פרשני:בבלי:בבא קמא עא א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא קמא עא א

חברותא[עריכה]

אפילו הכי, כיון דקא מקני ליה בהכי,  1  (היות והגנב מקנה לו את הגניבה בשביל התאנה) הויא "מכירה", ומשום שחייב הוא כדי לצאת ידי שמים להחזיא את התאינה או את דמיה, ולכן יש כאן "מכירה".

 1.  לשון זו של הגמרא משמע, שהתאנה היא בתורת "מעשה קנין", או "חליפי שוה בשוה" או "קנין מעות"; ולשיטת ר"י בתוספות שהתאנה אינה אלא בתורת תשלומין, יש לפרש, שהכוונה: מקנה לה בתמורה לתאנה.
שנינו במשנה: גנב וטבח ביום הכפורים ... משלם תשלומי ארבעה וחמשה:
אמרי בני הישיבה להקשות:
אמאי אינו נפטר מן התשלומין מחמת שטבח באיסור ביום הכפורים, והרי נהי דקטלא ליכא (אף שאין מיתת בית דין לעושה מלאכה ביום הכפורים) אלא כרת, וכרת אכן אינו פוטר מן התשלומין -
הרי מלקות מיהא איכא אף ביום הכפורים שעבר על (ויקרא כג כח): "וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה" -
והרי קיימא לן: דאינו לוקה ומשלם!?  2 

 2.  האחרונים מבארים, שדין "אין מת ומשלם" ודין "אין לוקה ומשלם", הנלמדים משתי מקראות - שני דינים הם: דין "אין מת ומשלם" נלמד ממה שאמרה תורה גבי דמי ולדות (שמות כא כב): "כי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה, ולא יהיה אסון (מיתה) ענוש יענש (בדמי ולדות) ", ולמדנו: הא אם יהיה אסון - לא יענש; ויסוד דינו הוא: "קם ליה בדרבה מיניה", היינו, מתחייב הוא בחמור ונפטר מן הקל. דין "אין לוקה ומשלם", נלמד ממה שאמרה תורה גבי מלקות (דברים כה ב): "והיה אם בן הכות הרשע, והפילו השופט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר", ולמדנו: משום רשעה אחת אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות; ויסוד דינו הוא, שאין בית דין עונשים שנים, ובמקום שהמלקות אינם פוטרים את הממון (כגון החובל בחבירו), כי אז הממון פוטר את המלקות, שלעולם אין בית דין מחייבים משום שתי רשעיות.
אמרי בני הישיבה לתרץ: הא מני - משנתנו המחייבת תשלומין במקום מלקות - רבי מאיר היא, דאמר (במשנה מכות ד א): לוקה ומשלם כאחד, ואין המלקות פוטרתו מן התשלומין.
ומקשינן עלה: הרי במשנתנו מבואר, שאם מכר בשבת הרי הוא חייב בארבעה וחמשה, ומשמע: אבל אם טבח בשבת אינו חייב בארבעה וחמשה, וכאשר מבואר בהדיא במשנה לקמן עד ב, ומשום שמיתת בית דין שנתחייב על הטביחה בשבת, פוטרתו מן התשלומין -
ואי - משנתנו - רבי מאיר היא, הרי אפילו טבח בשבת נמי לא ייפטר מן התשלומין!?
וכי תימא ליישב, דרבי מאיר לוקה ומשלם כאחד אית ליה, אבל מת ומשלם לית ליה לרבי מאיר, ולכן טבח בשבת הרי הוא פטור אף לרבי מאיר -  3  ולא!? וכי אטו לא סובר רבי מאיר, שאף מת ומשלם כאחד!?

 3.  מלשון הגמרא נראה, שהגמרא מביאה ראיה מברייתא זו שרבי מאיר סובר: "מת ומשלם", ואולם בסוגייתנו לא היתה צריכה הגמרא להוכיח מן הברייתא שרבי מאיר סובר "מת ומשלם", שהרי יהיה הטעם איזה שיהיה, סוף סוף הרי מבואר בברייתא שטבח בשבת חייב לרבי מאיר, ואילו במשנתנו מבואר שהוא פטור; ולא נקטה הגמרא לשון זו, אלא אגב הסוגיא בכתובות השוה לסוגייתנו, ושם אין הנדון על טביחה בשבת, אלא על הבא על חייבי מיתות בית דין שלדעת רבי מאיר הרי הוא חייב לשלם אף שחייב הוא מיתה, ומוכיחה כן הגמרא, ממה שרבי מאיר מחייב על טביחה בשבת, ובאותה סוגיא צריכה אכן הגמרא לומר שרבי מאיר סובר "מת ומשלם".
והתניא:
גנב וטבח בשבת ונתחייב מיתה, או שגנב וטבח לעבודה זרה ונתחייב מיתה -
וכן מי שגנב שור הנסקל האסור בהנאה וטבחו -  4 

 4.  ענין שור הנסקל מתבאר בהמשך הסוגיא בעמוד ב.
בכל אלו הרי זה משלם תשלומי ארבעה וחמשה, דברי רבי מאיר, וחכמים פוטרין.
הרי מבואר, שלדעת רבי מאיר, הטובח בשבת חייב, ואם כן תיקשי משנתנו ממה נפשך:
אם משנתנו כחכמים היא, למה הוא חייב על טביחה ביום הכפורים, והרי חיוב המלקות היה לו לפוטרו.
ואם משנתנו רבי מאיר היא, הרי לדעתו אף טביחה בשבת חייב עליה, ואילו במשנתנו מבואר, שאינו חייב על טביחה בשבת.  5 

 5.  א. כעין קושיית הגמרא כאן "והא אין לוקה ומשלם", מקשה הגמרא בכתובות לא ב, על המשנה שם המחייבת קנס למי שפיתה או אנס נערה שהיא עליו חייבי כריתות; ומקשה הגמרא: הרי אין לוקה ומשלם! ? ובסוגיא שם נאמרו בזה שלשה תירוצים: עולא מפרש: בכל מקום משלם ואינו לוקה, ולכן משלם הוא קנס, אלא שנפטר מן המלקות; ולא קיימא לן הכי, אלא בכל מקום לוקה ואינו משלם (מלבד חובל בחבירו ועדים זוממין; ויש הסוברים שאף עולא אינו סובר כן אלא בקנס דאונס ומפתה, ראה תוספות בכתובות לב ב ד"ה אלא). רבי יוחנן מפרש: המשנה עוסקת כשלא התרו בו למלקות, ולדעתו, חייבי מלקיות שוגגין אינם פטורים מן הממון, (ונחלק עליו ריש לקיש, וקיימא לן כרבי יוחנן). ריש לקיש מפרש: המשנה כרבי מאיר היא, הסובר: לוקה ומשלם. ובסוגיא שם מקשה הגמרא - כעין שהיא מקשה כאן - והרי לרבי מאיר אף מת ומשלם, וכפי שמוכח מהברייתא דטבח בשבת, ואילו במשנה באלו נערות מבואר, שהבא על חייבי מיתות בית דין אינו מת ומשלם! ? ומיישבת הגמרא כשם שהגמרא מיישבת כאן, שלא חייב רבי מאיר בטביחה בשבת, אלא כשעשה כן על ידי שליח, ולעולם "מת ומשלם" לית ליה; ודעת רבה בסוגיא שם, שרבי מאיר אכן סובר "מת ומשלם", בכל מקום שהתשלומים הם קנס. וסוגייתנו שאינה מיישבת כעולא, היינו משום שסוגייתנו כדעת החולקים על עולא; ומה שלא מיישבת הגמרא שמשנתנו כשלא התרו בו, נקט רבי עקיבא איגר - כפי שיובא באות ב - שסוגייתנו כדעת הסובר: "חייבי מלקיות שוגגין פטורין מן התשלומין", וכדעת ריש לקיש; וראה בתוספות כאן, שלדעת רבה הסובר אליבא דרבי מאיר שבקנס מת ומשלם - ונמצא שאי אפשר לפרש את משנתנו כרבי מאיר, שאם כן יתחייב קנס ארבעה וחמשה גם בטבח בשבת - בהכרח לפרש את משנתנו כשלא התרו בו. ב. רבי עקיבא איגר במערכה שלישית למסכת שבת (ראה היטב אות טו וטז), כתב, שהיה מקום לחלק בין שוחט בשבת שאכן יש לפוטרו מתשלומים משום המיתה, לבין שוחט ביום הכפורים שאינו חייב מיתה אלא מלקות; והוא משום דבאמת מיד בתחילת השחיטה כבר נתחייב מיתה או מלקות, ואילו חיוב הטביחה אינו אלא בגמר שחיטה, ואם כן הניחא גבי טובח בשבת שהוא חיוב מיתה, בזה יש לפוטרו אף על גמר השחיטה, היות ובאמת גם בהמשך השחיטה הוא חובל, "ואף שלא התרו בו שנית, מכל מקום הוי מחייבי מיתות שוגגין דקיימא לן דפטור"; מה שאין כן גבי טובח ביום הכפורים שמצד מלקות אנו באים לפוטרו, אם כן רק תחילת השחיטה פוטרת שעליה הותרה, אבל המשך השחיטה שלא הותרה עליה אינה פוטרת, (והוסיף שם במוסגר, שכבר כתובה סברא זו בהקדמת ה"פני יהושע" לכתובות בחידושי חתנו הגאון מו"ה בערוש ז"ל בשם הירושלמי במדליק גדיש; וכנראה טעות סופר יש כאן, כי סברא זו להחשיב זאת כחייבי מלקיות שוגגין, היא סברתו של רבי עקיבא איגר עצמו, שהשיג על מו"ה בערוש ז"ל, ראה דברי רבי עקיבא איגר בכתובות דף לא ב). ומכח זה הוקשה לו על הרמב"ם, שפטר בשוחט ביום הכפורים משום המלקות; כי הניחא בסוגייתנו - שהיא כדעת הסובר: "חייבי מלקיות שוגגין פטורין" (שאם לא כן היה אפשר ליישב את קושיית הגמרא בפשיטות, שמשנתנו כשלא התרו בו, וכמו שהגמרא מתרצת בכתובות) - הוקשה לגמרא שפיר, שהמלקות יפטרו את חיוב הממון, ומדין חייבי מלקיות שוגגין ; אבל הרמב"ם הרי פסק שחייבי מלקיות שוגגין אינם פוטרים, ואם כן למה פטר הרמב"ם את הטובח ביום הכפורים; ובאות יז כתב בדעת הרמב"ם, שבהכרח הוא סובר, שעל תחילת השחיטה אינו חייב כלל, כי הוא מקלקל, וראה עוד שם. ג. ועל פי דברי האחרונים יש להעיר בדבריו, שלכאורה תמוה מה הוקשה לו על הרמב"ם, והרי הרמב"ם בהכרח עוסק באופן שהתרו בו על השחיטה, ואם כן מנין שלא התרו בו שוב שלא ימשיך לשחוט, ואם כן הוה לה חייבי מלקיות מזידין! ? ובהכרח שכוונתו היא, שאפילו אם יתרו בו לא יתחייב אלא מלקות אחת על כל השחיטה, וכיון שנתחייב כבר בתחילת השחיטה את המלקות, אם כן המשך השחיטה הוא מעשה של חיוב מלקות שאין חייבים עליו, והוא כמו חייבי מלקיות שוגגין, (וכן נראה מדמיונו שדימה למה שכתב בכתובות, ראה היטב בדברי רבי עקיבא איגר בכתובות שצויינו לעיל מה שהעיר על מו"ה בערוש ז"ל). אמנם העירו אחרונים (ראה היטב ב"קהלות יעקב" לכתובות הנדמ"ח סימן לד ד"ה ובפשוטו), שלא כדברי רבי עקיבא איגר בזה, כי אין הגדר שהוא חייב על תחילת השחיטה, ועל ההמשך הוא פטור, אלא חיוב מלקות אחד הוא על כל מעשה השחיטה, ואין זה חייבי מלקיות שוגגין אלא חייבי מלקיות מזידין.
אמרי בני הישיבה ליישב את משנתנו:
לעולם רבי מאיר היא, ורבי מאיר מודה שהטובח בשבת פטור מן התשלומין, ובר מינה דההיא ברייתא שמבואר בה לדעת רבי מאיר שהטובח בשבת מת ומשלם לרבי מאיר (כלומר: מאותה ברייתא אין ראיה), דהא איתמר עלה לפרשה:
אמר רבי יעקב, אמר רבי יוחנן, ואמרי לה, אמר רבי ירמיה אמר רבי שמעון בן לקיש:
רבי אבין ורבי אילעא וכל חבורתא (וכל החבורה) משמיה דרבי יוחנן, אמרי לפרש את אותה הברייתא, שהיא עוסקת בטובח הגנב על ידי אחר שנשלח על ידו לטובחה והשליח טבחה בשבת או לעבודה זרה, ונמצא, שהשליח הוא זה שמתחייב מיתה
ולא המשלח, ולכן חייב הגנב ארבעה וחמשה, ואף שהשליח טבח בשבת או לעבודה זרה.  6 

 6.  הגמרא נתבארה לפי פשוטה, שאת הברייתא של "טבח בשבת", מוקמינן בטובח על ידי אחר; ובסוגיא דכתובות אי אפשר לפרש בענין אחר. אבל הרי"ף כתב: "גנב וטבח ביום הכפורים, משלם תשלומי ארבעה וחמשה, אמאי נהי דקטלא ליכא, מלקות מיהא איכא, הא קיימא לן דאין לוקה ומת, אין לוקה ומשלם, אמרי משמיה דרבי יוחנן בטובח על ידי אחר". וכן הרא"ש בסימן ו כתב: "בגמרא פריך, והא קיימא לן דאינו לוקה ומשלם, ומוקי לה בטובח על ידי אחר", וראה במהרש"א שכתב עליהם: "וכל הסוגיא דשמעתין אינה מוכחת כן, וצ"ע", וראה ב"ספר המפתח".
ומקשינן: וכי זה - השליח - חוטא שטובח את הגניבה, וזה הגנב מתחייב על ידי טביחתו בתשלומי ארבעה וחמשה!? והרי היות ו"אין שליח לדבר עבירה", אי אפשר לחייב את הגנב על טביחתו של השליח!?  7 

 7.  א. לשון רש"י הוא: וכי שליח חוטא ושולח מתחייב בתשלומי ארבעה וחמשה, והא קיימא לן ד"אין שליח לדבר עבירה" במסכת קדושין מב ב. והקשה רבי עקיבא איגר (הובא בליקוטים החדשים): למה הוצרך רש"י להביא ממרחק לחמו, והרי ממקומו הוא מוכרע ש"אין שליח לדבר עבירה", שאם "יש שליח לדבר עבירה" נמצא שלא הועלנו בתירוצנו כלום, שהרי המשלח חייב מיתה על טביחתו של השליח, ושוב ממילא ייפטר המשלח מלשלם את הקנס?! וביאר, שיש לפרש את הברייתא באופן שלא אמר המשלח לשליח לטבוח בשבת או לע"ז, אלא אמר לו לטבוח, והלך השליח מעצמו וטבח בשבת או לעבודה זרה, וכי האי גוונא אין המשלח חייב אפילו אם "יש שליח לדבר עבירה", ולכן הביא רש"י ממקום אחר דקיי"ל אין שליח לדבר עבירה. ב. ב"משנה למלך" (גניבה ג ו, והביאו רבי עקיבא איגר שם), על לשון הרמב"ם שם: "עשה שליח לשחוט לו ושחט לו השליח בשבת, הרי הגנב חייב", כתב, שמדקדוק לשון הרמב"ם נראה, שאין המשלח חייב על הטביחה, אלא באופן שהוא אמר לו לשחוט סתם, והלך השליח וטבח בשבת, אבל אם ציוה לו המשלח לשחוט לו בשבת, כי אז פטור המשלח מתשלומי ארבעה וחמשה ; וביאר את הטעם: משום דמה שמתחייב הגנב בשחיטת השליח חידוש הוא שחידשה תורה, שהרי בכל התורה כולה קיימא לן דאין שליח לדבר עבירה, וכיון דחדוש הוא, אין לנו אלא היכא דלא נצטרף איסור אחר בשליחות זה, אבל היכא דעשאו שליח שישחוט בשבת, דמלבד איסור הטביחה איכא איסור שבת, ולגבי איסור שבת פשיטא דאין שליח לדבר עבירה, הכי נמי לענין הטביחה לא נעשה שלוחו; ודוקא כשעשאו שליח גם על האיסור האחר, כגון שעשאו שליח לשחוט בשבת, אבל האומר לשלוחו שישחוט והלך השליח ושחט בשבת, חייב המשלח, שהרי שליחותו לא היה אלא אלא באיסור אחד, דהיינו הטביחה, ואם השליח עשה איסור אחר דהיינו ששחט בשבת, אין זה מעלה ומוריד כלל, שהרי בעיקר השליחות לא נצטרף עמו איסור כלל. והביא ראיה ממה שכתב הרמב"ם (מעילה ז ב) כעין זה לגבי מעילה, שאם כי יש שליח לדבר עבירה במעילה מגזירת הכתוב, מכל מקום אם שלחו לאכול בשר עולה שמצטרף איסור אחר של אכילת בשר עולה, בכי האי גוונא אף לגבי מעילה חייב האוכל בלבד, "שהרי הוא חייב באיסור אחר יתר על המעילה, ובכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה אלא במעילה לבדה, שלא יתערב עמה איסור אחר". ג. שיטת התוספות היא, שכאשר השליח שוגג, כי אז יש שליח לדבר עבירה, ומשום שטעם דין "אין שליח לדבר עבירה" הוא משום "דברי הרב (הקב"ה) ודברי התלמיד (המשלח) דברי מי שומעין", כמבואר בקדושין מב ב, ואין סברא זו שייכת כשהיה השליח שוגג; ולפי זה כתבו התוספות לקמן עט א, שהיתה יכולה הגמרא כאן לתרץ, שהיה השליח סבור שהבהמה היא של המשלח, וכי האי גוונא יש שליח לדבר עבירה.
אמר תירץ רבא:
שאני הכא בטביחה שגילתה בה התורה ש"יש שליח לדבר עבירה", דהרי אמר קרא: "וטבחו או מכרו", מה מכירה על ידי אחר, שהרי אין מכירה אלא בשנים: המוכר והלוקח, אף טביחה על ידי אחר.
דבי רבי ישמעאל תנא מקור אחר ש"יש שליח לדבר עבירה" בטביחה, שנאמר: "וטבחו או מכרו", ולכך נאמר "או", כדי לרבות את השליח, כלומר: אף טביחה על ידי שליח מחייבת את המשלח.  8 

 8.  ראה ביאור הדרשה ברש"ש כתובות לג ב.
דבי חזקיה תנא מקור אחר: משום שנאמר: "חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה", ולכך אמרה התורה: "תחת",  9  כדי לרבות את השליח.

 9.  ראה לעיל סז ב "הא כתיב תחתיו תחתיו, חד תחתיו מייתר וכו"'.
מתקיף לה מר זוטרא על הביאור שביארנו בברייתא, שרבי מאיר מחייב את הגנב, כשטבח שלוחו בשבת או לעבודה זרה: ומי איכא מידי דאילו עביד איהו לא מיחייב, ועביד שליח ומיחייב (וכי יש שליחות, שאילו היה המשלח עושה את הפעולה לא היה מתחייב, ואילו כשעושה כן שלוחו הוא מתחייב), והרי לא יהא כח השליח גדול מן המשלח!?
ואם כן, היות ואילו היה המשלח טובח בשבת או לעבודה זרה, הרי לא היה מתחייב ומשום ש"קם ליה בדרבה מיניה", אם כן אף כשעשה כן שלוחו, אי אפשר שיתחייב המשלח!?
אמר תירץ ליה רב אשי למר זוטרא:
התם לאו משום דלא מיחייב, אלא דקם ליה בדרבה מיניה!  10  ומקשינן: ואי בטובח על ידי אחר מאי טעמא דרבנן דפטרי!?

 10.  ביארו התוספות בכתובות לג ב, שאין כוונת הגמרא לומר, שהיות ואף המשלח היה חייב לצאת ידי שמים אף ש"קם ליה בדרבה מיניה" (שלא פטרה התורה אלא מתשלום על ידי בית דין), ומשום, שכל זה אינו שייך אלא בממון, אבל כאן הרי אנו דנים בקנס, ובקנס בעינן "אשר ירשיעון אלהים" דהיינו הבית דין, שוב אין שייך לומר שיהיה חייב לצאת ידי שמים. אלא כוונת הגמרא היא: כיון שהיה ראוי להתחייב אם לא היה מתחייב בנפשו, מתחייב נמי אממון על ידי שליח, כיון שאינו מתחייב בנפשו.
והיינו, דהניחא אם הברייתא עוסקת בטביחת הגנב עצמו, מתבארת היטב מחלוקתם של רבי מאיר וחכמים בטביחת שבת או לעבודה זרה, שרבי מאיר אית ליה "מת ומשלם", וחכמים סבירא להו "אין מת ומשלם", אבל לפירוש שנתפרש בברייתא שהמשלח עצמו לא נתחייב מיתה אלא שלוחו, אם כן מה הוא טעמם של החכמים הפוטרים את המשלח!?  11 

 11.  כתב הרא"ה בכתובות לג ב, שלא רצתה הגמרא לפרש את טעמם משום שהם סוברים אין שליח לדבר עבירה אף בטביחה, משום דאם יסוד פלוגתתם הוא בשליחות בטביחה, לא היו צריכים לחלוק בזה כשטבח בשבת או לעבודה זרה, וראה גם בתוספות הרא"ש שם.
אמרי בני הישיבה ליישב:
מאן חכמים, מי הם החכמים שבברייתא הפוטרים -
רבי שמעון היא, דאמר: שחיטה שאינה ראויה לאכילה, דהיינו שחיטה שאין הבהמה מותרת באכילה על ידה -
לא שמה "שחיטה" ולא "טביחה", וכל חיוב ואיסור הבא על ידי שחיטה אינו חל עליה, ולכן טביחה בשבת שטביחה שאינה ראויה היא כדמפרש ואזיל, וכן טביחה לעבודה זרה שהבהמה אסורה באכילה והנאה, לא שמה טביחה להתחייב עליה ארבעה וחמשה.
אמרי בני הישיבה לתמוה על פירוש זה:
בשלמא טובח לעבודה זרה שאכן שחיטה שאינה ראויה היא.
ואף טביחת שור הנסקל שפטרו אותו חכמים בברייתא מתשלומי ארבעה וחמשה, אף זו שחיטה שאינה ראויה היא, שהרי שור הנסקל אסור בהנאה.
אלא שחיטת שבת שטבח השליח - למה פטרו חכמים, והרי שחיטה ראויה היא!?
דהכי תנן: השוחט בשבת וביום הכפורים, אף על פי שהוא מתחייב בנפשו (מיתה בשבת וכרת ביום הכפורים), שחיטתו כשרה היא, והבשר מותר באכילה!  12 

 12.  יש לפרש את ראיית הגמרא מאותה משנה בשני אופנים: האחד: כוונת הגמרא להוכיח מן המשנה שאין הבהמה אסורה משום מעשה שבת. ולפי זה מתחילה מביאה הגמרא סתם משנה שמעשה שבת מותר, ושוב דוחה הגמרא שיש לומר שרבי שמעון סובר כרבי יוחנן הסנדלר. השני: כוונת הגמרא להוכיח מן המשנה, שאין השחיטה נפסלת משום שחיטת מומר. (וראה תוספת דברים בזה בהערות ל"חברותא" על כתובות לג ב). ב. תמהו האחרונים: לפי שיטת הרמב"ם (בפירוש המשניות בחולין יד א) הסובר, ששחיטה בשבת במזיד הרי היא פסולה משום שחיטת מומר, והמשנה בחולין מיירי בשוחט בשוגג, אם כן יקשה מה ראיה מביאה הסוגיא כאן מן המשנה בחולין, כיון שאין אנו עוסקים בשחיטה בשוגג, ואילו במזיד הרי באמת נפסלת השחיטה.
אמרי בני הישיבה ליישב: סבר לה - רבי שמעון - כרבי יוחנן הסנדלר, האוסר לאכול "מעשה שבת", דהיינו שנעשה באיסור שבת במזיד.
דתנן: המבשל בשבת:
אם בישל בשוגג - יאכל  13  את התבשיל אפילו המבשל ואפילו בשבת.

 13.  בדברי רבי מאיר ורבי יהודה מנוקד "יאכל" בחולם ופת"ח, והוא מתפרש על האדם, ואילו בדברי רבי יוחנן הסנדלר מנוקד "יאכל" בצירי קמץ וצירי, והוא מתפרש על התבשיל.
ואם בישל במזיד הרי המבשל עצמו לא יאכל את התבשיל לעולם; והוא הדין שאחרים אין אוכלים אותו.  14 

 14.  אגב שהרישא עוסקת במבשל עצמו, לכן אף בסיפא נקט התנא את האיסור במבשל עצמו, ואף שהוא הדין לאחרים, כן פירש רש"י כאן, ואילו בסוגיא בכתובות לג ב פירש רש"י שאחרים מותרים לאכול; וראה "ספר שנויי נוסחאות" כאן.
דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר:
אם בישל בשוגג, לא יאכל אותו המבשל מיד אלא יאכל את התבשיל למוצאי שבת וכשיעבור זמן "בכדי שיעשו", דהיינו שיעבור זמן שהיה אפשר לבשלו אילו לא היה מבשלו בשבת, ומשום שרבי יהודה קונס שוגג אטו מזיד; אבל בשבת לא יאכל לא הוא ולא אחרים.
ואם בישל במזיד, הרי זה לא יאכל המבשל עולמית, אבל אחרים אוכלים למוצאי שבת.  15 

 15.  ומה ששנינו "יאכל למוצאי שבת" בחולם, הוא אגב הסיפא העוסקת במבשל עצמו, אבל ברישא אין הבדל בינו לבין אחרים, כן פירש רש"י כאן, אבל בכתובות כתב רש"י, שאחרים אוכלים אותו מיד.
רבי יוחנן הסנדלר אומר:
אם בישל בשוגג, הרי התבשיל יאכל למוצאי שבת לאחרים בלבד ולא לו שעבר ובישל.
ואם בישל במזיד, הרי התבשיל לא יאכל עולמית, לא לו שעבר ובישל ולא לאחרים ישראלים, אבל מוכרו ונותנו לגוי.
נמצא, שלפי דעתו של רבי יוחנן הסנדלר, הטובח בשבת במזיד אין שחיטתו ראויה להתיר את הבהמה באכילה, שהרי לדעתו אסורה היא לעולם ולכל העולם, וכדעתו של רבי יוחנן הסנדלר כן דעתם של חכמים הפוטרים מארבעה וחמשה על שור שנטבח בשבת.  16 

 16.  לפי ביאור זה בגמרא, רבי מאיר וחכמים שבברייתא בתרתי פליגי: האחד: אם שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, שלדעת רבי מאיר הרי היא שחיטה, ולכן מחייב הוא אף על שור שטבחו השליח לעבודה זרה, ועל שור הנסקל. השני: אם שחיטת שבת שחיטה שאינה ראויה היא, שהרי לדעת רבי מאיר גופיה שחיטת שבת היא שחיטה ראויה.
מפרשת הגמרא: מאי טעמא דרבי יוחנן הסנדלר, הסובר: מעשה שבת אסור באכילה?
כדדריש רבי חייא אפיתחא דבי נשיאה (כפי שדרש רבי חייא על פתחו של בית הנשיא):
כתוב בתורה: "ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם", ולפיכך קראו הכתוב "קודש" כדי ללמד:
מה קודש אסור באכילה, אף מעשה שבת אסורין באכילה.
שמא תאמר: אי מה קודש אסור בהנאה, אף מעשה שבת אסור בהנאה.
לפיכך תלמוד לומר: "כי קודש היא לכם", ו"לכם" משמע שלכם יהא ליהנות ממנו.  17 

 17.  בתוספות בפסחים כו א כתבו, דכיון שילפינן מעילה "חטא חטא" מתרומה, ובתרומה כתוב לשון "אכילה", הרי זה כאילו נכתב לשון "אכילה" לענין מעילה, (ראה שם לענין היתר הנאה שלא כדרך הנאה, שהוא תלוי בלשון "אכילה"). ולפי זה מתבארת כאן הגמרא, שאנו משוים מעשה שבת לקודש לענין איסור אכילה שבו, ולא לענין איסור הנאה שבו, "אילת השחר" בכתובות; ומדויק גם לשון הגמרא "מה קודש אסור באכילה", דמשמע שיש בקודש איסור אכילה.
יכול אפילו אם בישל בשוגג, יהא אסור באכילה כמו קודש בין לו ובין לאחרים.
תלמוד לומר: "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם מחלליה מות יומת", הרי שדיבר הכתוב במי שהזיד, ומלמד הכתוב:
במזיד הוא שאמרתי לך שיהא מעשה שבת כקודש, ולא בשוגג.  18  פליגי בה - בביאור שיטתו של רבי יוחנן הסנדלר - רב אחא ורבינא!

 18.  ראה ברש"ש בכתובות, שביאר, למה לא נאמר, שלא יהא אסור מעשה שבת אלא בהתראה, כיון שרק באופן זה מתחייב מיתה.
חד מהם אמר: מעשה שבת הרי הוא אסור מדאורייתא.
וחד מהם אמר: מעשה שבת אינו אסור אלא מדרבנן.
מפרשת הגמרא את טעמו של כל אחד ואחד:
מאן דאמר שמעשה שבת הרי הוא אסור מדאורייתא לרבי יוחנן הסנדלר, טעמו הוא כדאמרן, שהוא נלמד מן הכתוב "קודש היא לכם".
ומאן דאמר שמעשה שבת אינו אסור אלא מדרבנן, טעמו הוא:
כי אמר קרא: קדש היא, מלמד הכתוב שאמר "היא": היא השבת קודש, ואין מעשיה קודש, וחכמים הם שאסרו מעשה שבת.

דרשני המקוצר[עריכה]