פרשני:בבלי:זבחים פה א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

זבחים פה א

חברותא[עריכה]

והטעם, כי מסתבר שלא תהא זו פחותה משוחט בחוץ ומעלה בחוץ שחייב על שחיטתה ועל העלאתה אף על פי שאין היא ראויה לעלות בפנים שהרי נשחטה בחוץ (והיינו, שיש לחלק בין מקום שהוכשר להעלאה בפנים ונפסל, שבזה אין חייב על העלאתו בחוץ, לבין מקום שמעולם לא הוכשר להעלאה בפנים שבזה חייב, והוא הדין לנשחט בלילה שמאחר ומעולם לא הוכשר להעלאה בפנים, חייב על העלאתו בחוץ).
מתיב רב חייא בר אבין על דברי רבי יוחנן: שנינו במשנה, השוחט עוף קדשים בפנים ומעלה אותו אחרי כן בחוץ פטור על העלאתו משום שהעלה דבר שאין מתקבל בפנים שהרי אין מקריבין עוף שחוט אלא מלוק בלבד. אבל אם שחט את העוף בחוץ ומעלה אותו בחוץ חייב בין על שחיטתו משום שריבתה תורה לחייב את כל הנשחט בחוץ, ובין על העלאתו משום שריבתה תורה לחייב על העלאת כל הנשחטים כשם שחייב על שחיטתם.
ולדברי רבי יוחנן, אמאי פטור על העלאת עוף ששחטו בפנים נימא לא תהא העלאה זו פחותה משוחט ומעלה בחוץ!? שהרי אף העוף הנשחט בפנים לא הוכשר מעולם להעלאת פנים כיון שלא נמלק!
אומרת הגמרא, אכן, תיובתא היא על רבי יוחנן.
איבעית אימא: אפשר ליישב את דברי רבי יוחנן, שחיטת העוף בפנים גרועה היא, שאין זו נחשבת "שחיטה" אלא מיקטל קטליה לפי שלא שייכת שחיטת עוף בפנים כלל לא בחולין ולא בקדשים,  1  ומה שאין כן שחיטת לילה שבחולין נחשבת שחיטה ומשום כך לענין קדשים קרויה היא "שחיטה"  2  פסולה.

 1.  כן פירש רש"י, ומבואר בקרן אורה לעיל (סט א) שהיינו משום שלא מצינו דין שחיטת עוף בפנים כלל. ובמנחת אברהם ביאר בזה עוד, והוכיח שהכשר שחיטה לא נאמר בשחיטת עוף בפנים כלל, וכן הוא לשון התוספתא (חולין פרק ראשון): "מליקת עוף בחוץ פסולה, ושחיטה כשרה, נמצאת אומר מקום כשר בשחיטה פסול במליקה, מקום כשר במליקה פסול בשחיטה". והיינו שאף המקום הוא הלכה בהכשר העוף שלא הוכשר בשחיטה בפנים. ובמה שחלוקה שחיטת פנים בעוף משחיטת לילה, ביאר טהרת הקדש, מה ששחיטת לילה פסולה אין זה חסרון בשחיטה שנאמר משום כך שהיא כמו הריגה, אלא שהתורה פסלה קרבן שחוט שעבר עליו שעה מן הלילה, או ששחיטה זו אינה חשובה לקדש את הדם, ככל שחיטות קדשים.   2.  כן פירש רש"י. ובשיטה מקובצת גרס בדברי התוס' לפרש, שבשחיטת לילה אין פסול בעצם השחיטה אלא פסולה מחמת דבר אחר, שהרי ראויה בהמה זו להישחט מחר, ומה שאין כן שחיטת עוף בפנים שיש חסרון בעצם השחיטה, וכתב בפנים מאירות, שהוקשה לתוס' על פירוש רש"י שפירש ששחיטת לילה שחיטה היא בחולין, ומה בכך הרי מכל מקום בפנים לא מצינו שחיטה בחולין כלל? ומשום כך פירשו שבעוף לא מצינו שחיטת פנים כלל (והיינו שהחסרון הוא בעצם השחיטה), ומה שאין כן לענין שחיטת לילה שלכל הפחות מצינו שחיטה בפנים בקדשים ביום (ובהכרח פסולה מחמת דבר אחר הוא).
אמר עולא: אימורי קדשים קלים שהעלן על המזבח לפני זריקת דמן כיון שעלו לא ירדו,  3  ואף על פי שאין להעלותם עד לאחר זריקת הדם מכל מקום אחר שעלו נעשו לחמו של מזבח ולכך לא ירדו.

 3.  בדין זה של עולא כתב רש"י במעילה (ז: ד"ה האמר עולא): "דכיון וכו' כי הדר וזריק הדם לאחר העלאת אימורין הויא זריקה ולא ירדו". ולכאורה משמע בדבריו שדינו של עולא הוא רק באופן שלבסוף זרק את הדם, וכן הוא לשון הכסף משנה (פסולי המוקדשין ג יב). והיינו לדעת רבי יהודה הסובר שבנשפך הדם אם עלו ירדו, אבל לרבי שמעון שחולק ומכשיר בזה, פשוט לכאורה שהוא הדין אם לא נזרק הדם לבסוף. אולם בזבח תודה תמה על דבריו וכתב, אם כן מה החידוש בדברי עולא, הרי מאחר והכשרו של הקרבן הנו לאחר זריקה, ואז הוא קרבן כשר לגמרי, מה איכפת לנו שהעלה האימורים קודם לכן! ? ועוד, שמלשונו של רבי זירא בהמשך הגמרא משמע שכיון שאם בא לזרוק זורק, הרי שאף אם לא זרק לא ירדו. ולכן היה נראה לומר שאפילו אם לאחר העלאת האימורים נשפך הדם, מכל מקום כיון שבעת שהעלן היה הדם קיים ויכול לזורקו על גבי המזבח, משום כך קלט המזבח את האימורים ושוב לא ירדו, ואפילו רבי יהודה הסובר שאם העלם בעת שלא היה דם ירדו, מודה הוא באופן זה. וכן העלה באחיעזר (כו ב) שעיקר טעמו של עולא הוא בזה שבעת העלאת האימורים יש דם לזריקה, ומשום כך נעשו האמורים לחמו של מזבח.
אמר רב זירא: אף אנן נמי תנינא כן במשנתנו, ואלו שאם עלו לא ירדו וכו', שנשפך דמה ושיצא דמה חוץ לקלעים,  4  ומעתה ומה התם כשנשפך הדם דאם בא לזרוק את הדם לאחר שהעלה את האימורים אין לו דם לזרוק אף על פי כן אמרת שאם עלו לא ירדו, הכא כשהעלה את האימורים קודם הזריקה דאם בא לזרוק את הדם זורק שהרי הדם קיים לא כל שכן שלא ירדו.

 4.  בתוס' לעיל (פג ב) מבואר, שדינו של עולא הנו אף לדעת רבי יהודה הסובר שבנשפך הדם אם עלו ירדו, ומה שהביאה הגמרא ראיה מדברי רבי שמעון היינו משום שבדבריו מוכח כן. וכן מבואר בשיטה מקובצת כאן, וכתב, שמדברי רבי שמעון ביקשה הגמרא לשמוע שאף לדעת רבי הודה כן הוא. ובטעם הדבר כתבו התוס', שאין זה דומה לנשפך הדם כיון שיש כאן זריקת דם. וחקר בזה מנחת אברהם אם כוונתם היא שאמנם סובר רבי יהודה שלדין אם עלו לא ירדו, צריך שתהיה זריקת דם, ורק שבמקום שיש דם העומד לזריקה די בזה לכך שאם עלו לא ירדו, או שדעת רבי יהודה היא שכל שאין דם הרי הוא פסול בקרבן ובפסול זה סובר הוא שאם עלו ירדו, ולכן, במקום שיש דם אף לרבי יהודה אם עלו לא ירדו. ובאמת, לשון השיטה מקובצת בטעמו של רבי יהודה לגבי העלאה קודם זריקה שלא ירד הוא: "דעד כאן לא קאמר רבי יהודה אלא בנשפך דמה, אבל היכא דיש בידו לזרוק לא".
דוחה הגמרא: תרגמא ותפרש את המשנה אקדשי קדשים שקדושת הגוף (להקרבתם) קיימת עליהם עוד קודם זריקה, ומשום כך אם עלו לא ירדו, אבל לעולם אימורי קדשים קלים שלא נתקדשו בקדושת הגוף (לענין הקרבתם) אלא לאחר זריקת הדם, אם עלו, ירדו.  5  ומקשינן: הרי פסח דקדשים קלים הוא ואף הוא נשנה בברייתא בין אלו שאם עלו לא ירדו, שהרי נאמר בברייתא, הפסח והחטאת ששחטם שלא לשמן אם עלו לא ירדו (וסברה הגמרא שהוא נכלל אף לענין יתר הפסולים שמנתה הברייתא בתחילה) ואם כן מבואר שאף אימורי קדשים קלים שעלו כשנשפך הדם לא ירדו!?

 5.  כתב בכתבי הגרי"ז, לכאורה החילוק בזה הוא שבקדשי קדשים אין הזריקה מוסיפה עליהם קדושה אלא רק מתירה את האימורים להקטרה, וכיון שהם בקדושתם אף קודם זריקה ראויים הם להקטרה, ומה שאין כן קדשים קלים שכל זמן שלא זרק את הדם חסרה בהם קדושת הקטרה, ולדין הקטרה צריך שתחול בהם קדושת קדשי קדשים. ואילו עולא שלא חילק בזה סובר, שאף אם לא נעשו קדשי קדשים ניתן להקטירם ע"י מה שנעשו לחמו של מזבח. אולם הקשה מדברי הגמרא בסמוך שמבואר שאף לדעת המקשה, חלוק קדשים קלים שלא נזרק דמם מקדשים קלים הפסולים מחמת שלא לשמה שאף על פי שבהעדר זריקת הדם ירדו, מכל מקום אלו הפסולים מחמת שלא לשמה לא ירדו. ומעתה, מאחר וזריקת הדם של הפסולים מחמת שלא לשמה אינה נותנת קדושת קדשי קדשים באימורים (וכפי המבואר בדברי הרמב"ם שכלל את זריקת פיגול עם קרבן שיצא דמו לענין זה שאין הזבח בא לידי מעילה), אם כן במה שונים אלו ממקום שלא נזרק הדם כלל? ועוד, אף קדשי קדשים, מאחר ועדיין חסרה להם קדושה בגופם לענין הקטרה הרי הם כמו שלא קדשו בכלי! ? ולכך ביאר, שאמנם אף המקשה לא סבר שצריך שתחול על האימורים קדושת קדשי קדשים בכדי להקטירם, אלא החילוק הוא, שבקדשי קדשים אין הזריקה מתירה אלא את האימורים, ומה שאין כן בקדשים קלים שמלבד מה שמתירה היא את הבשר הרי היא מבררת את חלקו של גבוה וכל שלא הוברר חל זה סבר המקשה שאם עלו ירדו. ואמנם אמת הוא שאף קדושת קדשי קדשים חלה ע"י הזריקה, אבל מכל מקום לענין קיום דין הקטרה אין צריך לזה ואף זריקה פסולה שאינה קובעת קדושה זו מכל מקום מבררת היא את חלקו של גבוה ובזה ראויים האימורים להקטרה.
ומתרצינן: תרגמא בשלא לשמן, לא שנתה הברייתא את דין הפסח שעלה לא ירד, אלא בפסח שנפסל מחמת ששחטו שלא לשמו, ולא באופן שנשפך דמו, כי מאחר והוא קדשים קלים דינו בזה שאם עלה, ירד.
ומביאה הגמרא ראיה נוספת לדינו של עולא, תנן במשנתנו: וכולן הכשרים שעלו כשהם חיין לגבי מזבח, ירדו. ומשמע בזה, דווקא אם עלו חיים. הא אם עלו כשהם שחוטין, לא ירדו.
מאי לאו, עוסקת המשנה בכל הקדשים, לא שנא קדשי קדשים לא שנא קדשים קלים, שהרי "וכולן" נאמר. ואין לפרש דהיינו כל הפסולים שהוזכרו לעיל, שהרי פסולים אלו לא יתכנו להיות אלא לאחר שחיטה ולא מחיים, ומעתה, מה חידשה לנו המשנה בזה שאם שחוטים הם לא ירדו? הרי פשוט הוא שקרבן כשר שנזרק דמו ועלה על המזבח לא ירד. אלא בהכרח, עוסקת המשנה באופן שעלו אלו הכשרים קודם זריקת דמם, והיינו כדברי עולא, שאף על פי שלא נזרק דמם, אם עלו לא ירדו!
דוחה הגמרא: לא תדייק מכאן שבשחוטים לא ירדו כולם ואף הקדשים קלים בכלל זה, אלא כך יש לך לדייק הא שחוטין שעלו - מהן ירדו דהיינו קדשים קלים מהן לא ירדו דהיינו קדשי קדשים.
ומקשינן: והא "כולן" קתני במשנה והאם לא נאמר זה אף לענין הדיוק שדייקנו "הא שחוטין לא ירדו" להורות שכולן בכלל דין זה?
ומתרצינן: מה שנאמר במשנה "כולם" היינו אחיין בלבד שכל החיים שעלו ירדו, ורק לענין זה כללה המשנה את כולם, אבל דין השחוטים אותו דייקת אינו אמור בכולם אלא בקדשי קדשים בלבד.
ומקשינן: הרי דין החיים שעלו ירדו פשיטא הוא שמאחר וחוזרים ועולים לאחר שחיטה וכשרים הם יש להם לירד, ולא היה לה למשנה להשמיע כלל דין זה,  6  ובהכרח עיקר החידוש כאן הוא לענין מה שדייקנו בדין השחוטים, ואם כן אף הדגשת "וכולן" לענין זה אמורה!?

 6.  הקשה המצפה איתן, שמא חידוש המשנה הוא בזה, שמדרבנן אסור לשחוט בראש המזבח, מחמת החשש שמא תרביץ גללים, וכפי המבואר בתוס' (נח א ד"ה קדשי קדשים) ? ותירץ, שדבר זה כבר השמיע המשנה בתחילת פרק קדשי קדשים, במה שנקטה לגבי שחיטה בראש המזבח לשון דיעבד "קדשי קדשים ששחטן בראש המזבח".
ומתרצינן: לעולם מה שנקטה המשנה "וכולן" היינו אחיין ומדובר כאן בקדשים שעלה בהם מום בדוקין שבעין, ונקטה המשנה דין זה שאם עלו ירדו אליבא דרבי עקיבא דאמר בעלי מומים אם עלו לא ירדו והיינו במום זה שהוא בדוקין שבעין, לחדש שפסולים הם מחיים ואם עלו ירדו, ואף על פי שהדין בכל הפסולים הוא שכשם שאם עלו לא ירדו כך אם ירדו לא יעלו, מכל מקום אם עלו מחיים ירדו, כי אין המזבח מקדש פסולים.  7 

 7.  הקשה בכתבי הגרי"ז, עדיין מה חידוש בזה, וכיצד היה מקום לומר שלא ירדו, הרי מאחר והם בעלי מום אין לשוחטם כלל, ואמנם לענין הקטרה יש לומר שאין איסור הקטרת בעל מום בזה כי מאחר ועלו לא ירדו ונעשו לחמו של מזבח, אבל מכל מקום דין לחמו של מזבח וודאי לא יתיר את השחיטה בבעל מום! ?
ומקשינן: במאי אוקימתא לדברי המשנה אלו בפסולין שעלו מחיים, אימא סיפא: וכן עולה שעלתה חיה לראש המזבח תרד, אבל אם שחטה כבר בראש המזבח יפשיט וינתח אותה במקומה, ואי מדובר בעולה פסולה, וכי בת הפשט וניתוח היא? הרי "ונתת אותה" (ויקרא א) אמר רחמנא ולמדנו בזה, אותה - כשרה ולא אותה פסולה! שאם נפסלה קודם שהפשיטה שורפה בעזרה, ואם כן אף זו שעלתה כבר על המזבח, אמנם קידשה מזבח ודינה שלא תרד, אבל מכל מקום אינה צריכה הפשט וניתוח!? ומתרצינן: סיפא זו אתאן לעולה כשרה וכך אמרה המשנה: וכן עולה חיה כשרה שעלתה לראש המזבח, תרד וכו'. ומאי קא משמע לן בזה הרי מאחר והיא כשרה פשוט הוא שתרד שהרי חוזרת ועולה לאחר שחיטה!? אלא החידוש בזה הוא דיש הפשט ונתוח בראש המזבח אף בעולה כשרה, וכששחטה שם אין צריך להורידה ולהפשיטה למטה (אף על פי שמחזירה אח"כ), אלא מפשיטה בראש המזבח.
ומקשינן: ולמאן דאמר אין הפשט ונתוח בראש המזבח (בעולה כשרה), שסובר כי מאחר ויכול להחזירה לראש המזבח לאחר שיפשיטה למטה, אין לו להפשיטה למעלה שאין זו דרך ארץ לעשות כן,  8  מאי איכא למימר? וכיצד נעמיד את דברי המשנה, שהרי לדבריו אין להעמיד המשנה לא בעולה כשרה שדין הפשטתה למטה, ולא בפסולה שאינה צריכה הפשט כלל!?

 8.  כך ביאר רש"י. השיטה מקובצת גרס כאן: "דאיתמר רב פפא ורב שימא בר אשי, חד אמר יש הפשט ונתוח בראש המזבח, וחד אמר אין הפשט ונתוח בראש המזבח, במאי קא מיפלגי? מר סבר לשלחן דמי, ומר סבר לבית המטבחים דמי". ובכתבי הגרי"ז ביאר מחלוקתם ע"פ דברי הגר"ח (לגבי לינה בראש המזבח), השיטה הסוברת לדמות לשלחן היינו שכשם שלאחר הסידור על השלחן אין פסול לינה, הוא הדין לאחר העלאה על המזבח כבר נחשב שיש כאן תחילת הקטרה, ולכן לא שייך הפשט שדינו להיות קודם תחילת הקטרה, והשיטה הסוברת לדמות לבית המטבחים היינו שעדיין ניתן לעשות הפשט גם לאחר שהעלהו לראש המזבח, כיון שעדיין לא החלה ההקטרה, והרי הוא כנמצא בבית המטבחים.
ומתרצינן: הכא במאי עסקינן, כגון שהיתה לו לקרבן זה שעת הכושר להפשט שעלתה חיה לראש המזבח כשהיא כשרה, ונפסלה לאחר ששחטה שם וזרק דמה, ואף על פי שעולה פסולה אינה בת הפשט ונתוח, מכל מקום באופן זה שנפסלה לאחר זריקה יפשיטנה, שמשנתנו כדברי רבי אלעזר ברבי שמעון היא, הסובר שבאופן זה אף עולה פסולה בת הפשט וניתוח היא, דאמר: כיון שנזרק הדם והורצה בשר שעה אחת יפשיטנה ועורה ניתן לכהנים ואינו נשרף עמה, וכיון שאף אם היתה למטה הרי היא בת הפשט ונתוח הוא הדין כששחטה בראש המזבח ונזרק דמה ונפסלה, דין עורה להפשט ואינו נשרף עמה  9  (ובזה מודים כולם שהפשט עולה פסולה נעשה בראש המזבח ולא למטה).

 9.  הקשה בחדושי רבי אריה לייב (סימן כט), הנה, לקמן (קג ב) מבוארת דעת רבי אלעזר ברבי שמעון שהתר העור לכהנים נעשה ע"י זריקה בלבד, ואף אם עדיין לא הופשט העור ניתר הוא ע"י הזריקה, ודעת רבי שם שאין העור ניתר לכהנים אלא לאחר הפשט וזריקה. והנה, מצוות הפשט ונתוח בעולה הנה דין בהקטרה, אשר נתחדש שהבשר נקטר בלא העור אף על פי שדין כל המחוברים לבשר להיות נקטרים עמו. ומעתה, מאחר ולמדנו כאן שעולה פסולה נתמעטה מדין הפשט, הרי שאם רק יהיה בה דין הקטרה חזר דינו של העור להיות נקטר עם הבשר כדין הקטרת מחוברים, ואם כן, כאשר חל על בשר זה דין הקטרה של אם עלה לא ירד, אף העור בכלל דין הקטרה זו שאינה צריכה הפשט ונתוח, וכיון שכן, אף אם היתה לה שעת הכושר מכל מקום עתה שחל בה דין הקטרה פסולה יש להקטירה עם העור כדין הקטרת פסולים, ומה זה נוגע לדברי רבי אלעזר העוסק בעולה פסולה שלא עלתה לראש המזבח ואין בה דין הקטרה כלל! ? וכתב לייסד, שכללו של העור להיות נגרר אחרי הבשר וכאשר נאמר דין הפשט העור בעולה היינו שההפשט מנתקו להעור מהבשר ונותן לו דין בפני עצמו. ובזה נחלקו רבי ורבי אלעזר, דעת רבי שההפשט עצמו הוא המנתק את העור מהבשר, ואילו רבי אלעזר סובר, שחלות הדין הפשט היא המנתקתו מן הבשר אף אם עדיין לא הפשיטו. ומעתה נראה לומר, כי המיעוט מדין הפשט הנאמר בעולה פסולה, אינו מיעוט במצוות הקטרת עולה פסולה, אלא שנתמעטה היא מדין הפשט המנתק את העור מן הבשר וממילא דין עורה להיות נגרר אחרי הבשר לכל דיניו. ואם כן, מאחר וסובר רבי אלעזר שכאשר היתה שעת הכושר לעולה פסולה זו הופקע דין העור מלהיות כבשר, והיינו מחמת שחל עליו דין הפשט, הרי שאף בהקטרה פסולה כך הוא, שיש מצוות הפשט אף על זו שעלתה, שהרי לא נתמעט דין הקטרתה מדין הפשט, וכיון שיש בה מצוות הפשט ממילא יש להקטירה בלא העור.
ומקשינן: ואלא מה דקתני בברייתא לגבי עולה שעלתה חיה למזבח ושחטה יפשיט וינתח במקומה, כיצד הוא עושה, מוריד את הקרבים למטה ומדיחן כדי שיהיו נקטרים כשהם נקיים, ואם עוסקת הברייתא בעולה פסולה (למה לי כל זאת) הרי מאחר ומורידה שוב אינו מעלה אותה!?
ומתרצינן: היכי נעביד? נקריבנהו בפרתייהו עם הפרש שלהן? הרי כבר אמר הפסוק על קרבן מאוס (מלאכי א) "הקריבהו נא לפחתך"?! לשר ולשולט עליך. כלומר הקרב נא אליו את אותה מנחה מאוסה. "הירצך או הישא פניך"?! בנתינת מנחה זו. ואם כן, פשוט שאין להקטירם ללא הדחה, כי מאוסים הם.
ומבאר המקשה את קושייתו: אנן הכי קאמרינן: מאחר ואינם חוזרים להקטרה, אם כן מדיחן למה לי?
ומתרצינן: צריך להדיחם, מאחר דאי מתרמי כהן אחרינא ולא ידע שנפסלה עולה זו, נסקינהו, ולכן יש להדיחם בכדי שאותו כהן יקטירם כשהם נקיים.

דרשני המקוצר[עריכה]