פרשני:בבלי:בבא קמא קיג ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא קמא קיג ב

חברותא[עריכה]

משמע שלא ימשכנו ויצא, שלא יוציאו אותו בית דין מיד הגוי אלא רק על ידי פדייה, משום שאסור לגזול את הגוי.
יכול הייתי לומר, יגלום עליו, שהעבד עברי יתן לגוי שיתבע ממנו עבור גאולתו מחיר גבוה מעבר למה ששילם עבורו?  49  תלמוד לומר "וחשב עם קונהו", משמע שידקדק עם קונהו. שהעבד עברי ידקדק עם אדונו הגוי שלא יפקיע את מחיר גאולתו.

 49.  כך פירש רש"י. והקשו תוס' עליו: מה צריך קרא על זה דפשיטא שלא יתן לגוי להטעותו ולהפסיד לו? ולכן הם מבארים להיפוך שיכול שיהא מותר להטעות את הגוי ולשלם לו פחות מהמגיע לו. תלמוד לומר "וחשב עם קונהו" שידקדק עמו ולא יטעהו. והביאו כן בשם הערוך שמפרש יגלום מלשון גולמי כלי עץ, שכל דבר שאינו נגמר קרוי גולם. והיינו שלא יחסר לו כלום מגאולתו אלא יתן לו כל מה שחייב לו. ועוד כתבו שאף על פי שמבואר בגמרא להלן שטעות גוי מותר, מכל מקום אסור להטעותו כשהגוי יודע שהוא גוזלו אלא שהוא עושה את עצמו כאילו אינו יודע. תוס' ד"ה יכול. (ובים של שלמה (כ) תמה על דברי התוס' האלו שאפילו אם הגוי אינו יודע אסור להטעותו במקום גזל ממש, ולא רק משום חילול השם. (וכאן הוי גזל ממש כמבואר להלן בגמרא דעבד עברי גופו קנוי). וראיה לזה שאם לא כן מה מקשה הגמרא לרבי עקיבא מכאן, הרי במקום חילול השם גם רבי עקיבא מודה שאסור. אלא ודאי שמשמע להגמרא שהתורה אמרה "וחשב עם קונהו" בסתמא ואפילו כשהגוי אינו יודע צריך לדקדק עמו בחשבון ולא יטעהו. וראה הערה 56.
הרי שרבי עקיבא סבר שגזל הגוי אסור מעיקר הדין ולא רק משום חשש חילול השם?  50 

 50.  ראה הערה 49.
ומתרצינן: אמר רב יוסף: לא קשיא: הא בגוי, זה שרבי עקיבא מתיר גזל הגוי, היינו בגוי גמור. הא בגר תושב, זה שהתורה אוסרת לגזול את הגוי, מדובר בגר תושב שקיבל על עצמו שלא לעבוד עבודה זרה ואוכל נבילות.
אמר ליה אביי לרב יוסף: והא תרוייהו גבי הדדי כתיבי! על שניהם נאמרה הפרשה של גאולת עבד עברי, וגם בנמכר לגוי גמור אסרה התורה לגוזלו ולהוציאו ממנו בלא פדייה?
לפי ששנינו בברייתא במסכת קידושין (כ א), אדם הסוחר בפירות שביעית, עונשו גדול, והוא מתרושש והולך מדחי אל דחי. ודורשת הברייתא מהפרשיות הסמוכות לפרשת השמיטה בפרשת בהר, את סדר העונשין שלו, שבתחילה הוא נאלץ למכור את מטלטליו, ובהמשך הוא מוכר את שדותיו ואת ביתו ואפילו את בתו, ולאחר מכן הוא נאלץ ללוות ברבית, עד שבסוף הוא מוכר את עצמו לעבד, כמו שנאמר שם "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך".
ואומרת שם הברייתא: לא לך, הישראל, בלבד הוא נמכר לעבד, אלא סופו שאפילו לגר הוא נאלץ למכור את עצמו, שנאמר בפרשה הסמוכה "ונמכר לגר".
ולא רק לגר צדק הוא נמכר אלא אפילו לגר תושב, שנאמר שם "ונמכר לגר תושב".
והמשך הפסוק "או לעקר משפחת גר". ודורשת הברייתא תחילה את המלים "משפחת גר" - זה הגוי שסופו שמוכר את עצמו לגוי (שהוא ממשפחתו של הגר קודם שנתגייר).
כשהוא אומר "או לעקר" - זה הנמכר לעבודה זרה עצמה. שבסוף הוא מוכר את עצמו להיות שמש לעבודה זרה לחטוב עצים ולשאוב מים.  51 

 51.  כלומר שהוא נמכר לגוי שהוא כומר לעבודה זרה עצמה. רשב"א.
ומיד לאחר מכן נאמר "אחרי נמכר גאולה תהיה לו", שממנו דורש רבי עקיבא את האיסור לגזול מהגוי. הרי שגם מגוי גמור אסור לגזול. וכיצד אפשר לומר שהפסוק מדבר רק מגר תושב?
ומתרצינן: אלא אמר רבא: לא קשיא: כאן בגזילו. לגזול ממש אכן אוסר רבי עקיבא אפילו מגוי. וכאן בהפקעת הלוואתו, להפקיע ולא לשלם לו עבור הלוואתו, סובר רבי עקיבא שמותר בגוי, שזה אינו גזל ממש, כשאין בכך משום חילול השם.  52  ובאופן זה אמר רבי עקיבא שמותר לבא על הגוי בעקיפין. ולהבריח את המכס ממוכס גוי גם כן מותר, שזה כמו להפקיע ממנו את הלוואתו, שאינו משלם לו מה שהוא חייב לו מצד דינא דמלכותא.

 52.  כגון שטוען ליורשו של הגוי שכבר שילם החוב לאביו קודם שמת, והיורש אינו יודע שהוא משקר לו. רש"י (במהדורת שבתי פרנקל).
אמר ליה אביי לרבא: והלא עבד עברי שמשם דורש רבי עקיבא שאסור לגזול ולהוציאו מאדונו הגוי ללא פדייה הפקעת הלוואתו הוא! שהכסף ששילם הגוי מראש לעבד עבור עבודתו הוא הלואה, וכאשר הוא יוצא ממנו בלי להחזיר לו את הכסף הוא מפקיע ממנו את הלוואתו, ובכל זאת הדבר אסור, וכיצד אתה אומר שמותר להפקיע הלוואת הגוי?
ומתרצינן: רבא לטעמיה. דאמר: עבד עברי גופו קנוי לאדונו במשך שש שנות עבודתו, ונמצא שביציאתו ממנו בעל כורחו הוא גוזלו ממש.
אמר רב ביבי בר גידל אמר רבי שמעון חסידא: גזל הגוי אסור. אבידתו מותרת שאין צריך להחזיר לו אבידתו.
ומבארינן: גזילו אסור: דאמר רב הונא: מנין לגזל הגוי שהוא אסור?  53 

 53.  כתב הים של שלמה (כ): הרמב"ם (גניבה א א) פסק שגניבה וגזל של גוי שוה לשל ישראל, וכל הגונב מגוי עובר בלאו כאילו גונב מישראל. ודבר תימא הוא כי התורה בכללה ובפרטה ניתנה רק לישראל. וכל הדרשות שבסוגיין אינם אלא אסמכתא בעלמא. ואף אם נאמר שהם דרשא גמורה מכל מקום אינו אלא לאיסורא אבל אינו בכלל הלאו של לא תגנוב ולא תגזול. והביא מרש"י בסנהדרין (נז א) ד"ה ישראל שכתב להדיא שגזל הגוי אינו אסור אלא מדרבנן. ובנתיבות המשפט (שמח א) כתב שאף שגזל עכו"ם אסור מדאורייתא, מכל מקום אין בו חיוב השבה. שהרי בישראל גופא אילו לא היה כתיב עשה ד"והשיב את הגזילה" היינו אומרים שאיסורא דעבד עבד ואינו חייב בהשבה. אם כן בעכו"ם היכן מצינו שחייבה התורה בהשבה. (זולת משום קידוש השם).
שנאמר (דברים ז טז) "ואכלת את כל העמים אשר ה' אלקיך נותן לך". משמע דוקא בזמן שהם מסורים בידך  54  אז מותר לך לגוזלם, ולא בזמן שאינם מסורין בידך.  55 

 54.  כתב בים של שלמה (כ): אין הפירוש בזמן שהם כבושים תחת ידיך, שהרי רבי עקיבא דורש לעיל איסור גזל עכו"ם מעבד עברי הנמכר לגוי, והפרשה שם מדברת בגוי שכבוש תחת ידינו (שאם לא כן מה שייך לצוות על סדר הגאולה שיהיה לפי השנים שעד היובל, הלא הגוי לא ישמע לנו ולא יוציאנו ביובל) ובכל זאת אסור לגוזלו. אלא הפירוש: בזמן שצוה הקדוש ברוך הוא להלחם עמהם, או אפילו מלחמת הרשות שהרי ניתנה הרשות להלחם עם כל האויבים מסביב. אבל מי שהוא כבוש תחת ידך ואינו משבעה אומות, גזילו אסור.   55.  לפי פשוטו הפסוק מדבר בשבעה אומות אלא משום דכתיב "כל העמים" משמע לגמרא דמיירי גם בשאר אומות. או דאם רק בשבעה אומות לא די ב"ואכלת" אלא "לא תחיה כל נשמה". מהרש"א.
אבידתו מותרת: דאמר רב חמא בר גורי' אמר רב: מנין לאבידת הגוי שהיא מותרת?
שנאמר (שם כב ג) "וכן תעשה לכל אבידת אחיך", משמע דוקא לאחיך אתה מחזיר, ואי אתה מחזיר לגוי.
והוינן בה: ואימא, הני מילי שהמיעוט "אבידת אחיך", הוא רק היכא דלא אתי לידיה, כשמוצא האבידה לא הרימה עדיין, רק אז התורה ממעטת את אבידת הגוי, דלא מחייב לאהדורי בתרה, שהוא אינו חייב לטרוח ולהשיב את האבידה לגוי. אבל היכא דאתי לידיה, אם המוצא כבר הרים את האבידה, אימא ליהדרה, שמא אז הוא חייב להחזירה אפילו לגוי?
ומתרצינן: אמר רבינא: נאמר בהמשך הפסוק "לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה" - דאתאי לידיה משמע. שאפילו מצא את האבידה והוא מחזיקה בידו, גם כן אינו חייב להחזירה רק לאחיך ולא לגוי.
תניא: רבי פנחס בר יאיר אומר: במקום שיש חילול השם אם לא יחזיר האבידה לגוי, אפילו אבידתו אסור, אלא צריך להחזיר לו את אבידתו.
אמר שמואל: טעותו מותרת. אם הגוי היה חייב כסף לישראל וטעה הגוי בחשבון ושילם לו יותר, מותר לישראל לקחת ממנו, שהרי הגוי אינו יודע ואין בכך חילול השם.
כי הא דשמואל, זבן מגוי לקנא דדהבא, שמואל קנה מגוי כלי זהב במר דפרזלא, הגוי טעה וסבר שהוא מנחושת. ועוד טעה הגוי בכך שהוא נקב את מחירו בארבעה זוזי, ואבלע ליה שמואל הבליע לו בתשלום חד זוזא שהטעה אותו בחשבון ושילם לו רק שלשה זוזים, משום שמותר להטעות את הגוי.  56  רב כהנא זבן מגוי קנה מגוי מאה ועשרים חביתא חביות במאה זוזים, ואבלע ליה חד זוזא החסיר לו זוז אחד מהמאה.

 56.  כך פירש רש"י, ומשמע שמותר להטעות את הגוי כשהוא אינו מרגיש בכך. אבל הרמב"ם (גזילה ואבידה יא ד) פסק שרק אם טעה מעצמו מותר אבל אסור להטעותו. וכתב הים של שלמה (כ), שלפי זה צריך לפרש "ואבלע ליה חד זונא" כמו שהביא הנמו"י בשם הערוך, ששמואל הוסיף לו זוז כדי שישמח וילך מהר ולא ישים לב למזרק שהוא מזהב. וזה ודאי מותר כי הגוי טעה מעצמו במזרק. וכתב עוד שלדיעה זו צריך לחלק בין הפקעת הלואתו שמותר (למרות שהישראל מטעהו) שזה רק כשהיה חייב לשלם לו דרך חוב אבל מה שהוא חייב לשלם לו בשעת המקח והוא מטעהו ומשלם לו פחות הרי זה כאילו גוזלו שלוקח ממנו בעל כרחו את החפץ הנקנה. וגם רש"י, המפרש ששמואל הטעה את הגוי בחשבון, היינו משום שרש"י סובר שזה דומה להפקעת הלואתו, שמיד שקנה שמואל את המזרק במשיכה נעשו עליו ארבעה זוז חוב והלואה, ולכן היה מותר להטעותו. אבל להטעותו בחשבון שלא בהפקעת הלואתו, כגון שקונה ממנו כלים ומטעהו שיוסיף לו במנין הדבר הנקנה, או שמוכר לו חפץ ומטעהו שיוסיף לו דמים, זה גם רש"י מודה שאסור, דהוי גזל הגוי ממש, ואסור.
אמר ליה רב כהנא לגוי: חזי דעלך קא סמיכנא! אני אינני סופר את הכסף אלא סומך עליך שתספור. ואמר לו כן כדי שאם יעמוד הגוי על הטעות לא יחשוד בו שעשה במזיד. (פירוש אחר: הגוי אמר לרב כהנא: אני סומך עליך שספרת את הכסף ואינני סופר שוב. ולכן היה בטוח רב כהנא שהגוי לא יעמוד על הטעות).
רבינא זבן דיקלא הוא וגוי לצלחא רבינא קנה בשותפות עם גוי דקל על מנת לבקע אותו לגזרים.
אמר ליה רבינא לשמעיה לשמשו: קדם ואייתי מעיקרו הקדם וקח את חלקי מהגזירים העבים שנחתכו מעיקרו של הדקל שהוא הצד העבה. משום דגוי, מניינא ידע הגוי יודע רק את מספר הגזירים ואינו שם לב שחלק עבים וחלק דקים. ולכן הרי זה בגדר טעות גוי שמותר.  57 

 57.  מיירי בענין שלא זכה בהן הגוי בקנין גמור אבל אם כבר זכה בהן הגוי הוי גזל גמור ואסור להטעותו. ים של שלמה (כ) והולך לשיטתו ראה בהערה 56). ובמאירי כתב שהואיל והדברים תלויים במנין, מסתמא אין מדקדקין בברירה של היפות והרעות ומוחלין זה לזה ואין קפידא בכך.
רב אשי הוה קאזיל באורחא, הלך בדרך, חזא שיבשא דגופנא בפרדיסא ראה זמורות גפן בתוך פרדס ותלי בה קיטופי דעינבי ותלויים עליה אשכולות ענבים.
אמר ליה לשמעיה: זיל חזי אי דגוי נינהו, בדוק האם הפרדס שייך לגוי אייתי הבא לי מהענבים. אי דישראל נינהו ואם הוא שייך לישראל לא אייתי לי, אל תביא לי.
שמע ההוא גוי דהוה יתיב בפרדיסא, הגוי שישב בפרדס שמע את דברי רב אשי לשמשו, אמר ליה לרב אשי: דגוי שרי!? וכי מותר לגנוב מגוי?
אמר ליה רב אשי לגוי: לא התכוונתי שאם הוא של גוי יקח בלי לשלם. אלא אם הוא של גוי, שקיל דמי הוא ודאי יסכים למכור את הענבים. ואם הוא של ישראל לא שקיל דמי הישראל לא יסכים למכור את הענבים, ולכן אמרתי לשמש שיקח מהענבים רק אם הוא של גוי מתוך כוונה לשלם עבורם.  58 

 58.  וכך התכוון באמת רב אשי. שאין לומר שהוא התכוון באמת לגנוב מהגוי, שהרי גזל עכו"ם אסור, והוא הדין גניבת עכו"ם. תוס' ד"ה הכי.
גופא: אמר שמואל: דינא דמלכותא  59  דינא.  60 

 59.  כתב הראב"ד: מדקאמר "דינא דמלכותא" ולא אמר "דמלכא" נראה שדוקא בחקי המלכות הקבועים להם כגון מסים וכדומה אבל שר שגזל שדה בדרך חמס הרי הוא כשאר גזלנים ואין דינו דין.   60.  בטעם הדבר נאמרו הרבה דיעות: א. מפני שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו, והלכך דין גמור הוא, ואין למחזיק בממון חבירו על פי חוק המלך הנהוג בעיר משום גזל. רשב"ם בבא בתרא (נד ב) ד"ה מי אמר. ב. משום שכל הארץ של המלך היא, ויכול לומר להם אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם מן הארץ. ר"ן נדרים (כח א) ד"ה במוכס. ג. שלמדים את הדין ממשפטי המלוכה הכתובים בספר שמואל בנוגע למלך ישראל, והוא הדין למלכי הגויים. קרית ספר הלכות גזילה (ה). ד. שנאמר בשיר השירים (ח יב) "האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו" ודרשו חז"ל במסכת שבועות (לה ב) שמלכות ההורגת אחד מששה בעולם בעבודת המלך אינה נענשת. ומתוך כך מבואר שדינא דמלכותא דינא. שו"ת חתם סופר אורח חיים (כח). ה. שהוא כעין קנין מלחמה, דילפינן במסכת גיטין (לח א) שהגוי קונה. והוא הדין כח מלכות תמיד על מה שהיא שולטת. וכן קיבלו חז"ל. חזון איש חושן משפט ליקוטים (טז ט). וראה רשב"א יבמות (מו א) ד"ה דיהבי. ו. מפני שבני נח נצטוו על הדינים, וממילא יכול המלך לעשות תקנות מועילות לתיקון המדינה. אבן האזל נזקי ממון (ח ה) ד"ה והנראה. ז. בתשובות הגאונים כתוב שכאשר השליט הקדוש ברוך הוא את המלכויות בעולמו, השליטן על ממון בני אדם לשלוט בו כרצונם ואפילו בישראל ככתוב בנחמיה (ט לז) "ועל גויתנו מושלים ובבהמתנו כרצונם".
אמר רבא: תדע שכך הוא הדין דקטלי דיקלי וגשרי גישרי המלכות עוקרת דקלים השייכים לאנשים ועושה מהם גשרים ועברינן עלייהו ואנחנו עוברים על הגשרים הללו ומשתמשים בהם. ואילו לא היה דינא דמלכותא דינא, איך היה מותר להשתמש בגשרים הללו שהם גזולים?
אמר ליה אביי לרבא: מה הראיה ודלמא לכן מותר להשתמש בגשרים הללו משום דאייאש להו מינייהו מרייהו כי הבעלים כבר נתייאשו מהדקלים שלהם, ולא משום דינא דמלכותא דינא?
אמר ליה רבא: אי לא דינא דמלכותא דינא היכי מייאשי שמצד היאוש בלבד לא היה מותר להשתמש בגשרים, כי יאוש לבד אינו קונה רק אם יש בנוסף שינוי רשות או שינוי מעשה וכדומה. וכאן לא היה שינוי רשות כי הגשרים נמצאים ברשות הרבים ולא נכנסו לרשות אחרת, וגם שינוי מעשה אין כאן כי עדיין יש על הגשרים שם דקל.  61  והוינן בה: והא לא קא עבדי כדאמר מלכא! הפועלים שעוקרים את הדקלים אינם עושים כמצות המלך, וממילא אין לכך תוקף של דינא דמלכותא דינא, וכיצד מותר להשתמש בגשרים?

 61.  כך פירש רש"י. והתוס' מפרשים שהבעלים לא היו מתייאשים כלל שהרי בידם לתבוע בדין את כל המשתמשים בגשרים. ורק משום שדינא דמלכותא דינא, והמשתמשים בגשרים עושים כדין, לכן הם מתייאשים. תוס' ד"ה היכי.
שהרי מלכא אמר: זילו וקטלו מכל באגי, המלך ציווה שיעקרו את הדקלים מכל הבקעות בשוה, ואינהו אזלו וקטלו מחד באגא. ואילו הם עוקרים הכל רק מבקעה אחת?
ומתרצינן: שלוחא דמלכא כמלכא. שלוחי המלך דינם כהמלך עצמו, ולא טרח. ויש להם רשות לעקור את כל הדקלים מבקעה אחת כדי לחסוך מעצמם טירחא. ואינהו אפסיד אנפשייהו בני הבקעה שקצצו מהם את כל הדקלים גרמו לעצמם הפסד, בכך דאיבעי להו דאינקוט מכוליה באגי ומשקל דמי. שהיו צריכים לתבוע מיתר הבקעות שישלמו להם עבור הדקלים שקצצו מהם, שהרי החובה הוטלה על כולם בשוה.
אמר רבא: מאן דמשתכח בבי דרי פרע מנתא דמלכא, ארבעה שהיו שותפים בגורן, ושלשה מהם הביאו כבר את חלקם לביתם, והרביעי נשאר בגורן, ובאו גבאי המס וגבו ממנו את המס, הרי זה עבור כולם, והם צריכים לשלם לו את חלקם, ואינם יכולים לטעון שהמס היה רק עליו. ורשאים הגבאים לעשות כן ולגבות מאחד עבור כולם, לפי שאינם צריכים לטרוח ולגבות מכל אחד ואחד (כדלעיל). ואם הגבאי הוא ישראלי שקנה את המס מהמלך, אין לו לחשוש משום גזל, ואם הוא גוי מותר לקנות ממנו את המס שגבה כדין.
והני מילי, שותפא. רק אם הרביעי שנשאר בגורן הוא שותף בשדה. אבל אריסא, אם הוא רק אריס, אריסותיה הוא דקא מפיק. כיון שאין לו חלק בגוף הקרקע לא מוטל עליו לפרוע את המס עבור בעלי השדות, ואם גבו ממנו בשביל האחרים, הרי זה גזל ביד הגבאי, ואסור לקנות ממנו.  62 

 62.  כך פירש רש"י. והרשב"א מפרש שהאריס אינו משלם כלל מס, משום שהמלך ניחא ליה שלא יהא חלק האריס משועבד כי לולי האריסין שעובדים בשדה ומגדלים הפירות לא היה למלך מה ליטול. ואפילו היתה הארץ למלך היה נותנה לאריס. ולפיכך אין חלק האריס משועבד למס ה מלך.
ואמר רבא: בר מתא אבר מתא מיעבט. הגבאי רשאי למשכן את אחד מבני העיר ולגבות ממנו את המס שחבירו בן העיר הזאת חייב (והוא יגבה ממנו אחר כך), שכך הוא דינא דמלכותא.
והני מילי דברלא ארעא, מה שאמרנו שאפשר למשכן בן עיר אחד על חבירו זה רק במס שמוטל על הקרקע, וכרגא או המס שנגבה לפי גולגולת דהאי שתא של השנה הזאת.
אבל שתא דחליף, המס מהשנה שעברה, הואיל ואפייס מלכא, חליף. מאחר שהגבאי כבר שילם למלך את כל המס מהשנה שעברה, ומעתה המס הוא שלו, אף שהוא רשאי לגבות את המס מכל אחד, מכל מקום אינו רשאי למשכן את האחד על חבירו.  63 

 63.  כך פירש רש"י. והנמו"י הביא מהרא"ש שרבא בא לומר שכך הוא דינא דמלכותא שאם עברה השנה ולא הספיקו עבדי המלך לגבות את המס שפטורין כל אותן שלא פרעו באותה שנה. שאם על פי דינא דמלכותא היה המלך גובה גם את המס משנה שעברה, גם הגבאי שקנה מהמלך היה דינו כמו המלך עצמו שהרי קנה את כל הזכות שהיה למלך. ואף על פי שהגבאי כבר שילם למלך משל עצמו אין לו להפסיד דינו בשל כך.
ואמר רבא: הני דדיירי דרי גויים שמגדלים בהמות כדי למכור את הזבל שלהם לבעלי השדות לזיבול, אם זה בתוך התחום של העיר אסור ליקח מהן אסור לקנות מהם שום בהמה.  64 

 64.  כך פירש רש"י. והקשה הרשב"א שרוב בהמות של הגוי והולכין אחר הרוב, ומדוע יאסר לקנות מהם? והביא מהראב"ד לפרש שאסור לקנות ממנו את כל הזבל שבדיר כי חלק מהזבל הוא מבהמות ישראל.
מאי טעמא?
משום דמערבא חיותא דמתא בהדייהו כי שמא התערבו ביניהם בהמות של ישראל ובהמה זו שייכת לישראל.
חוץ לתחום מותר ליקח מהם, ששם אין לחשוש שמא התערבו בהמות של ישראל.
אמר רבינא: אם היו בעלים מרדפים אחריהם, אם היו כאן בעלים ישראלים שנאבדה להם בהמתם והם מחפשים אחריה בין הבהמות של הגוי שמחוץ לתחום, אז אפילו חוץ לתחום אסור, שהרי יש כאן ריעותא שאכן נתערבה בהמה של ישראל בין בהמות הגוי.
מכריז רבא ואיתימא רב הונא: דסלקין לעילא, העולים לארץ ישראל, ודנחתין לתתא, היורדים מארץ ישראל לבבל. שמעו!
האי בר ישראל דידע סהדותא דגוי, ישראל היודע להעיד לטובתו של הגוי, ואזל ואסהיד ליה בדיני דגוים על ישראל חבריה, והלך והעיד לגוי בבית דין שלהם נגד ישראלי, משמתינן ליה מנדין אותו.
מאי טעמא?

דרשני המקוצר[עריכה]