פרשני:בבלי:בבא קמא נא א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא קמא נא א

חברותא[עריכה]

ומשנינן: לא! הא דפטור לרב נחמן בבור פחות מעשרה, הוא משום דלית ביה הבלא, ואף שיכול למות בחבטה, סבירא ליה רב נחמן כרב, שלעולם אין חייבין על חבטה.
ומקשינן: אי הכי, הא דקתני בסיפא דמתניתין "ואם הוזק בו, חייב", מאי טעמא חייב?
והא בפחות מעשרה, לית ביה הבלא!
אמר ליה: אמנם אין הבל למיתה, אבל יש הבל לנזיקין אף בפחות מעשרה!
איתיביה מהא דתנן: בית הסקילה (שהיו זורקין משם את המחוייבין סקילה), היה גבוה שתי קומות (קומה היא ג' אמות).
ותני עלה בברייתא, שיש להוסיף על מנין הקומות אף קומה שלו (גובהו של הנסקל) הרי כאן שלש קומות - דחבטתו היא מגובה של שלש קומות.
ואי סלקא דעתך דיש חבטה בפחות מעשרה טפחים, למה לי כולי האי קומות? ומדוע אי אפשר לזורקו מגובה של כמה טפחים, שהרי גם בגובה כזה יכול הוא למות?
ודחינן: לטעמיך, שאין חבטה בפחות מעשרה, צריך לבאר מדוע הוצרכו לקומות אלו, ולא די דנעביד בית הסקילה גבוה עשרה טפחים, שהרי בגובה עשרה מודה אתה שחבטה עבדא מיתה?
אלא ודאי צריך לומר כביאורו דרב נחמן.
דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה:
זה שזורקין את הניסקלין מגובה רב, הוא משום דאמר קרא "ואהבת לרעך כמוך", ומשום כן בעינן לברור לו מיתה יפה, שימות מהר. ולכן הוא דעבדינן לבית הסקילה גבוה כל כך. אבל שפיר יש לי לומר שאף בפחות מעשרה שייך מיתה.
ומקשינן על רב נחמן אמר רבה בר אבוה:
אי הכי, דבעינן לברור מיתה יפה, נגבה (נגביה) טפי לבית הסקילה שיהא גבוה ביותר ומיתתו תהיה מהירה עוד יותר?
ומשנינן: לא מגבהינן לבית הסקילה טפי, משום דמינוול בכך הנסקל, כי בזריקה שכזו נפרד הוא לאברים איברים.
ובאה הגמרא עתה להקשות עוד על רב נחמן, הסובר יש חבטה פחות מעשרה, מהא דתניא: כתיב בפרשת מעקה "כי יפול הנופל ממנו".
ודרשו מכאן חכמים: "ממנו" ולא לתוכו.
והיינו, שחיוב עשיית מעקה, הוא אם היה הגג של ביתו גבוה עשרה טפחים מרשות הרבים, כך שאם יפול הנופל ממנו, הוא יפול אל רשות הרבים, אך אין הוא חייב במעקה אם היה גג ביתו נמוך מרשות הרבים, ואם יפול הנופל הוא יפול מרשות הרבים לתוך גגו, ולא מגגו.
כיצד? היתה רשות הרבים גבוה ממנו (מגג ביתו) עשרה טפחים, ונפל (כלומר, אם יפול הנופל, הוא יפול) מתוכה של רשות הרבים, לתוכו של הגג, הרי הוא פטור מעשיית מעקה על שפת רשות הרבים כדי שלא יפול הנופל מתוכה אליו.
ורק אם היתה רשות הרבים עמוקה ממנו, מן הגג, ונפל (והיינו, אם יפול הנופל, הוא יפול מתוכו של הגג לתוכה של רשות הרבים, חייב לעשות מעקה לגג.
ואי סלקא דעתך כרב נחמן, שיש חבטה הממיתה אפילו בפחות מי' טפחים, למה לי עשרה טפחים גובה כדי לחייב את הגג במעקה!?
אמר ליה: שאני "בית", שציווי מעקה נאמר בגג של בית, דכל פחות מעשרה, לאו בית הוא.
ותמהה הגמרא: אי הכי, שהצורך בגובה עשרה אינו מחמת החבטה, אלא מחמת שאין חיוב אלא על גג בית, ואין נקרא בית אלא אם כן יש לו גובה עשרה, הרי צריך גובה הבית להמדד בגובה החלל הפנימי, ואם כן, השתא נמי דהוי מאבראי עשרה, גם אם הגג גובה עשרה מבחוץ, דל מיניה, יש להפחית ממידת גובהו את התקרה של הבית, ואת המעזיבה שעליו, ונמצא שמגואי, מצידו הפנימי של הבית, לא הוי עשרה
אמר ליה: כגון דחק מגואי. מדובר באופן שחקק בקרקעית הבית, והעמיקה עד שהיה בחלל הבית גובה של עשרה טפחים.
ומקשה הגמרא: אי הכי, שהעמדת באופן שהעמיק את קרקעית הבית, הרי גם כי לא הוי נמי, גם אם לה היה בגובהו של הגג מאבראי מבחוץ (דהיינו, גובה המשטח הגג העליון), עשרה טפחים, בכל זאת הוא יכול להיות גג של בית שיש בתוכו גובה עשרה, כי משכחת לה דהוי מגואי עשרה, כגון דחק בה טפי, באופן שחקק בקרקעית הבית עומק רב, והשלים את חלל הבית לעשרה טפחים מבפנים, ומדוע צריך שיהיה גובה הגג במשטח העליון עשרה טפחים?.
ולכן חוזרת בה הגמרא, ואומרת שגם לרב נחמן אין חבטה ממיתה בפחות מעשרה טפחים, אלא היינו טעמא דרב נחמן, שהחשיב את נפילת הבהמה מאמת המים כנפילה המטריפה את הבהמה, היות וסבר, שגם נפילה שכזאת היא נפילה של עשרה טפחים, לפי החישוב הזה:
מכריסא דתורא לארעא כמה הוי? כריסה של הבהמה גבוה מעל הקרקע ארבעה טפחים.
אריתא דדלאי, גובהה של אמת המים כמה הוי? שיתא, ששה טפחים. וכשנחבר גובה ששה עם גובה ארבעה, הא עשרה טפחים.
אישתכח נמצא, דכי קא מחבט, מגובה עשרה הוא דקא מחבט.
אלא מתניתין, דקתני "מה בור שהוא כדי להמית י' טפחים, אף כל שיש בו כדי להמית י' טפחים", מדוע יש צורך בגובה של עשרה טפחים, והרי בשיתא נמי סגיא, די בגובה של ששה טפחים, בצירוף גובה כריסה של הבהמה מעל הקרקע, שהוא ארבעה טפחים, וביחד יש עשרה טפחים !?
אמרי, לתרץ בבית המדרש: מתניתין דאיגנדר, במשנתנו מדובר בכגון שהיה שוכב השור על הארץ, ומתגלגל לבור, ולא היתה כרסו גבוהה מהארץ כלל.
מתניתין:
בור שהוא של שני שותפין, ועבר עליו הראשון ולא כסהו, ואף השני עבר ולא כסהו, הרי השני חייב בתשלומי נזקיו של הנופל בבור; ובגמרא מפרש, שהראשון מסר את השימוש בבור לידי השני, או שמסר לו את כיסוי הבור, וקיבל השני בזה על עצמו את שמירת הבור, ולכן השני חייב והראשון פטור.
גמרא:
אמרי, הקשו בני הישיבה: בור של שני שותפין היכי משכחת לה (איך אתה מוצא בור של שני שותפין)!?
הניחא אי סבירא לן כרבי עקיבא,  1  דאמר: בור שהוא ברשותו, הרי הוא חייב עליו, אכן משכחת לה בחצר של שניהם ובור של שניהם, והפקירו רשותן, ולא הפקירו בורן.

 1.  ראה לעיל מט ב ונ א.
אלא אי סבירא לן: בור שהוא ברשותו, הרי הוא פטור עליו; אם כן היכי משכחת לה בור של שני שותפין דחייב עליה!?
ומשנינן: ברשות הרבים הוא דמשכחת לה בור של שני שותפין.
ואכתי מקשינן: וברשות הרבים בור של שני שותפין היכי משכחת לה!?  2 

 2.  לשיטת רש"י לעיל כח ב, שבהפקיר רשותו ובורו, חייב כמו בור ברשות הרבים, משכחת לה כשהפקירו רשותם ובורם, כן הקשו התוספות לעיל כח ב ד"ה ה"מ, ורמזו לזה כאן בד"ה בור, והוכיחו מכאן שלא כשיטת רש"י.
אי דשוו שליח תרוייהו, ואמרי ליה: זיל כרי לן, ואזל כרה להו, (שלחו שני אנשים אדם שלישי לכרות להם בור ברשות הרבים, והלך וכרה), כך הרי אי אפשר לומר, כי קיימא לן:
אין שליח לדבר עבירה, אין שליח מועיל בדבר עבירה לחייב את שולחו, אלא השליח הוא שחייב.  3  ואי דכרה האי חמשה, והאי חמשה (כרה הראשון עומק חמשה טפחים, ובא השני וכרה חמשה טפחים נוספים), ונמצא שעל ידי שניהם נכרה בור שיש בו שיעור מיתה שהוא עשרה טפחים; אף כך אי אפשר לומר, כי:

 3.  א. נתבאר על פי לשון רש"י כאן; וראה ברש"י לקמן נג א ד"ה נפל, שכתב: "דאין שליח לדבר עבירה, דאסור לקלקל רשות הרבים", ראה שם. והנה התוספות בבבא מציעא י ב, סוברים בתירוץ אחד, שכהן ששלח לקדש לו אשה גרושה, אף שאין שליח לדבר עבירה, היינו רק שהמשלח אינו לוקה על הקידושין, אבל השליחות אינה מתבטלת לגמרי שלא יחולו הקידושין כלל, אלא מקודשת היא לו והוא אינו לוקה. והקשה ב"שערי ישר" שער ז פרק ז ד"ה וכן יתבארו, שהרי בבור ברשות הרבים, מה שחייבה תורה בנזיקין אינו כעונש על העבירה שקלקל ברשות הרבים, שהרי גם בעושה בור ברשות הרבים - ברשות, כמו בשעת הוצאת זבלים (ראה לעיל ל א), גם כן חייב, משום שהוא בעל הבור, שעל עסקי כרייה ופתיחה באה לו, ואם כן למה לא יתחייב המשלח בנזקי בור היכא שחפר בור על ידי איסור, מאחר שאין השליחות מתבטלת על ידי דבר עבירה. ומכח זה הוכיח, שבכל מקום שצריך ליחס את מעשה השליח אל המשלח, וכגון בבור, בזה ודאי אין המעשה מתיחס אליו, כיון שהוא דבר עבירה שאסור לקלקל ברשות הרבים, ולא דיברו התוספות רק בשליחות על קידושין שהוא נותן לו כח לקדש, דבזה אין המעשה מתבטל. ב. והנה הקשו הרבה אחרונים (ראה "ספר המפתח"), לדעת הסוברים שאם השליח שוגג יש שליח לדבר עבירה, דהרי משכחת לה כשהיה השליח שוגג. וראה ב"דבר אברהם" חלק א סימן כ אות יד, שכתב, דשליח בשוגג אינו מחייב את שולחו אלא בדבר שבשוגג הוא נפטר, וכגון בגניבה שאם הוא שוגג אין לו דין גנב, אבל כשהחיוב הוא גם על השוגג, וכגון בבור, שאפילו אם כרה בשוגג חייב הוא על הכרייה, שלענין הכרייה "אדם מועד לעולם", אם כן אף כשעשה בשוגג אין שליח לדבר עבירה, וכתב שם ששוב מצא ב"נודע ביהודה" מהדורא קמא חלק אבן העזר סימן עח, שתירץ כן. ונראה לכאורה מדבריהם שהם אינם סוברים כהבנת הגרשש"ק, שה"דבר עבירה" הוא איסור צדדי של קלקול רשות הרבים, ומכח זה המעשה מתבטל, שאם כן לכאורה אין מקום לדבריהם, כי מה איכפת לן שבשוגג חייב הוא בתשלומין על הכרייה ומשום ד"אדם מועד לעולם", והרי מה שמבטל את השליחות הוא איסור צדדי של קלקול רשות הרבים (שהוא אינו המחייב בתשלומין כלל, שהרי אפילו כשעשאו ברשות הוא חייב), ולענין זה אין מקום לדון ש"אדם מועד לעולם", אלא הוי מעשה איסור בשוגג ככל האיסורים שיש שליח לדבר עבירה כשהשליח שוגג. ג. וגם לשון רש"י כאן, שכתב: "אין שליח מועיל בדבר עבירה לחייב את שולחו, אלא השליח הוא שחייב", לא יתכן לפרש שה"דבר עבירה" הוא מה שמקלקל את רשות הרבים (שהוא אינו המחייב בבור), והמעשה מתבטל כיון שהיה מעורב בו דבר עבירה. ד. וראה עוד ב"מנחת חינוך" (מצוה נג אות ה בנדמ"ח), דאף על גב דמשכחת לה בור של שני שותפין על ידי שליחות בדברים שמותר לקלקל בהם את רשות הרבים, שהוא חייב עליהם אם הזיקו, מכל מקום "בור של שני שותפין" דמשנתנו לא משכחת לה; וגם זה תליא לכאורה, בביאור ענין "שליח לדבר עבירה" בסוגייתנו; וכל זה צריך תלמוד.
נסתלקו להו מעשה ראשון בכריית השני, כלומר: השני בלבד הוא שחשוב "בעל הבור".  4 

 4.  בהמשך הסוגיא ובהערות שם יתבאר, באיזה אופן מסלקת כריית השני את מעשי הראשון לדעת חכמים, ובאיזה אופן מצטרפת כריית השני להיות חייב אף הוא, לדעת רבי.
הניחא לרבי דלקמן, ולענין נזקין שנעשו בבור (ולא מיתה), אכן משכחת לה שיתחייבו שניהם, באופן שכרה הראשון חמשה והשני חמשה.
אלא לרבי, ולענין מיתה שיתחייבו שניהם במיתת בהמה בתוכה - וכן לרבנן - החולקים על רבי, וסוברים, שאין הבור מתיחס אלא לאחרון ונסתלקו מעשי ראשון אפילו לענין נזיקין - בין למיתה ובין לנזקין, היכי משכחת לה שיתחייבו שניהם!?
אמר פירש רבי יוחנן: משכחת לה בור של שני שותפין -
באופן שכרה האחד בור של תשעה טפחים, וכגון שעקרו שניהן חוליא מן הבור בבת אחת, והשלימו לעשרה טפחים, ובין לרבי ובין לרבנן, שניהם חשובים בעלי הבור בין למיתה ובין לנזיקין.
ומפרשינן: מאי רבי, ומאי רבנן: דתניא: אחד החופר בור תשעה שהוא בור לענין נזיקין, ובא אחר והשלימה  5  לעשרה טפחים ועשהו בור לענין מיתה, האחרון בלבד הוא שחייב בין לענין מיתה ובין לענין נזיקין, וכדמפרש טעמא ואזיל; אלו הם דברי רבנן.

 5.  דרך הגמרא להשתמש בלשון נקיבה על בור, וכמו בעמוד ב: "בור שעומקה כרוחבה", ואף שלפי דקדוק הלשון, בור לשון זכר הוא, וכמאמר הכתוב: "ולא יכסנו".
רבי אומר: אחר אחרון אנו הולכים רק למיתה שהוא עשהו בור למיתה, ואחר שניהם אנו הולכים לנזקין, היות ואף על ידי כריית הראשון היה כאן בור לנזיקין, לא נסתלקו מעשיו.
ומפרשינן: מאי טעמא דרבנן, הסוברים, שבכריית השני נסתלקו מעשי ראשון ואפילו לענין נזיקין?
משום דאמר קרא (שמות כא לג): "וכי יפתח איש בור:: (בעל הבור ישלם) ", ונאמר עוד (שם): "או כי יכרה איש בור ... (בעל הבור ישלם) ", והלוא תיקשי: אם על פתיחה של בור כרוי - שהיא הסרת שמירה בלבד - כבר לימדה התורה שהפותח חייב בנזקי הבור, על כרייה לא כל שכן שחייב הכורה בנזקי הבור, ולמה הוצרכה התורה לומר עוד: "או כי יכרה איש בור"!?
אלא להביא כורה אחר כורה, שסילק מעשה ראשון.
ורבי - החולק וסובר שלא נסתלק מעשה של ראשון - אמר לך:
הנהו - פתיחה וכרייה - מיצרך צריכי, כדאמרינן לעיל נ א, אי כדרבי ישמעאל אי כדרבי עקיבא; ושוב אין לנו ללמוד מזה לכורה אחר כורה שסילק מעשה ראשון.  6 

 6.  ומיהו לענין מיתה שהשני בלבד הוא שעשה את הבור בור למיתה, השני בלבד חייב, מסברא.
ורבנן נמי, הא מיצרך צריכי הכתובים לכדאמרינן!?
אלא מכח קושיא זו חוזרת בה הגמרא, ומפרשת דהיינו טעמא דרבנן:
משום דאמר קרא: "או כי יכרה איש (לשון יחיד) בור", הרי משמע אחד הוא שחייב עליו ולא שנים, וללמד בא הכתוב, שסילק השני את מעשי הראשון.  7 

 7.  ב"אילת השחר", נסתפק, אם הוסיף חרש שוטה וקטן טפח, אם נסתלק הראשון, או שאין מסתלק הראשון אלא אם השני מתחייב על הבור, ובחרש שוטה וקטן שאינו בר חיובא על הבור, אין מסתלק הראשון; (ולפי צד הראשון לכאורה אפילו יעשה כן הקוף או הרוח, וצריך תלמוד; גם יש להעיר, שעיקר הדרשה היא מ"אחד ולא שנים").
ורבי אמר לך: ההוא קרא ד"איש בור" מיבעי ליה, ללמד: כי יכרה איש בור, ולא שור בור, שאין אדם נעשה בעל הבור כשכרה שורו את הבור.
ורבנן אמרי לך: תרי "איש בור" כתיבי בפרשה, שהרי אמרה תורה: "וכי יפתח איש בור, או כי יכרה איש בור", וממקרא אחד ילפינן למעט את השור, וממקרא שני ללמד: אחד ולא שנים.
ורבי אמר לך: איידי דכתב האי, כתב נמי האי, (מאחר שכתב גבי פתיחה "איש בור", כתב נמי גבי כרייה "איש בור").
ואכתי מקשינן לרבנן: וממאי דלחיובי בתרא בא הכתוב, דלמא לחיובי קמא, מנין שבא הכתוב לחייב את השני בנזיקין ולפטור את הראשון, שמא בא הכתוב לחייב את הראשון בלבד, ולמעט את השני מחיוב נזקי הבור!?  8 

 8.  פירוש: היות ומסברא הייתי מחייב את השני גם לענין נזיקין, וכאשר היא סברת רבי, בא הכתוב ופטר את השני.
ומשנינן: לא סלקא דעתך לפרש כן, משום דאמר קרא: "בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו, והמת יהיה לו", ומשמע ההוא דקא עביד מיתה, הוא זה שנקרא "בעל הבור".
ומקשינן עלה: והרי האי "והמת יהיה לו" מבעי ליה לכדרבא!? דאמר רבא:
שור פסולי המוקדשין  9  - כגון בכור בעל מום שהוא של כהן, או קרבן אחר שנפל בו מום ונפדה - שנפל לבור, פטור עליו בעל הבור ואף שאינו של הקדש שהרי של הכהן או של הפודה הוא, ומשום שנאמר:

 9.  פירש רש"י, שבשור של קדשים תמים, אין הכתוב צריך למעט, שהרי אפילו שור שנגחו נמי פטור, דכתיב: "וכי יגוף שור איש את שור רעהו", ולא שור של הקדש.
"והמת יהיה לו", במי שהמת שלו לגמרי ויכול להאכילו לכלבים, יצא שור פסולי המוקדשין שאין אתה יכול להאכילו לכלבים.  10  אמרי בני הישיבה ליישב:

 10.  וכדילפינן בבכורות טו א ממאמר הכתוב גבי פסולי המוקדשין שנפדו (דברים יב טו): "רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר", ודרשינן: "תזבח" ולא גיזה, "בשר" ולא חלב, "ואכלת" ולא לכלביך, רש"י.
לו יהי כדבריך, מכל מקום וכי אטו לאו ממילא שמעת מינה, דבההוא דעבד מיתה עסקינן.  11 

 11.  כלומר: אחת דיבר הכתוב, שתים זו שמעתי, רש"י.
תנו רבנן:
אחד החופר בור עשרה, ובא אחר והשלימה לעשרים, ובא אחר והשלימה לשלשים, כולן חייבין, ולא סילק השלישי את מעשי כולם.
ורמינהו מהא דתניא: אחד החופר בור עשרה, ובא אחר וסייד את הבור ומיעט את רחבו ורבה בו ההבל, וכייד או שעשה בו ציורים בולטים בכתלים ונתמעט רחבו של הבור ונוסף בו הבל, האחרון חייב, וסילק את מעשה הראשון, כי היות והוסיף בו הבל ככורה הוא שסילק את מעשה הראשון.

דרשני המקוצר[עריכה]