פרשני:בבלי:זבחים סח ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

זבחים סח ב

חברותא[עריכה]

ג. מליקה בעופות שאינם ראויים להקרבה:
מלק תורין קטנים שלא הגיע זמנן, ואינם ראויים להקרבה, ונחשבים כמליקת חולין, כיון שצריך להביא תורים גדולים ולא קטנים, ובני יונה גדולים שעבר זמנן. לפי שצריך להביא בני יונה קטנים ולא גדולים, מדכתיב "בן יונה" ולא "מן היונה", וכן כתיב "תורים" ולא "בני תורים", ללמד שצריך להביא דווקא תורים גדולים ובני יונה קטנים.  4 

 4.  תורין ובני יונה הם ב' מיני עוף שונים (יעוין מלבי"ם ריש ויקרא), ומקור הדין דבעינן שיהיו תורים גדולים ובני יונה קטנים הוא בחולין כב ב ושם איתא דשניהם פסולים "בתחילת הציהוב", ופי' רש"י כשמתחילין לצהב כנפים שסביב צווארם דאינם כבר קטנים ועדיין אינם גדולים, והראוי להקרבה בתורים הוא "משיזהיבו", ופי' רש"י שיהיו כנפיהם גדולים ואדומין ומזהיבין כזהב, ובני יונה פסולין "משיצהיבו", וכשרים להקרבה רק משיעלעו, דהיינו שיהא דם מצוי בבשרם עד כדי שאם יתלש ממנו כנף יצא ממנו דם, אבל ביום הוולדם של בני יונה הם מאוסים ופסולין.
מלק עוף שיבשה גפה, שנתיבש כנף העוף,  5  ושנסמית עינה, שנחסרה עינה,  6  ושנקטעה רגלה, דהוי מחוסר אבר. כי אף על פי שאין כל המומין פוסלים בעופות, אבל מחוסר אבר פוסל בקרבן העוף.  7 

 5.  קיי"ל בעוף דפסול להקרבה כשהוא מחוסר אבר, ובמנ"ח מצוה רפ"ו ד' חידש דפסול בהמה במחוסר אבר הוא מטעם שאינה "תמים" מה שאין כן בעוף פסולו נתמעט מדכתיב מן העוף, ולפי"ז אם נולד העוף במומו כגון בגף אחת או בלי רגל אינו מום בעוף, וכמו כן מום שאינו גלוי אלא בפנים אף דהוי מום בבהמה כי אינו "תמים" בעוף כשר. והביא ראיה לדבריו ממתני' דנקטינן יבשה גפה וכו' ונקטעה וכו' ומשמע דנעשה המום לאחר שנברא העוף על ידי אדם או על ידי חולי. וכמו כן משמע דהוי חסרון אבר שנראה בגלוי, אבל אם היה חסרון אבר פנימי לא.   6.  כתב רש"י דהוי מחוסר אבר וס"ל דאם רק נתעוור העוף אין זה פסול להקרבה דבעינן מחוסר אבר דווקא, וכן כתב התוס' בד"ה משנסמית דהיינו שנחטטה העין, אולם הרמב"ם בהל' איסו"מ פ"ג ה"א כתב כפשטות הלשון, דגם אם נסמית העין נחשב למחוסר אבר, ובכתבי הגרי"ז כתב שנחלקו בגירסת הספרא.   7.  רש"י פירש טעם הפסול משום דכתיב "הקריבהו נא לפחתך", והתוס' בד"ה ושנסמית כתבו דממעטינן ממקרא דמן העוף ולא כל העוף. וכן נחלקו כך לעיל בדף לה ב. ובטהרת הקודש הביא מדברי הרשב"א דיבשה גפה אע"פ שלא נתלשה מגופה חשיב מחוסר אבר. ובראב"ד ביאר דהיינו דווקא בכנף כי זהו כל כוחו של העוף, וע"כ אף אם עדיין מחובר פסול.
בכל המקרים הללו מטמא בבית הבליעה דלא הועילה מליקתן כלל, ואפילו אם עלו למזבח ירדו, משום שלא נפסלו בעזרה, וכיון שאין המליקה מתרת את האיסור לא הועילה גם להוציאן מידי טומאת נבלה.
זה הכלל: כל שפסולו בקודש, קדשים הראויים שבאו לעזרה בהכשר אלא שנפסלו בעבודותיהם,  8  אינו מטמא בבית הבליעה. שהמליקה מועילה להוציא מידי טומאת נבלה משום שהועילה מליקתן לכך שאם עלו על המזבח לא ירדו, ונמצאת מליקה זו מתרת את האיסור.

 8.  שיטת רש"י דהיינו שכבר באה לעזרה בהכשר ואח"כ נפסלה, והתוס' כתבו דהיינו פסול שנעשה לאחר השחיטה כשכבר נתקדש בכלי שרת, (וראה בזה עוד להלן סט א) בהערה. ובמקדש דוד סימן ד' א' חקר לשיטת התוס' דתליא בשחיטה אם הכוונה דווקא לפסול ששייך רק לאחר השחיטה או לפסול ששייך אפילו קודם שחיטה רק שאירע במציאות לאחר השחיטה, ונפק"מ בנעשה בע"מ אחר השחיטה מיד, דפסול זה היה שייך גם קודם השחיטה.
אך אם לא היה פסולו בקודש, שנפסל העוף קודם שבא לעזרה, כגון שהיה מחוסר אבר שאינו ראוי לקרבן או שנפסל משום שמליקתו אינה מליקה,  9  מטמא בבית הבליעה כיון שאינו ראוי לכלום ואם עלה למזבח ירד, ואינה מתרת שום איסור, ומטמאת כנבלת עוף.

 9.  המקדש דוד סימן ד' חקר אם אלו שלא היה פסולן בקודש שאם עלו ירדו זה מטעם שהמזבח אינו קולט אותם בפסול כזה, או שאפילו אם המזבח קולטם, דינם לרדת מהמזבח. ונפקא מינה כשעלו כשרים, וכבר קלטם המזבח, ונפסלו בעודם על המזבח בסוג פסול שדינו שאם עלה ירד. והוכיח בשיטת הראב"ד שבאופן הזה אם עלו לא ירדו, אף שפסולין בקודש.
גמרא:
אמר רב: שמאל ולילה אין מטמאים בבית הבליעה. אם מלק בידו השמאלית או בלילה, נפסל בכך הקרבן, אך מועילה המליקה להוציא מידי טומאת נבלה. אך מליקה על ידי זר וסכין, או שנמלקה בסכין ולא בציפורן, מטמאים בבית הבליעה, כיון שנפסל ולא מהני המליקה להוציא מידי נבלה.
ודנה הגמרא: מאי שנא, מה ההבדל בין שמאל ולילה, דנחשבים מליקה המתרת איסור, שאם עלו לא ירדו, לבין זר וסכין, שלא נחשב מליקה המתרת איסור, ואינו מוציא מידי נבלה?
שמא תאמר, מליקה ביד שמאל נחשבת מליקה משום שמצינו דאית ליה הכשירה ביום הכיפורים, שהכהן הגדול נוטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו, ואם כן יש עבודה הכשרה אפילו בשמאל. וכן לילה, אית ליה הכשירה באיברים ופדרים, שהלילה כשירה לכתחילה להקטרת איברים ופדרים שדין הקטרתם בלילה, ועל כן תאמר שדוקא פסולים אלו מועילים להוציא מידי נבלה.
הרי יש לפרוך, זר נמי אית ליה הכשירה בשחיטה, שהרי שחיטתו של זר כשירה (דלא בעינן כהן אלא מקבלה ואילך). ואם כן, מאי שנא זר דלא מהני מליקתו להוציא מידי נבלה?
ומתרצינן: שחיטה - לאו עבודה היא! אין שחיטת הזבח נחשבת עבודה שהרי היא נוהגת גם בחולין.  10  ומקשינן: ולא וכי שחיטה אינה עבודה? והאמר רב זירא: שחיטת פרה אדומה בזר פסולה. ומחוי רב עלה בביאור פסול זר בשחיטת פרה אדומה, מאי טעמא פסלה שחיטתו של הזר, כי "אלעזר" (בפרשת פרה נאמר "ושחט אלעזר") שהוא כהן, ו"חוקה" כתיב בה, וכל היכא דכתיבה "חוקה" הוי לעיכובא, שחייבת להעשות דווקא לפי האמור בפרשה, והיינו בכהן ולא בזר.

 10.  ע"פ רש"י כת"י לפנינו. ובטעם הדבר ששחיטה לאו עבודה היא נחלקו הראשונים. שיטת רש"י לעיל יד ב דלאו עבודה היא כיון שכשירה אף על ידי פסולין. והתוס' שם בד"ה הג"ה הביא פירוש הר"י דאורלינש דלאו עבודה היא כיון דאף חולין בעו שחיטה ולאו דווקא קדשים, ואם כן הציווי לשחוט אינו מטעם עבודה. והתוס' עצמם פירשו דלאו עבודה היא מדשרי לעמוד בחוץ ולהושיט ידו ולשחוט בפנים אע"פ דבשירות כתיב לפני ה', וכן אם נתלה ושחט, קיימא לן ששחיטתו כשירה. מה שאין כן בשאר עבודות, דפסולה היות ואין דרך שירות בכך. וכתב הבית הלוי (ב סימן כג) דאף לר"י דאורלינש וודאי שיש מצוה בשחיטת קדשים מהתורה, אלא רק שאינה עבודת קרבן כזריקה וקבלה.
ואם אמרת ששחיטה לא מיקרי עבודה ולכן אפילו זר כשר בשחיטה, כיצד יתכן שהשחיטה של פרה אדומה תהיה פסולה בזר (דקא סלקא דעתך דשחיטת פרה הוא מדין קדשים, וכיון שבקדשים לא מיקרי עבודה, גם בפרה לא מיקרי עבודה, ואם כן מאי טעמא פסיל בה זר)?
ומשנינן: שאני פרה אדומה, שאינה כשאר קדשים, דקדשי בדק הבית היא, ואין בה קדושת מזבח, ומה שצריך כהן לשחיטתה אין זה משום דמיקרי עבודה, אלא גזירת הכתוב היא ששחיטתה פסולה בזר אף על פי שאינה מכלל עבודת הקדשים, ואין ללמוד ממנה לשחיטת קרבן.
ופרכינן: ולא כל דכן הוא דשחיטה מיקרי עבודה?
ומה פרה אדומה, שהיא קדשי בדק הבית, בעו כהונה ופסולים בזר אף על פי שאין עבודת פרה נחשבת עבודה. קדשי מזבח, שהם חמורים ממנה, מיבעיא!? כל שכן הוא ששחיטתן עבודה וליבעי כהן!?
ומשנינן: אמר רב שישא בריה דרב אידי, מצינו לומר ששחיטת פרה שהיא קדשי בדק הבית הצריך בה הכתוב שתעשה בכהן על אף שאינה עבודה, מידי דהוה אמראות נגעים, ראיית נגע, דלאו עבודה היא, ואפילו הכי ובעיא כהונה, ורק הכהן יכול לטמאות או לטהר את הנגע. והוא הדין לשחיטת פרה אדומה, שהכשיר בה הכתוב כהן בלבד, אף על פי שאינה מכלל עבודת הקדשים. אך אי אפשר ללמוד ממנה ששחיטת הזבחים היא עבודה.
ומקשינן: ונילף שמליקת זר תועיל שאם עלה לא ירד, מבמה, שהרי זר כשר למלוק עופות בבמה לכתחילה, כי אין דין כהונה בבמה. וכיון שמצינו בעלמא בעבודות הבמה שכשר לכתחילה, אם כן יטהר הזר במליקה מידי נבלה?
ומתרצינן: מבמה לא יליף. אין למדים מבמה כיון שהיא נחשבת כחול לגבי מקדש.
ומקשינן: ולא? וכי לא לומדים עבודת מקדש מעבודת במה? והתניא, מנין ליוצא, שאם עלה לא ירד? דהיינו, מנין שאם יצאו אימורי חטאת ועולה חוץ לקלעים, ונפסלו ב"יוצא", שאם עלו על המזבח שוב לא ירדו? שהרי יוצא כשר בבמה! משום שבמת יחיד היא אפילו בשדות על הסלעים, במקום שאין קלעים.
ומתרצינן: תנא, א"זאת תורת העולה" סמיך ליה. הדין שנאמר ביוצא שאם עלה לא ירד אינו נלמד מבמה, אלא התנא סמך על הפסוק "זאת תורת העולה", דדרשינן ממנו, תורה אחת צהא לכל העולים, שאם עלו לא ירדו. ומרבינן מ"תורת העולה" כל שהיה פסולו בקודש, שאם עלו לא ירדו, וממעטינן מהמיעוט "זאת" כל שלא היה פסולו בקודש, שאם עלו, ירדו. לפיכך, פסול "יוצא" שפסולו הוא בקודש, שהרי פסול זה הטא רק משבא לקודש, אחר שכבר נעבדה בו עבודה, ועל כן אם עלו לא ירדו. וכן הדין בשמאל ולילה, כיון שמצינו שכשירים בעבודות אחרות, חשיבי נמי כפסולו בקודש. אבל מליקת זר, שלא מצאנו להכשירה בעבודת פנים, לאו פסולו בקודש הוא, ועל כן מטמא בבית הבליעה ואם עלה ירד.
ורבי יוחנן חולק על דברי רב, ואמר: זר אין מטמא אבית הבליעה. זר שמלק אינו מטמא, דילפינן מבמה שכשירה בזר ולכן מועילה מליקתו להוציא מידי טומאת נבילה. אבל מליקת סכין, כיון דלאו מליקה ולאו שחיטה היא, לא מצאנו כמותה להכשיר בענין אחר, ועל כן מטמא אבית הבליעה.  11 

 11.  ע"פ פי' רש"י דילפינן לר"י זר מהא דכשר בבמה. ובשטמ"ק (אות ה') פירש דיליף זר מהא דכשר בשחיטה. וכן פירשו התוס' סט א בד"ה ולטעמיך. ומדבריהם שם עולה נפק"מ בפירושם בבעל מום, דפסול בבמה וכשר בשחיטה. (נתיבות הקודש).
כעת דנה הגמרא במחלוקת רב ורבי יוחנן במליקת זר על פי משנתנו:
תנן במשנתנו: כל הפסולים שמלקו, מליקתן פסולה.
והוינן בה: בשלמא לרבי יוחנן, "כל" לאתויי זר, הלשון "כל הפסולים" במשנה ניחא לרבי יוחנן, שהוא בא לרבות זר, שמליקתו מטהרת מנבילה. אלא לרב, דסבירא ליה מליקת זר מטמאה, "כל", לאתויי מאי? מה יש לרבות מהלשון "כל"?
ומפרשינן: מאי לאו, לאתויי שמאל ולילה, לרבות מליקה ביד שמאל או בלילה שמועילים לטהר מטומאת נבילה.
ודחינן: שמאל ולילה בהדיא קטני, הרי מליקה בשמאל ובלילה כבר כתובים במפורש במשנה, ומשמעות "כל" לכאורה בא לרבות מה שלא מוזכר עדיין במשנה!?
ומתרצינן: תני, והדר מפרש, בתחילה המשנה נקטה כלל, ואחר כך המשנה חוזרת ומפרשת הענין.
ועוד יש לדון על פי משנתנו: תא שמע מהא דתנן, זה הכלל כל שהיה פסולו בקודש אינו מטמא בגדים דהיינו טומאת נבלה אבית הבליעה.
והוינן בה: בשלמא לרבי יוחנן כל לאתויי זר שבא לרבות מליקת זר דאינו מטמא, אלא לרב לאתויי מאי כיון דסבירא ליה דמליקת זר מטמאה מה בא הכלל לרבות?

דרשני המקוצר[עריכה]