ומוסיף אותו על הקישות שאותו הוא תורם, כדי שיהיה בוודאות שיעור של מתוק שיפטור את האחרים. ותורם את הכל, ואומר: כל הקישות הזה יהיה תרומה על הארבעים ותשעה קישואים אחרים.
ומדייק רב ששת: ואמאי? מדוע זה מועיל, והרי מעשה הפרשה שכזה, בגדר "את וחמור" הוא! שהרי הוא מפריש סתם את כל הקישות הזה, שיש בו גם מר וגם מתוק, על הקישואים האחרים. והחלק המר שבקישוא דומה הוא למי שמקנה ל"חמור", שהרי לא יכול לפטור החלק המר את החלק המתוק שבקישואים, וכאילו הוא אומר "המר והמתוק" שבידי, יהיו תרומה על החלק המתוק שבשאר הקישואים. ובכל זאת, זה מתקן את הפירות. ומכאן ראיה שאם המר לא יכול לתקן, המתוק חל תרומה על כל המתוק.
דוחה הגמרא: שאני התם, שם זה שונה ולא הוי דומיא דקני את וחמור, כיון שמדאורייתא תרומה מעלייתא היא. מהתורה אפשר להפריש רעה על יפה, שזה מר על מתוק, דאמר רבי אילעא: מנין לתורם למפריש מן הרע על היפה, ממין רע על מין טוב, שתרומתו תרומה, שזה מתקן את הפירות מאיסור טבל? שנאמר "ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו". אם תפרישו את חלבו, את החלק הטוב, לא יהיה בידכם חטא. ומשמע, מכאן שאם תפרישו מן הרע על הטוב, יהיה בידכם חטא. ומכאן משמע שהתרומה חלה, שהרי, ואם אינו קדוש, נשיאות חטא למה!? אם התרומה לא חלה, אין כאן נשיאות חטא.  23 

 23.  פירשנו לפי הרשב"ם והקשו התוס' על הרשב"ם הרי הוא מוסיף מתוק ממקום אחר כדי שיהיה מספיק מהמתוק על המתוק אם כן, מוכח שכוונתו להפריש מהמתוק על המתוק ולא מהמר על המתוק ולא דמי לקני את וחמור.
מוכח מכאן, לתורם מן הרע על היפה, שתרומתו תרומה. וכיון שמהתורה זה חל, אין כאן קני את וחמור. ולכן זה חל  24 .

 24.  התוס' בקידושין מ"ו ע"ב הקשו למ"ד דס"ל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ובכל זאת לקי דעבר אמימרא דרחמנא, אם כן, מה הראיה שהתרומה חלה. אולי באמת זה לא קדוש רק יש נשיאות חטא דעבר אמימרא דרחמנא ותירץ הגר"ח בכת"י שהאסור לתרום מן הרעה על היפה הוא לא מה שתרם מן הרעה אלא מה שלא תורם מן היפה, ואם לאחר ההפרשה יכול לתרום מן היפה לא עשה אסור, ואם יש כאן נשיאות חטא בהכרח שהתרומה חלה ולכן לא יכול לתקן.
והגמרא מביאה ראיה לרב ששת, וקושיא על רב נחמן:
אמר ליה רב מרדכי לרב אשי: מתיב הקשה רב אויא תיובתא, קושיא על רב נחמן, ממה ששנינו:
מעשה בחמש נשים, ובהן שתי אחיות. וליקט אחד, איש שרצה לקדשם, אסף כלכלה של תאנים, סל מלא תאנים, וקידש בסל זה את כל חמשת הנשים.
ואף על פי ששלהם היתה, אין כאן גזל בדבר, היות ושל שביעית היתה, התאנים היו פירות שביעית שהם הפקר.
ואמר: הרי כולכן מקודשות לי בכלכלה זאת! הכלכלה היתה כסף הקדושין. וקבלה אחת מהן אחת מן הנשים על ידי כולן, בשביל כולן.
ואמרו חכמים פסקו חכמים: אין אחיות מקודשות, כיון שקידושין אלו אינם ראויין לביאה, שהרי אסור לו לאדם לבוא על אחות אשתו, ואינו יכול לקדש שתי אחיות, ולכן אף אחת מהן לא מקודשת.
ומדייק רב אויא: דוקא אחיות הוא דאין מקודשות. הא נכריות, שאר הנשים, מקודשות, והן זוכות בכל הכלכלה.
ואמאי? את וחמור היא! הרי הוא הקנה את הכלכלה גם לאחיות וגם לשאר הנשים, ומוכח שאם האחיות לא מקודשות ("החמור") ואין להן חלק בכלכלה, הרי שאר הנשים מקבלות הכל.  25  ומכאן ראיה לרב ששת, שקני את וחמור, זוכה בכל.

 25.  פירשנו על פי הרשב"ם, אך התוס' חולקים עליו כיון שאין שום ראיה ששאר הנשים קנו את כל הכלכלה אולי רק את חלקם, ולכן פירשו שהקושיא היא על רב המנונא שסובר שלא קנו בכלל וכאן מוכח שלפחות קבלו את חלקם בכלכלה. הקצוה"ח בסי' ר"י סק"ה מיישב את הרשב"ם לפי מה שהעלה שכל המחלוקת בקני את וחמור זה כשהקנה לשני אנשים ואחד לא קונה. אבל אם הקנה לאדם אחד כמה דברים, אם לא קונה את חלקם התבטל כל הקנין, ולכן מי שהקנה לחבירו בקנין חליפין קרקע, מטלטלין ומעות כיון שהמעות אינם נקנים בחליפין ה"ה שלא קנה את הקרקע והמטלטלין ולפ"ז אצלנו שמיירי שאחת היתה שליח עבור כולן ואם השליחות בטלה עבור האחיות גם האחרות אינן מקודשת אלא מכאן ראיה לרב ששת שכוונתו שאם חלק לא יכול להתקדש אם כן, כל מנוי השליחות היה רק עבור הנכריות. אבל לרב נחמן כל השליחות צריכה להתבטל ואינן מקודשות כלל.
דוחה רב אשי, והוסיף: היינו דחזאי, בגלל זה ראיתי את רב הונא בר אויא בחלמא, בחלומי! כיון דמותיב רב אויא תיובתא, שאת הקושיה הקשה רב אויא.
והוא מתרץ, לאו מי אוקימנא, האם לא העמדנו את המעשה באופן דאמר "הראויה מכם לביאה, רק מי שראויה לביאה, תתקדש לי", אותה אני מתכוין לקדש, ונמצא שבכלל לא התכוין לאחיות, ולכן הנשים האחרות מקבלות את כל הכלכלה.
הגמרא מביאה דינים שקשורים לדעת בני אדם בקנינים.
ההוא דאמר לדביתהו, אדם שאמר לאשתו: נכסיי ליך, ולבניך. נכסיי נתונים לך ולבניך. ויש להסתפק האם נותן לה חלק כאחד הבנים, או יותר מזה, כיון שהתכוין להשוות את הפרט לכלל. והאשה שהיא הפרט, מקבלת כמו כל הבנים שהם הכלל.
אמר רב יוסף: קנתה מחצה. אשתו מקבלת חצי מהנכסים והשאר לבנים.
ואמר רב יוסף: מנא אמינא לה מה המקור לדין זה?
דתניא, שנינו בברייתא על הפסוק "והיתה לאהרן ולבניו", שלחם הפנים מתחלק מחצה לאהרן ומחצה לבניו. ואם כן הוא הדין אצלנו.
אמר ליה אביי, שואל אותו אביי שאין להוכיח משם: בשלמא התם, שם זה מובן, כי אהרן בר חלוקה הוא, לאהרן מגיע חלק בלחם הפנים כמו לכהן הדיוט, להכי פרט בה רחמנא, לכן התורה מפרטת אותו למשקל פלגא, להוסיף לו שיקבל חצי.
אבל אשה, לאו בת ירושה היא, ולא מגיעה לה כלום בנכסי בעלה. לכן, דיה שתטול בנכסי בעלה כאחד מן הבנים. ואין להוכיח משם שכוונתו לתת חצי.
ומקשה הגמרא על אביי, שדחה את הראיה וסובר שהאשה תקבל כמו כל אחד מהבנים: איני! האם זה כך!? והא עובדא הוה בנהרדעא, היה מעשה כזה בנהרדעא, ואגביה שמואל פלגא, ושמואל נתן לאשה חצי. וכן היה מעשה בטבריה, ואגביה רבי יוחנן פלגא, רבי יוחנן גבה חצי עבור האשה.
ותו, ועוד ראיה לדין זה, כי אתא כשהגיע רב יצחק בר יוסף, אמר סיפר על ההוא דמי כלילא, כסף שגבו עבור כתר המלכות, דשדו דבי מלכא, שהטילו מאת המלך אאבולי, על העשירים ואאיסטרוגי, על השרים.
אמר רבי, ניתבו אבולי פלגא, העשירים יתנו מחצית, ואיסטרוגי פלגא, השרים יתנו את המחצית השניה.
ומוכח, שאף על פי שהעשירים יכולים לתת יותר מהשרים, בכל זאת רבי פסק שאם מזכירים שניים, מתכוונים להשוות ביניהם.
והוא הדין אם נותן לאשה ולבנים, כוונתו שהאשה תקבל חצי.
דוחה הגמרא: הכי השתא!? מהו הדמיון!? והרי זה לא דומה ! התם, במקרה של רבי, מעיקרא, כי הוו כתבי, בתחילה כשהיו כותבים להטיל גביית כסף, רק אאבולי הוו כתבי, היו כותבים רק אל העשירים, ואסטרוגי הוו מסייעי בהדייהו, השרים היו עוזרים להם, וידע מלכא, המלך ידע, דהוו קא מסייעי, שהם עוזרים לעשירים.
לכן, השתא מאי דקא כתבי, עכשיו מה שהמלך כתב אאבולי ואאיסטרוגי, אל העשירים והשרים, הוא למימרא, לומר, שרצון המלך הוא, דהני פלגא והני פלגא, שאלו יתנו חצי ואלו יתנו חצי. ואי אפשר להוכיח משם.
מתיב רבי זירא לרב יוסף ממה ששנינו: האומר הרי עלי מנחה, מי שמתנדב להביא קרבן מנחה שיש בה מאה עשרון, להביא אותה בשני כלים, שיחלק את המנחה לשני כלים, כיון שאי אפשר להביא בכלי אחד יותר מששים עשרון (כי אז זה לא ראוי הקמח להתערב היטב עם השמן שבכלי), מביא ששים בכלי אחד, וארבעים בכלי אחד.

דרשני המקוצר[עריכה]