פרשני:בבלי:זבחים צח ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

זבחים צח ב

חברותא[עריכה]

אמר רבא: פשיטא לי שאם ניתז  דם חטאת תחילה למטה על הבגד, וחזר וניתז דם עולה למעלה, על אותו כתם, שאותו מקום טעון כיבוס, שהרי דם החטאת נוגע בבגד, ובלוע בו.
והוינן בה: בעי רבא: אם נפל דם עולה למטה על הבגד, וחזר וניתז דם חטאת למעלה, על אותו כתם, מהו? האם אותו כתם טעון כיבוס? האם הטעם שטעון כיבוס משום נוגע שדם החטאת נוגע בבגד והא נוגע, כשנפל דם חטאת עליו הוא נוגע בבגד?
או דלמא חיוב כיבוס הוא משום בלוע, שדם החטאת בלוע בבגד, והא לא בלע, כיון שהבגד כבר מלא מבליעת דם העולה?
ומשנינן: הדר פשטה רבא, דאין טעונין כיבוס,  81  כיון שלא בלע דם חטאת, וטעם מצות כיבוס הוא משום בלוע.

 81.  וכתב בקרן אורה שמכל מקום, גרירה צריך שאין זה גרוע מניתז על כלי שאינו ראוי לכיבוס שחייב לגרור את הדם. והוא הדין בניתז על דם אף על פי שאינו על הבגד הרי הוא צריך גרירה.
ואגב שהגמרא דנה בהכשרת בגד מכתם שניתז עליו דם חטאת, היא משמיעה עוד דין שאמר רבא לענין טהרת בגד שיש עליו כתמים.
אמר רבא: פשיטא לי כתם של דם הנמצא על בגדו שנטמא, חוצץ בפני הטבילה. ואם טבח הוא שאינו מקפיד על דם בבגדו, אינו חוצץ כיון שחציצה תלויה בקפידא.
וכן כתם של רבב, כל דבר הניתך, כגון שומן חלב ושעוה, שנמצא על בגדו שנטמא, חוצץ בפני הטבילה. ואם מוכר רבב (דברים ניתכים) הוא, שאינו מקפיד על רבב בבגדו, אינו חוצץ, שחציצה תלויה בקפידא, והרי הוא אינו מקפיד.
בעי רבא: שני כתמים של דם ורבב הנמצאים על בגדו, מהו? האם חוצצים בפני הטבילה?
ופרכינן: אם טבח הוא, תיפוק לי משום רבב, שהוא מקפיד עליו כיון שאינו רגיל בו וחוצץ, ואי מוכר רבב הוא, תיפוק לי משום דם, שהוא מקפיד עליו והוא חציצה? ומפרשינן: לא צריכא, דעביד הא והא. שהוא טבח שגם מוכר רבב.
ומסתפק רבא: האם נאמר, אחדא כתם אחד לא קפיד, אבל אתרתי קפיד, כי אף על פי שהוא רגיל בשניהם, גנאי הוא לו שיראו שניהם על בגדו.
או דלמא, אתרתי נמי לא קפיד, הואיל והוא רגיל בשניהם, שהרי מלאכתו היא, ואינו מקפיד?
ומסקינן: תיקו!

מתניתין:
טבול יום שטהרתו תלויה בהערב שמש, ומחוסר כיפורים שחייב להביא קרבן לטהרתו, כגון זב וזבה, הואיל ואינם ראויים לאכול בקדשים,  4  אינן חולקין בקדשים המתחלקים לכל אנשי בית אב העובדים באותו יום, כדי לאכול לערב, לכשהיו מותרים לאכול בקדשים.  5  אונן, ביום שמת אחד מקרוביו, ואסור באכילת קדשים, הרי הוא רשאי להיות נוגע בקדשים (שלא כטבול יום ומחוסר כפורים, שאסורים אף בנגיעה בקדשים), ואולם אינו מקריב,  6  ואף אינו חולק בקדשים כדי לאכול לערב, לכשתסתיים אנינותו.  7 

 4.  נתבאר על פי לשון רש"י, וראה לשון הרע"ב; וראה מה שיתבאר בהערות על הגמרא לקמן צט א.   5.  א. ביארו התוספות בד"ה טבול: לא שנינו "לערב" אלא משום טבול יום, שהוא אכן אינו ראוי לאכול בקדשים עד הערב, אבל מחוסר כפורים, משהביא כפרתו הרי הוא ראוי לאכול בקדשים, ואינו צריך הערב שמש, אבל טבילה צריך הוא מדרבנן, ראה דבריהם שהאריכו בענין זה; וכן מבואר ברש"י לקמן צט ב ד"ה ורמינהו, (שלא כפשטות משמעות לשון רש"י כאן, כמו שהעירו אחרונים). ב. ראה "ברכת הזבח" "פנים מאירות" ו"טהרת הקודש", בענין מי שהיה לאחר כפרה וקודם טבילה בשעת זריקת הדם, אם חולק הוא בקדשים כיון שטבילתו אינה אלא מדרבנן; ומיהו ביום קבורה שהוא מדרבנן מבואר בסוגיא שאינו חולק בקדשים, וראה מה שדיברו בזה האחרונים הנזכרים; (וראה עוד ב"שפת אמת" לקמן צט ב ד"ה בגמ' יום קבורה). ג. אף שאלו ודומיהם אינם חולקים בקדשים, מכל מקום מותרים הם לאכול לכשיטהרו; וכתב ה"מנחת חינוך" במצוה קב (שהיא מצות אכילת הכהנים ממאמר הכתוב "ואכלו אותם אשר כופר בהם"): נראה, שהמצוה היא דוקא לכהנים העובדים, שהתורה ציותה לחלוק לכל בני אהרן, והתורה ציותה להם לאכול; אבל נשים וקטנים, ואפילו כהנים כל שלא היו ראויים לעבודה בשעת הקרבן כגון שהיו טמאים (שכל אלו אינם חולקים ורשאים לאכול), כיון דהתורה לא זיכתה להם בחלוקה, אם כן אין מגיע להם, ואין מצוה עליהם כלל, רק אותן שהם בכלל חלוקה התורה זיכתה להם, ומשולחן גבוה זכו, ומוטל עליהם לאכול, ואם לא אכלו ביטלו מצות עשה.   6.  מלבד כהן גדול שהוא מותר להקריב אפילו באנינות.   7.  בגמרא יתבאר, באיזה אופן אנו עוסקים, שאנו מתירים לו לאכול במוצאי יום אנינותו.
בעלי מומין, בין בעלי מומין קבועין, בין בעלי מומין עוברין:
חולקין בקדשים ואוכלין, אבל לא מקריבין.
כל שאינו ראוי לעבודה, אינו חולק בבשר הקדשים. וכל שאין לו חלק בבשר, גם אין לו חלק בעורות המתחלקים לכהנים.  8 

 8.  כמבואר במשנה לקמן קג א.
אפילו אם היה טמא רק בשעת זריקת דמים של הקרבן המתחלק, והיה טהור בשעת הקטר חלבים של הקרבן, וכגון שהעריב שמשו קודם שהקטירו את החלבים בערב,  9  אינו חולק בבשר. שנאמר (ויקרא ז יד) גבי תרומת לחמי תודה, "לכהן הזורק את דם השלמים (של התודה), לו יהיה (התרומה) ",  10  הרי שקבעה התורה את הזכות בחלוקה רק לכהנים הראויים לזרוק את הדם.  11 

 9.  הוגה על פי "שיטה מקובצת"; אבל ברש"י לקמן קב ב נראה שהוא גורס כפי שהוא בדפוס "המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה" (ויקרא ז).   10.  א. כן פירש רש"י; ולמבואר בהערה לעיל, שמחוסר כפורים מותר לאכול בקדשים בו ביום שהביא כפרתו, משכחת לה למשנתנו, במחוסר כפורים שהביא כפרתו בין זריקת דם להקטר החלבים. ב. כתב ב"זבח תודה": מחוסר כפורים שהביא קרבנותיו בין קבלת הדם לזריקה, אם בעינן שיהא טהור גם בשעת הקבלה, עיין בתוספות צט א ד"ה חולק שמסתפקין בזה; ראה שם טעם הספק, ומה שהביא וכתב עוד בזה.   11.  נכתב על פי הגירסא שב"שיטה מקובצת", וראה בתוספות צט א ד"ה אינו.

דרשני המקוצר[עריכה]