פרשני:בבלי:זבחים עו ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

זבחים עו ב

חברותא[עריכה]

ואם לאו, שלא הייתי מצורע, וקרבן זה שאני מביא איננו קרבן מצורע, הרי "אשם" זה שאני מביא מספק, קרבן של שלמי נדבה יהא.
ואותו "אשם", שהוא ספק אשם מצורע ספק שלמי נדבה, טעון שחיטה בצפון, ומתן דמים על בהונות הספק - מצורע, כדין קרבן אשם מצורע, וסמיכה, ונסכים, ותנופת חזה ושוק כדין קרבן שלמים. ונאכל ליום ולילה בלבד, כדין אשם.
ומוכח מכך שהתיר רבי שמעון להביא את הקרבן ולאכלו ליום ולילה בלבד, על אף שיש צד שהוא קרבן שלמים הנאכל לשני ימים ולילה, שגם לכתחילה מתיר רבי שמעון להביא קדשים לבית הפסול, ותיקשי לרבה.
ומתרצינן: תקוני גברא שאני, שלא החמירו מחמת החשש שיבוא הקרבן לבית הפסול למנוע מהמצורע את טהרתו, שהרי מספק הוא מחוסר כיפורים, ואינו טהור להכנס למקדש ולאכול קדשים.
ועתה, לאחר שתרצנו את דברי רבה, באה הגמרא לדון במילתא דרבי שמעון לגבי מצורע:
התינח שהתירו לו להביא קרבן אשם, ולהתנות עליו שאם אינו מצורע יהא שלמים. אבל הבאת לוג שמן של מצורע, מאי איכא למימר? הרי על הצד שהוא אינו מצורע, הוא מביא חולין לעזרה, ועושה בשמן חולין את עבודת ההזאה של השמן כנגד פתח המקדש, ונתינתו על הבהונות, וכיצד מתיר זאת רבי שמעון?
ומשנינן: יש לו תקנה, להביא את לוג השמן בהתנייה, וכגון דאמר "לוג זה יהא נדבה אם אינני מצורע". שהרי שנינו לקמן שיכול אדם להתנדב קרבן של שמן ולהביאו בפני עצמו.
אלא שעדיין הוינן בה: ודילמא לאו מצורע הוא, וכיון שהתנה שאם איננו מצורע יהא לוג השמן קרבן נדבה, ובעי מקמץ, לעשות קמיצה בשמן כשם שקומצים את המנחה (ולהקטיר לאחר מכן את קומץ השמן על המזבח)?
ומשנינן: אכן בעינן דמקמיץ  23  לשמן, ומקטיר את קומץ השמן על המזבח.

 23.  כיצד קומצים שמן? המקדש דוד (יא ב) דן בשאלה האם צריך להקריש את השמן לפני שקומצים ממנו. והעיר הגרא"ז מלצר בהערות על המקדש דוד מדברי התוספות יום טוב במסכת מנחות, האומר שאי אפשר לקמוץ את השמן בפיסת ידו, ובהכרח שהוא מפריש את הקומץ בכלי המכיל את מידת הקומץ, שהוא שיעור הקומץ. ומוכיח המקדש דוד שאפשר לקמוץ שמן גם כשאינו מקרישו, וגם כשאינו נוטלו בכלי, מדברי התוס' במסכת מנחות (עד ב) שחילקו בין שמן שאפשר לקומצו ובין יין שאי אפשר לקומצו מפני שהוא צלול. והרי גם יין אפשר להקריש (סוכה יב א). ומוכח שהקמיצה האמורה בשמן היא בלי הקרשה.
ומקשינן: כיצד הוא מקמץ את השמן ומקטירו? ודילמא אכן מצורע הוא, ובעי מתן שבע הזאות מלוג השמן כנגד פתח אוהל מועד.
ומתרצת הגמרא: אכן מדובר באופן דיהיב, שנתן (היזה) את שבע ההזאות מן השמן  24 .

 24.  רש"י בכמה מקומות מבאר שהאת השמן היא בהיכל. והקשה המקדש דוד (יב ה) אם כן, איך אמרה הגמרא שבספק מצורע מזים מספק, והרי מספק אסור להכנס בביאה ריקנית להיכל?
אך עדיין קשה: והא, הרי בקמיצתו שקמץ מהשמן, חסר ליה האי שיעורא דקמיצה מלוג השמן, ונמצא שאינו מזה את שבע ההזאות מלוג שמן מלא, ואיפסיל בהכי!?
ומשנינן: הכא במאי עסקינן דמייתי, שהוא מביא לאחר שקמץ מהשמן, פורתא, מעט שמן אחר, ומלי ליה, וממלא את השיעור של לוג השמן.
ומוכיחה הגמרא שניתן לעשות כן, דתנן: אם היה חסר שמן מן הלוג, הרי עד שלא יצק ממנו הכהן על כפו השמאלית, ימלאנו ללוג בשמן אחר. ואם כן, גם כאן יכול הוא לקמוץ תחילה את הלוג, ולצאת ידי חובת ספק נדבה, ולאחר מכן למלאות אותו בשמן אחר, עוד לפני שיצוק ממנו הכהן לכפו.
ואכתי הוינן בה: והא בעי אותו קומץ שמן הקטרה על המזבח, כי דלמא נדבה הוא?
ומשנינן: אין הכי נמי, דאקטר ליה. ולאחר הקטרתו של קומץ השמן נאכלים השיריים ממה נפשך. שהרי בין אם הם שיירי לוג שמן של מצורע, שנשתיירו לאחר ההזאות ומתן בהונות, ובין אם הם שיירי קרבן שמן שנשתיירו מהקמיצה - הרי הן נאכלין.
ותו הוינן בה: דאקטר ליה להאי קומץ שקמץ מלוג השמן, אימת?
אי אקטר ליה בתר שנתן מן הלוג מתנות שבע (שבע ההזאות שהיו מזין מהשמן שבלוג כנגד פתח אוהל מועד), תיקשי, כיצד מותר לו להקטיר את קומץ השמן? והרי דילמא שמן זה קרבן נדבה הוא כמו מנחה, וכיון שכבר נתן ממנו מתן שבע לפני שהקטיר את קומץ השמן, הוו להו, שיירי השמן שנשארו לאחר מתן שבע, שיריים של קרבן מנחה שחסרו בין קמיצה להקטרה. ואין מקטירין את הקומץ עליהן. משום דבעינן שיהיו השיריים שנשתיירו מהקמיצה קיימין בשלמות עד שעת הקטרת הקומץ, ואם חסרו בינתיים, אין מקטירין את הקומץ!?
ואי הקטיר את הקומץ קודם מתן שבע, גם תיקשי, שמא לוג השמן קרבן נדבה הוא, והקטרת הקומץ חשיבה הקטרה, ואיך מותר להזות את שבע ההזאות, והרי ההזאה נחשבת כהקטרה (שהרי בלוג שמן של מצורע אין הקטרה מלבד שבע ההזאות, הבאות במקום הקטרת הקומץ במנחה), ויש לנו כלל, "כל שממנו לאישים, הרי הוא בבל תקטיר ו".
דהיינו, כל הקדשים (ובכללם גם שירי מנחה, ולחם הפנים), אם כבר קרב מהם דבר מה הראוי להקטיר לאישים (כמו אימורים מהקרבנות, או קומץ מהמנחה, או בזיכין של לחם הפנים), הרי הוא בבל תקטירו מהשיירים. והיינו, שאסור להקטיר ממנו דבר נוסף אחרי שכבר קרב ממנו פעם אחת. ואם כן תיקשי, כיצד מותר להזות שבע הזאות לאחר הקטרת הקומץ של השמן!?
אמר רב יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי: דמסיק להו להזאות השמן "לשם עצים". שעומד הכהן המזה את שבע ההזאות, ומתנה: אם אדם זה שאני עומד להזות עליו הוא מצורע, ונמצא שלוג השמן אינו קרבן נדבה, וקומץ השמן שהוקטר ממנו איננו נחשב בכלל "כל שממנו לאישים", שהרי אין הוא עומד להקמץ ולהיות מוקטר על האש, הרי אני מזה את ההזאות על המצורע כדינן, שההזאות הן במקום ההקטרה. ואם אדם זה איננו מצורע, ונמצא שלוג השמן הוא קרבן נדבה, והקומץ שהוקטר ממנו על האש שעל המזבח הוא בכלל "כל שממנו לאישים", הרי אני מזה את שבע ההזאות לא בתור הזאות המצורע שהן במקום הקטרה, אלא כאילו הן הזאות של מים בעלמא. כי כשם שמותר להעלות את שיירי המנחה על המזבח מבלי להקטירם לשם קרבן, אלא לשורפם בתור עצי המזבח, כך מותר להזות את השמן לשם הזאת מים בעלמא, ולא בתורת הקטרה.
ומוסיפה הגמרא: זה שהעמדנו שמתנה הכהן ואומר, שאם אדם זה אינו מצורע תהיה הזאת השמן כהזאת מים בעלמא, שמותר לעשותה ואין בה משום "כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו", כשם שמותר להעלות שיירי מנחה לשם עצים ולא לשם הקטרה, אתיא כרבי אליעזר.
דתניא: רבי אליעזר אומר: אחר שנאמר "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'" ללמדנו ש"כל שממנו לאישים, הרי הוא בבל תקטירו", כתיב "ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח", ומפסוק זה יש לדרוש: רק לשם ריח ניחוח (קרבן) אי אתה מעלה את השיירים של קרבן אשר כבר קרב ממנו לאישים.

דרשני המקוצר[עריכה]