פרשני:בבלי:בבא קמא קיז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא קמא קיז ב

חברותא[עריכה]

על רבי יוחנן לגבי מערתא ששם קברו את רב כהנא. חזא דהוה  הדרא ליה עכנא, ראה שהיה בפתח המערה נחש גדול שעשה את עצמו כגלגל והקיף את פי המערה, ונתן את זנבו בפיו, ושום אדם אינו יכול ליכנס.
אמר ליה רבי יוחנן לנחש: עכנא, עכנא, פתח פומיך, נחש נחש פתח את פיך ויכנס הרב אצל תלמיד, ולא פתח.
אמר רבי יוחנן לנחש: יכנס חבר אצל חבר, ולא פתח.
אמר: יכנס תלמיד אצל הרב, פתח ליה.
בעא רחמי ואוקמיה, ביקש רבי יוחנן רחמים על רב כהנא והחייהו.
אמר ליה רבי יוחנן: אי הוה ידענא דדרכיה דמר הכי לא חלשא דעתי, אם הייתי יודע שדרכו של רב כהנא בכך לא הייתי מקפיד. השתא ליתי מר בהדן, עכשיו יבוא הרב איתנו.
אמר ליה רב כהנא: אי מצית למיבעי רחמי דתו לא שכיבנא אזילנא, ואי לא - לא אזילנא, אם אתה יכול להתפלל עלי ששוב לא אמות אם אקשה לך, אלך עמך ואעמוד אצלך בבית המדרש, ואם לא לא אלך עמך, הואיל וחליף שעתא ונעשה נס חליף, ולא אלך עוד עמך, שמא תכעס עלי ואמות פעם נוספת, אלא אלך לביתי חי ולא אעמוד עוד אצלך פן אמות פעם נוספת.
ויש מפרשים שרב כהנא אמר: הואיל וחליף שעתא וכבר קבלתי צער מיתה, לא אקבל שוב צער מיתה ולא אלך מכאן.  17 

 17.  ברש"י הוכיח מפסחים (מט א) ומירושלמי ברכות כמו הפירוש הראשון שחזר לחיות בביתו.
תייריה, הקיצו רבי יוחנן משנתו, אוקמיה, העמידו, שייליה כל ספיקא דהוה ליה ופשטינהו ניהליה הקשה לו רבי יוחנן את כל הספיקות שהיו לו, ותירץ לו רב כהנא את כולם.
היינו דאמר רבי יוחנן: דילכון אמרי, שלכם הייתי אומר תורה של בני ארץ ישראל, דילהון של בני בבל היא, ששמע כן מרב כהנא שעלה מבבל.
מעשה: ההוא דאחוי אמטכסא (היה אדם שהראה לאנס על תכשיט משי) דרב אבא.
יתיב רב אבהו ורב חנינא בר פפי ורב יצחק נפחא ויתיב רב אילעא גבייהו, סבור לחיוביה על דיבור בעלמא, מהא דתנן: דיין שדן את הדין, זיכה את החייב וחייב את הזכאי, טימא את הטהור וטיהר את הטמא. הדין הוא: מה שעשה עשוי ואינו יכול להוציא מיד אותו שזיכהו, אלא וישלם הדיין מביתו, משמע שחייב לשלם גם על הפסד שעשה בדיבור בעלמא.
אמר להו רב אילעא, הכי אמר רב: והוא שנשא ונתן ביד, רק אז חייב הדיין לשלם את ההפסד.
אמרי ליה לרב אילעא: זיל לגבי דרבי שמעון בן אליקים ורבי אלעזר בן פדת, דדייני דינא דגרמי.  18  אזל לגבייהו, חייביה ממתניתין, ששנינו במשנתינו: אם מחמת הגזלן אנסו את השדה הגזולה - חייב להעמיד לו לבעל השדה שדה אחר. ואוקימנא והעמדנו בגמרא דין זה דאחוי אחוויי שלא גזלה הוא עצמו, אלא שמע מבית המלך שמבקשים לגזול שדות והראה להם טלו קרקע זו של פלוני.

 18.  מבואר בגמרא שחיוב מוסר הוא משום דינא דגרמי, וכן כתב התוספות לעיל (קטז ב ד"ה לא). התוס' לעיל (ה א ד"ה למעוטי) כתבו שמוסר חייב גם למאן דאמר שלא דן דינא דגרמי, משום קנס בפרק הגוזל בתרא, ומקשים הש"ך (שפו א) ומרומי שדה והחזון איש (ב"ק סימן ה א) כי מהסוגיא כאן מוכח שחייב מדינא דגרמי. הקצות החושן (שפו א) כתב שראית תוס' היא מרבה לעיל שמחייב בנשא ונתן ביד אף על פי שרבה אינו מחייב בדינא דגרמי. (עיין לעיל קיז א הערה 6)
משמע שחייב גם על הפסד שעשה בדיבור בלבד.
מעשה: ההוא גברא דהוה מפקיד ליה כסא דכספא, שחברו הפקיד אצלו גביע מכסף, סליקו גנבי עילויה, עלו אליו גנבים, שקלה יהבה להו, לקח את גביע הכסף ונתן לגנבים.
אתא לקמיה בא לפני דרבה, פטריה.
אמר ליה אביי: האי מציל עצמו בממון חבירו הוא! ובאופן זה חייב לשלם.
אלא אמר רב אשי: חזינן, אי איניש אמיד הוא - אדעתא דידיה אתו, רואים, אם איש עשיר הוא, מחמתו באו הגנבים, ונחשב מציל עצמו בממון חברו וחייב, ואי לא - אדעתא דכספא אתו, ואם לא נחשב אדם עשיר, אנו אומרים שמחמת גביע הכסף באו, ופטור מלשלם למפקיד.  19 

 19.  מכאן מוכיח רבינו אפרים (שיטתו הובאה לעיל קיז א הערה 5) שנשא ונתן ביד חייב דווקא אם הגוי בא בסתם והוא מוסר ממון חבירו, אבל אם הגוי אנסו לתת ממון חבירו, אפילו נשא ונתן ביד פטור, שהרי כאן כשבאו בשביל הפקדון פטור אף על פי שהוא לקח את כוס הכסף ונתן להם. וליישב את דעת הרי"ף שחייב בנשא ונתן ביד גם אם אנסו אותו, כתבו הראשונים כמה תירוצים. א. הרא"ש והנמוקי יוסף כתבו כי כאן שהיה שומר שונה, שעל דעת כן הפקיד אצלו, שיוכל להציל את עצמו על ידי מסירת הפקדון. וכן מפרשים התוס' (ד"ה ואי). ב. הרשב"א ובעל המאור ורבינו יונתן בשיטה מקובצת והתורת חיים מתרצים שכאן מדובר שהאנסים באו לביתו והיו יכולים לחפש בבית ולמצוא עוד חפצים מלבד כוס הכסף. ולכן נחשב כמו שהעמידו אותו על החפץ מתחילה, שפטור כיון שנחשב כאילו החפץ הופסד כבר. ג. הראב"ד (בהשגות לרי"ף) מחלק בין מקום שאנסוהו מחמת נפשות שפטור משום פיקוח נפש, לבין מקום שאנסוהו ליתן ממון, וכאן כיון שאנסוהו ליתן ממון ולא היה פיקוח נפש חייב. ד. רבי שמואל בחידושיו (סנהדרין סימן ז יא ובזכרון שמואל סימן נו י) מתרץ על פי הים של שלמה שמבאר כי נשא ונתן ביד חייב משום גזלן, שכאן כיון שהוא שומר אין לחייבו משום גזלן, ששומר כיון שידו כיד בעלים אינו חייב בתור גנב אלא אם כן טוען טענת גנב בשבועה (כמו שכתב התרומת הכרי סימן רצב ב), ומדין מזיק פטור כיון שהוא אנוס.
מעשה: ההוא גברא דהוה מפקיד גביה (שהיה מופקד אצלו) ארנקא דפדיון שבויים, סליקו גנבי עילויה, שקלה יהבה ניהלייהו, עלו אצלו גנבים, לקח את הארנק עם הממון ונתן להם.
אתא בא לדון לקמיה דרבא האם חייב לשלם על הארנק שנתן לגנבים, פטריה מלשלם.
אמר ליה אביי: והא מציל עצמו בממון חבירו הוא! שהציל את עצמו בכך שמסר לגנבים את הארנק עם הממון.
אמר ליה רבא: הכסף שהיה מופקד אצלו היה עבור פדיון שבויים, ואין לך פדיון שבויים גדול מזה.  20 

 20.  הרשב"א מקשה, מדוע רצה אביי לחייבו, הרי הפקידו אצלו את הממון לפדיון שבויים סתם, ולא לפדיון שבויים מסויימים (שהרי אם הממון היה מיועד לפדיון שבוים מסוימים לא היה אומר לו רבא, אין לך פדיון שבוים גדול מזה), ולעיל (צג א) אנו דורשים, לשמור ולא לחלק לעניים, כלומר שומר ששומר ממון עניים אינו חייב אפילו בפשיעה. הרשב"א נשאר בצריך עיון. התוס' רא"ש (הובא בשיטה מקובצת ובנמוקי יוסף) מתרץ כי מה שפוטרים שומר עבור עניים, היינו כשהשומר היה צריך לתת את הממון לעניים, אבל כאן השומר לא קיבל את הכסף כדי לפדות שבויים אלא הוא היה צריך להחזיק את הכסף למפקיד, ומכל מקום כיון שהכסף מיועד לפדיון שבויים, והנפקד השתמש בו לפדיון שבוים, אמר רבא שהוא פטור. ודברי הרא"ש מובנים היטב לפי מה שכתב רש"י (לעיל צג א) והרמב"ם (שאלה ופקדון ה א) שהטעם ששומר ממון עניים פטור היינו משום שהוא ממון שאין לו תובעים, ולכן באופן שהשומר צריך להשיב למפקיד, יש לממון תובעים. וכן כתבו השיטה מקובצת בשם רבינו יונתן והמאירי לעיל (צג א) שמדובר דווקא כשמסר לו על מנת לחלק, אבל אם הגבאי מסרו לשומר על מנת לשמור ולהחזיר לגבאי, הרי זה ממון שיש לו תובעים, שגבאי יד עניים הוא, וכן מבואר ברש"י שם שפירש כי אמר לו חלקהו. וכן פוסק הסמ"ע (סימן שא ט). המנחת חינוך (מצוה נז ט) מתרץ את קושית הרשב"א מכך ששומר ממון עניים פטור. כי כאן כיון שהגנבים באו ורצו לקחת משלו, אך נתפייסו על ידי שנתן ממון צדקה, אם כן יש כאן משתרשי ליה, שהרויח את ממונו על ידי ממון הצדקה, ולכן חייב להשיב לצדקה מדין קא משתרשי ליה אף שהיה ממון שאין לו תובעים.
מעשה: ההוא גברא דאקדים ואסיק חמרא למברא קמי דסליקו אינשי במברא, שהקדים והעלה את חמורו למעבורת המעבירה אנשים את הנהר קודם שעלו האנשים על המעבורת  21 , בעי לאטבועי, עמד החמור להטביע את הספינה, אתא ההוא גברא מלח ליה לחמרא דההוא גברא ושדייה לנהרא הגיע אדם דחפו לחמור  22  והשליכו לנהר וטבע.

 21.  כך היא הגירסא אצלנו שהביא את החמור לפני שבאו אנשים, ואף על פי כן נחשב רודף. אבל גירסת הרא"ש הוא: בהדי דסליק אינשי אייתי איהו חמריה, כלומר הוא הביא את החמור באותו זמן שנכנסו האנשים, אבל אם החמור היה בא קודם אפשר שלא היה נחשב לרודף. לשון רש"י מכניס חמורו לספינה והיו בה אנשים, משמע שהאנשים היו בה לפני שבא החמור. ובהגהות הב"ח לרי"ף כתב שרש"י גורס (וכן גירסת אלפס ישן) ההוא גברא שהוו קא סלקי אינשי למעברא הוה קא מסיק מריה, ולפי גירסא זו האנשים נכנסו לפני החמור. הרמב"ם (סוף הלכות חובל ומזיק) כתב, ספינה שחשבה להשבר מכובד המשוי ועמד אחד והשליך המשוי לים פטור, שהמשא שבה כמו רודף אחריהם להורגם. הראב"ד משיג, אין כאן דין רודף כלל, ואין זה דומה למעשה דחמרא אלא דומה לסוגיא שלעיל (קטז ב) שאם זורקים משאוי השייך לאיש אחד לים, משלמים ומחשבים לפי כולם. ולא ביאר הראב"ד מדוע אינו דומה לחמרא, והאבן האזל מבאר, משום שכאן החמור נכנס אחרי האנשים. הגר"א (סימן שפ ה) מבאר, שהראב"ד לומד כמו המרדכי (ורבינו יונתן בשיטה מקובצת) שהחמור היה קופץ ולכן סיכן את הספינה, ואין זה דומה למשאוי. ולפי זה גם אם החמור נכנס לפני האנשים נחשב רודף. המרכבת המשנה מבאר שהרמב"ם מפרש כי חמרא הכוונה ליין, ונחשב רודף משום שהכביד משאו, והראב"ד סובר שבהכבדת משא אינו נחשב לרודף, ומפרש כי חמרא הכוונה לחמור שמדלג ומעשיו רעים. המגיד משנה מתרץ את הרמב"ם, שלעיל מדובר בספינה היכולה לישא משא, אלא שבאה רוח סערה שאינה מצויה ובגללה היה צריך להשליך את המשאוי, וכאן מדובר בים רגיל אלא שהספינה היתה טעונה יותר מדי בגלל אדם שהכניס משאוי יותר מזכותו, ואותו כובד המשוי נחשב רודף. ולפי זה אפילו אם החמור נכנס קודם, מכל מקום כיון שבעל החמור הכניס משאוי יותר מזכותו נחשב אותו משאוי רודף. הב"ח (סימן שפ ו) והסמ"ע (סימן שפ ט) כתבו, כי זה שנכנס אחרון עם חמורו הטעין את הספינה יותר מדאי ולכן יכולים הראשונים להטילו לים, והסוגיא לעיל מדברת באופן שהסוחרים הטעינו ביחד ולכן כשמטילים לים תלוי לפי ממון. הט"ז מתרץ כי שתי הסוגיות מדברות באותו מקרה שיש עודף משקל וצריך לזרוק משאוי לים, וכאן החידוש שאי אפשר לחייב את הזורק לים משום מזיק לפי שהמשאוי נחשב רודף, ובעל המשאוי אינו מפסיד אלא כולם משלמים לו כפי חלקם כמבואר בסוגיא לעיל. אבל המגיד משנה והבית יוסף כתבו שבאופן שהמשאוי רודף, הזורק אינו צריך לשלם כלל לבעל המשאוי.   22.  רש"י פירש פירוש נוסף ש"מלח ליה" הכוונה כמו "המלחים" (יונה א ה), כלומר התחיל המלח להציל את הספינה ודחפו והשליכו.
אתא בא לדון לקמיה דרבה האם חייב אותו אדם על החמור שהטביע, פטריה.
אמר ליה אביי: והא מציל עצמו בממון חבירו הוא! ובאופן זה חייב לשלם לחברו את ממונו.
אמר ליה רבה: האי מעיקרא בעל חמור זה  23  מתחילה רודף הוה להרוג נפשות, בכך שהעלה את החמור לספינה שאינה מתאימה לכך.

 23.  כך כתבו רש"י והנמוקי יוסף ורבינו יונתן שבעל החמור נחשב רודף. ולשון הרמ"א (סוף סימן שפ) בשם המרדכי שהחמור הקופץ נחשב רודף. וכתב הש"ך שאין הלשון מדוקדק, כי בעל החמור הוא הרודף. ולשון הרמב"ם (סוף הלכות חובל ומזיק) שמשוי הוי רודף. גם התוס' רי"ד כתב שהחמור הוא הרודף, ולכן מחק את המילים "רבה לטעמיה", כי אפילו מי שיחלוק ויסבור שאסור להזיק ממון של הרודף, מכל מקום כאן מותר להשליך את החמור, כיון שהחמור הוא הרודף בעצמו ולא רק ממון של רודף. והסברא שהחמור נחשב לרודף ולא בעל החמור, מבאר האילת השחר שכאן אם ישליכו את בעל החמור לא ינצלו מטביעה אלא ינצלו רק בהשלכת החמור שהוא הגורם להטביעם ולכן הוא נחשב לרודף.
רבה לטעמיה, דאמר רבה:
א. רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו, ושיבר את הכלים, בין של נרדף בין של כל אדם - פטור, שהרי מתחייב בנפשו הוא ברדיפה זו ואפילו אינו הורג את הנרדף, כמו ששנינו בסנהדרין, שניתן להציל את הנרדף על ידי נטילת נפשו של הרודף, ונמצא חיוב תשלומין וחיוב מיתה באין כאחד, ופטור מדין קם ליה בדרבה מיניה, שנפטר מחיוב ממון כיון שמתחייב באותה שעה חיוב מיתה.
ב. ונרדף ששיבר את הכלים של רודף - פטור, שלא יהא ממונו חביב עליו מגופו, שהרי נרדף זה רשאי להרוג את רודפו, שנאמר "אם במחתרת ימצא הגנב" (שמות כב א), התורה אמרה: אם בא להרגך השכם להורגו, לפיכך אם הציל עצמו בממונו של רודף פטור. אבל אם הציל עצמו בממון של כל אדם - חייב, דאסור להציל עצמו בממון חבירו.
ג. ורודף שהיה רודף אחר רודף להציל את הנרדף ושבר כלים, בין של נרדף בין של כל אדם - פטור, ולא מן הדין פטור, שהרי המציל עצמו בממון חבירו חייב, כל שכן המציל אחרים בממון חברו צריך להיות חייב, אלא שאם אי אתה אומר כן לפוטרו, אין לך אדם שמציל את חבירו מן הרודף.
מתניתין:
שטפה נהר את השדה הגזולה והפסידה, שהיה השדה בשפת הנהר, והנהר שחק וכרה תחת השפה והתפשט בתוך השדה, אומר לו לנגזל: הרי שלך לפניך, שהרי קרקע אינה נגזלת, וברשות הנגזל הופסד.

גמרא:
תנו רבנן: הגוזל שדה מחבירו ושטפה נהר - חייב להעמיד לו שדה אחר, דברי רבי אלעזר, וחכמים אומרים: אומר לו הרי שלך לפניך.
במאי קא מיפלגי? מדוע רבי אלעזר סובר שחייב ואילו חכמים סוברים שפטור.
רבי אלעזר דרש את הפסוק באופן של ריבויי ומיעוטי:
שנאמר לגבי הכופר בפקדון (ויקרא ה כא): "נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו" - ריבוי,
"בפקדון" - מיעט,
(שם כד) "מכל אשר ישבע עליו לשקר" - חזר וריבה,
והיות וריבה ומיעט וריבה - אנו מפרשים כי ריבה הכל.
ומאי רבי ומה הם הדברים שנתרבו? רבי כל מילי ואפילו קרקעות שחייב עליהם שבועה והשבון.
ומאי מיעט? מיעט רק שטרות שאין גופן ממון, שהשטר אינו אלא נייר פשוט.
למדנו מהפסוק הזה שיתכן לגזול קרקע, כי אם לא שייך לגוזלה, לא שייך בה דין השבה.
ורבנן דרשי את הפסוק במדה של כללי ופ רטי:
"וכחש בעמיתו" - כלל,
"בפקדון" - פרט,
"או מכל אשר ישבע עליו לשקר" - חזר וכלל,
אם כן, יש כאן כלל ופרט וכלל. ולכך אי אתה דן אלא לרבות כל דבר שהוא דומה כעין הפרט. מה הפרט הוא דבר המיטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון נתרבה לחיוב שבועה והשבון.
יצאו קרקעות שאין מטלטלין.  24  יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות.  25 

 24.  התוס' (סוכה לא א ד"ה אבל) כתבו כי מה שקרקע אינה נגזלת היינו משום שבמציאות היא נשארת ברשות בעלים, אבל הגוזל מחובר לקרקע הנמצאת ברשות הגזלן, כגון ראובן שעשה סוכה בחצרו של שמעון ואחר כך תקפו שמעון והוציאו מסוכתו, אף על פי שיש למחובר לקרקע דין קרקע, מכל מקום באופן זה קרקע נגזלת. ומקשה הרעק"א בגליון הש"ס מהגמרא כאן שמממעטת עבדים שהוקשו לקרקעות, וקשה שעבדים יוצאים מרשות הנגזל ונכנסים לרשות הגזלן, ובאופן זה גם בקרקע יש גזילה. ונאמרו על זה כמה תירוצים באחרונים: א. הקהילות יעקב (סימן מג א) והקובץ שיעורים (חלק ב סימן לו) מתרצים שגם עבדים, כל מקום שהם נמצאים, נחשבים ברשות הבעלים, שהרי העבד מוחזק בעצמו בכל מקום שהוא, ויד עבד כיד רבו, נמצא שהבעלים עדיין מוחזקים בעבד. (וסברא זו שהעבד נחשב מוזק בעצמו כתב הקצות החושן סימן פח ט וסימן רמא ג). ומה שהצריך הכתוב למעט עבדים משום שהוקשו לקרקעות, היינו משום שלולא הכתוב היינו חושבים, כי כיון שהגזלן עושה קנין חזקה בעבד או בקרקע נחשב גזול, לכן צריך פסוק למעטם מגזילה. ב. עוד מתרץ הקהילות יעקב על פי הרמב"ם (גניבה ז יא) הסובר כי יש לאו של "לא תגזול" בגניבת קרקע או עבדים, והכתוב ממעטם רק מחיוב השבה ואונסין, וכך גם יסברו התוס' בסוכה, אלא שהתוס' סוברים כי בקרקע ממש שנשארת ברשות בעליה, יש סברא שאין לאו של גזילה, אבל בתוקף סוכת חבירו יש לאו, ולכן נחשב גזילה לענין לפסול את הסוכה משום סוכה גזולה. ג. השערי יושר (שער ג' סוף פרק כד) והעמק ברכה (הלכות לולב ד) והאחיעזר (חלק ג סימן לח) מתרצים שודאי גם סוכה העומדת ברשות הגזלן אינה נגזלת ואינו חייב באחריותו, כי בכל אופן נתמעטה קרקע מגזילה, ומכל מקום נחשבת לסוכה גזולה כיון שיש מעשה גזילה ונכנסה לרשות הגזלן, והנגזל אינו יכול להקדישה כיון שאינה ברשותו, ובאופן זה פסלה התורה סוכה גזולה.   25.  שיטת הרמב"ם (גניבה ז א) שיש לאו של "לא תגזול" בגניבת קרקע או עבדים, והפסוק ממעטם רק מחיוב השבה ואונסין, וכן שיטת רש"י (על התורה דברים יט יד) על הפסוק "לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים", ופירש רש"י שמזיז סימן גבול הקרקע לתוך של חבירו כדי להרחיב את שלו, ואף על פי שכבר נאמר "לא תגזול", מחדש הכתוב שעובר בשני לאוין. ויוצא לפי הרמב"ם שאפשר במציאות לעשות מעשה גזילה בקרקע, אבל התוס' (ב"מ סא א ד"ה אלא) כתבו שאי אפשר לגזול קרקע כיון שאינה זזה ממקומה, אבל בעבדים שאפשר לגוזלם ולהכניסם לרשותו יש לאו של "לא תגזול" (כך לומדים הפני יהושע והקהילות יעקב (ב"ק סוף סימן מג) בשיטת התוס', שלא כדברי המהרש"א בב"מ שמבאר את דברי התוס' לולא גזירת הכתוב שממעט קרקע).
יצאו שטרות - שאף על פי שמטלטלין אין גופן ממון.  26  אם כן, לדעת חכמים, לא נתרבו קרקעות לשבועה והשבון, וסוברים חכמים שהקרקע אינה נגזלת, לפיכך אם הופסדה הקרקע בשעה שהחזיקו הגזלן, פטור, כיון שברשות הנגזל נפסד.

 26.  הש"ך (סימן שפו יג) מביא את הים של שלמה (פרק ט סימן יט) שכתב כי מה שרבה לא מחייב בדינא דגרמי ופוטר שורף שטרותיו של חבירו (לעיל צח א), היינו רק אם לא הרים את השטרות ולא נעשה גזלן אבל אם גזל את השטרות ואחר כך שרפן חייב מדין גזלן. ותמה הש"ך מסוגייתינו שממעטים שטרות שאינן נגזלין, ואפילו רבי אלעזר מודה שאין שטרות נגזלין. השער המשפט (סימן שפו ב) מתרץ, כי אמנם שטרות נתמעטו מדאורייתא כמו קרקעות, אבל מדרבנן קנסו בשטרות כשם שקנסו במשנה (לעיל קטז ב) לגבי הגוזל שדה מחבירו ונטלוה מסיקין מחמת הגזלן, ומביאים הראשונים את הירושלמי שמפרש כי הוא קנס שקנסו את הגזלן כיון שבגללו נגזלה על ידי המסיקין, ואם כן הוא הדין אם גזל שטרות ושרפן, קנסוהו שיהיה חייב לשלם.
ופרכינן: והדתניא: הגוזל את הפרה ושטפה נהר - חייב הגזלן להעמיד לו פרה, דברי רבי אלעזר, וחכמים אומרים: אומר לו הרי שלך לפניך.
התם במאי קמיפלגי? הרי שם מדובר בפרה המיטלטלת וגופה ממון, ומדוע לדעת חכמים פטור הגזלן, הרי ברשות הגזלן נפסדה הפרה.

דרשני המקוצר[עריכה]