פרשני:בבלי:יבמות ד ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות ד ב

חברותא[עריכה]

שמע מיניה לאפנויי. להיות פנוי לדרשת "סמוכים", להסמיך את "לא יקח אדם אשת אביו ל"לא יגלה כנף אביו". ולהשמיענו על אנוסת אביו, שגם היא אסורה.
וגבי ציצית נמי, סובר רבי יהודה שבמשנה תורה דורשים סמוכים, ולומדים מכאן שעשה של ציצית דוחה לאו של כלאיים, מאותם שני טעמים:
איבעית אימא משום דמוכח,
ואיבעית אימא משום דמופנה. ומבארת הגמרא את ההוכחה ואת ה"מופנה":
איבעית אימא משום דמוכח:
דאם כן, אם לא בא הכתוב ללמד מהסמיכות, לכתביה רחמנא ל"גדילים תעשה לך" גבי פרשת ציצית.
למאי הלכתא כתביה הכא?
בהכרח, כדי ללמד מסמיכות ציצית לכלאיים, שמצות עשה של ציצית דוחה לאו של כלאיים.
ואיבעית אימא, משום דמופנה:
מכדי, הרי כבר כתב "ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך".
ואם כן, זה שחזר וכתב כאן "לא תלבש שעטנז" - למה לי?
שמע מינה לאפנויי.
ומהייתור של הכתוב, יש לדרוש את הסמיכות של ציצית לשעטנז שבא הכתוב ללמד שעשה דוחה לא תעשה.
ודוחה הגמרא: אין הפסוק "לא תלבש שעטנז" מופנה!
שהרי הני, שני הפסוקים אודות שעטנז, מצרך צריכי, ואין אחד מהם מיותר לצורך דרשת סמוכים.
דאי כתב רחמנא רק "ובגד כלאיים שעטנז לא יעלה עליך", הוה אמינא כי כל דרך העלאה של בגד שעטנז אסר רחמנא.
ואפילו מוכרי כסות, שמוכרים בגדי כלאיים, ומניחים אותם על כתפיהם לדוגמא בעלמא, או נושאים אותם על גופם כדי להעבירם ממקום למקום, אך אינם מתכוונים להנות מחימום הבגד, אסורים להעלותם על גופם.
לכן כתב רחמנא "לא תלבש שעטנז".
ובכך שנקטה התורה לשון "לבישה", היא מלמדת שלא נאסרה כל העלאה של בגד שעטנז על הגוף, אלא רק העלאה דומיא ד"לבישה" של בגד, דאית ביה שיש בה בלבישה הנאה של חימום, ולא סתם העלאה של בגד על הגוף, המשמשת רק לצורך דוגמא או לצורך נשיאת הבגד.
וכמו כן, מאידך: אי כתב רחמנא רק "לא תלבש שעטנז", הוה אמינא דוקא "לבישה" אסורה, היות דנפיש הנייתה, שיש בה הנאה מרובה, נאסרה.
אבל העלאה לזמן קצר, לצורך דוגמא, או נשיאת הבגד לצורך העברתו, שאין הנאה מרובה בכך, לא נאסרה, ומותר אז גם להתכוון להנות מהבגד.
לכן כתב רחמנא "לא יעלה עליך", שאפילו הנאה מועטת מהעלאה, אסורה, כשמתכוון לה.
וכיון שצריכים את שני הפסוקים, שוב אין פסוק פנוי לדרוש ממנו סמוכים. ואם כן, איך אמרנו שרבי יהודה דורש סמוכים בכלאיים בציצית היות והפסוק של שעטנז מופנה ללמד על דרשה מסמוכים!?
ומשנינן: עדיין יש בפסוק של שעטנז מילים מיותרות, שמכח ייתורן אפשר לדרוש סמוכים.
כי אם כן, שצריכים את הפסוק "לא תלבש שעטנז" להתיר העלאת שעטנז למוכרי כסות, לכתוב רחמנא "לא תלבש שעטנז" בלבד, ודיינו בכך כדי לדעת מכאן שמותרת העלאה של מוכרי כסות.
"צמר ופשתים" שהוסיף הכתוב - למה לי? והרי דבר ברור הוא שאין שעטנז אלא מכלאי צמר ופשתים:
מכדי, שהרי, כתב רחמנא "ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך".
וכיון שנקט הפסוק בלשון "בגד", דבר ברור הוא שהכונה לשעטנז העשוי מכלאי צמר ופשתים.
כי והא תנא דבי (שנינו בבית מדרשו) של רבי ישמעאל: הואיל ונאמרו בתורה בכמה מקומות סתם בגדים, בלי שיפרט לך הכתוב ממה הם עשויים.
ופרט לך הכתוב באחד מהן, בענין נגעים, שהוא "צמר ופשתים".
הרי אף כל המקומות שאמר בהם הכתוב "בגד" סתם, הרי הוא בגד מצמר ופשתים.
וכיון שכבר גילה הכתוב הראשון, בהעלאה, באמרו "ובגד כלאיים שעטנז לא יעלה עליך", שהשעטנז האמור בתורה הוא בגד העשוי מצמר ופשתים -
אם כן, "צמר ופשתים" דכתב רחמנא בפסוק השני ("לא תלבש שעטנז, צמר ופשתים יחדיו") - למה לי?
שמע מינה שבא ייתור המילים "צמר ופשתים" - לאפנויי, למדרש סמוכים.
אך עדיין מקשה הגמרא:
ואכתי עדיין איצטריך גם ל"צמר ופשתים", ואין שתי מילים אלו פנויות לדרשת סמוכים.
כי סלקא דעתך אמינא, העלאה של בגד כלאיים על כתיפיו בלבד, היא זאת שנאסר בה רק בגד שעטנז העשוי צמר ופשתים. היות דלא נפיש הנאתה של "העלאה", שאין הנאה מרובה בהעלאת בגד על כתיפיו. ולכן, לא אסרה בה תורה את כל סוגי הכלאיים אלא רק של צמר ופשתים.
אבל לבישה של בגד, דנפיש הנייתה, שהנאת הלבישה היא מרובה, הוה אמינא כי כל תערובת של תרי מיני אסר רחמנא, ולא רק צמר ופשתים.
לכן כתב רחמנא "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים".
ללמדך, שאפילו בלבישה אסרה תורה רק בגד של צמר ופשתים, ולא כלאיים של שני מינים אחרים.
וכיון שצריך את "צמר ופשתים" לצורך גילוי זה, אין הן מיותרות לצורך דרשת סמוכים. ותחזור הקושיה למקומה, שאין לנו דבר מיותר בפסוק "לא תלבש שעטנז" שנוכל לדורשו לסמוכים!
ומשנינן: אם כן, אם נאמר שבאו "צמר ופשתים" בפסוק "לא תלבש שעטנז", כדי ללמד שאפילו בלבישה אסורים רק צמר ופשתים ולא מינים אחרים, לשתוק קרא מיניה, מ"צמר ופשתים", בפסוק "לא תלבש שעטנז", ותיתי, ותלמד שאין אסור בלבישה אלא צמר ופשתים בגזירה שוה של "שעטנז שעטנז" מהעלאה, שאסור בה רק צמר ופשתים (מהכלל שכל מקום שנאמר בו בגד אינו אלא צמר ופשתים).
ועתה באה הגמרא לדון במה שהסתמכנו על תנא דבי רבי ישמעאל, האומר שבכל מקום בגד הוא מצמר ופשתים, כדי לומר ש"צמר ופשתים" האמור בכלאיים הסמוכים למצות ציצית, הוא מיותר, לדרוש ממנו סמוכים, ולהתיר כלאיים בציצית.
והוינן בה: ואליבא תנא דבי רבי ישמעאל, שהסתמכנו עליו לומר שיש ייתור של "צמר ופשתים".
טעמא דכתב רחמנא את הייתור "צמר ופשתים", ולכן דרשינן סמוכים להתיר כלאיים בציצית.
הא לאו הכי, כלאים בציצית הוה אמינא דאסר רחמנא.
כי משמע שבלעדי הייתור הזה, לא היה עשה דוחה לא תעשה בציצית.
ותימה: הכתיב (במדבר טו) "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם".
והרי כבר תנא דבי רבי ישמעאל את הכלל לעיל, שכל בגדים - צמר ופשתים הם. ואם כן, "כנפי בגדיהם" האמורים כאן, נכללים בהם גם בגדים של פשתים.
ואמר רחמנא: עביד ליה, עשה לו לבגד הפשתים, ציצית הצבועה בצבע תכלת.
וחוט התכלת, בהכרח שעמרא (צמר) הוא עשוי!
ומבארת הגמרא את ההכרח שחוט התכלת הוא מצמר:
וממאי דתכלת "עמרא" הוא?
יש לנו ללמוד זאת מבגדי כהונה, העשויים רק מצמר ופשתים, ולא ממינים אחרים.
ומצינו באחד הבגדים (במכנסיים), שאמרה תורה לעשותו מפשתים, שהוא צבע לבן.
ובכך גילתה התורה ששאר הצבעים שבבגדי כהונה (כמו תכלת וארגמן) הם עשויים מצמר.
שנאמר "מכנסי בד - שש משזר".
וידוע ש"בד" הינו "פשתים", על שם שהפשתים גדלים בדים בדים, שאין להם ענפים מתפצלים.
ומד"שש" הוא כיתנא (פשתן), בהכרח שתכלת האמור בבגדי כהונה - עמרא צמר הוא!
וכיון שיש לנו הוכחה מבגדי כהונה שתכלת הוא צמר, ובציצית אמרה תורה "על כנפי בגדיהם", יודעים אנו משם שמותר לתת חוטי צמר בבגד פשתים.
ואם כן, אין צורך בלימוד של סמיכות בין כלאיים לציצית, ואין צורך בייתור של "צמר ופשתים" כדי לדרוש סמוכים!
ומשנינן: בכל זאת איצטריך ללימוד של סמוכים.
כי סלקא דעתך אמינא לומר כמו דאמר רבא!
דרבא רמי, הקשה שיש לכאורה סתירה בדברי הכתוב:
מצד אחד כתיב "ונתנו על ציצית הכנף, פתיל תכלת".
ו"ציצית הכנף" משמעותה היא, שיש לעשות את חוטי הציצית מאותו מין שממנו עשוי הכנף של הבגד!
ולפי זה אם כנף הבגד עשוי משי צריך חוט הציצית עשוי משי.
ומאידך כתיב "לא תלבש צמר ופשתים יחדו - גדילים תעשה לך", ומשמע שיהיו גדילי הציצית עשויים צמר ופשתים, ולא משי או מין אחר! הא כיצד יש ליישב את הסתירה שלכאורה בין שני המקראות?
אלא, אמר רבא: כך יש לדרוש את משמעות הפסוק:
חוטי ציצית העשויים צמר ופשתים - פוטרין את הבגד (דהיינו, מקיימים בהם את המצוה) בין במינן, בבגד צמר ובבגד פשתים, בין שלא במינן, בבגד משי וכדומה.
שאר מינין, חוטי ציצית העשויים משי וכדומה, רק בבגדים שהם מינן - פוטרין.
אבל שלא במינן, בבגד צמר או פשתים - אין הם פוטרין.
ולפי דברי רבא אלו, היינו אומרים, שיש לעשות חוטי צמר לבגד צמר וחוטי פשתים לבגד פשתים, כי היינו דורשים "הכנף" - מין כנף! שיש לעשות את חוט הציצית ממין הכנף דוקא.
ולפי זה לא התירה התורה כלאיים בציצית.
ולכן צריכים את הייתור של "צמר ופשתים" כדי לדרוש סמוכים, ולהתיר כלאיים בציצית.
ומקשה הגמרא: הרי הלימוד של סמוכים, הסתמכנו בו על תנא דבי רבי ישמעאל.
והא תנא דבי רבי ישמעאל - לית ליה את הדרשה דרבא, שדרש "הכנף" מין כנף! שלדברי רבא כל בגד מכל מין חייב בציצית בחוט ממינו, ואילו לתנא דבי רבי ישמעאל רק בגד צמר או פשתים חייב בציצית!
וכיון שתנא דבי רבי ישמעאל אינו סבור כרבא, איך יתכן לתרץ כדרבא, כשאנו מסתמכים על תנא דבי רבי ישמעאל!? ומשנינן: בכל זאת איצטריך "צמר ופשתים", גם אם אין סבורים כדרבא שכל בגד חייב בציצית.
כי סלקא דעתך אמינא שאפילו לתנא דבי רבי ישמעאל יש לדרוש בבבגד צמר או בפשתים, כי כמו דיוקא דרבא, הכנף - מין כנף.
אך לדרוש זאת באופן חלקי, שיתאים עם תנא דבי רבי ישמעאל, כשהמדובר בפסוק הוא רק בבגדי צמר ופשתים, ולא בבגדים של שאר מינים!
והכי קאמר רחמנא:
עביד ליה חוט של ציצית צמר לבגד צמר, וחוט של ציצית פשתים לבגד פשתים.
ובכך יתקיים "הכנף" - מין כנף! אלא שזה יתקיים רק בצמר ובפשתים, ולא במין אחר.
וכי עבידת חוט צמר לבגד צמר - צבעיה בצבע תכלת.
אבל חוט צמר לבגד פשתים, וחוט פשתים לבגד צמר - לא תעשה.
לכן כתב רחמנא "צמר ופשתים", לייתור, לדרוש סמוכים, ולהשמיענו: דאפילו חוט צמר לבגד פשתים,  1  וחוט פשתים לבגד צמר אפשר לעשות.

 1.  התוס' (בד"ה דאפילו) כתבו מותר ליתן שני חוטי צמר לבן בבגד פשתים, אף על פי שאפשר ליתן שני חוטי פשתים לבנים בבגד הפשתים, כי "מיגו" שחוטי הצמר של תכלת מותר ליתנם בבגד פשתים, מותר ליתן בבגד פשתים גם חוטי לבן של צמר. והרשב"א הביא בשם גדולי המפרשים שחולקים על סברא זו, כי לפי ריש לקיש כל מקום שאפשר לקיים שניהם, אין עשה דוחה לא תעשה, ולא אומרים "מיגו", אלא צריך להטיל בבגד פשתים חוטי לבן מפשתים, ורק את חוטי התכלת, שהם צמר, מטילים בפשתים. והקשו האחרונים, מדוע אסור ליתן בבגד הפשתים שיש בו כבר חוטי צמר תכלת גם חוטי צמר לבן? והרי הבגד הוא כבר כלאיים, ומה תוספת כלאיים יש בעוד שני חוטים. והרי כיון שהתירה התורה ללבוש את בגד הכלאיים של פשתן עם חוטי צמר תכלת, הרי מותר ללבוש את בגד הכלאיים הזה, ותוספת חוטי צמר לבן לא תאסרנו! ועוד, מה יועיל אם יטיל עתה שני חוטים לבנים מפשתן לבגד, והרי הבגד כבר כלאיים מכח חוטי צמר התכלת שבבגד הפשתים, ונמצא שמטיל חוטי פשתים בבגד שיש בו גם צמר! ותירץ הגר"ש רוזובסקי (חדושי רבי שמואל) על פי יסודו של הגר"ח, שיש שתי צורות של כלאיים: האחת, אם עירב צמר ופשתים ביצירת חוט הכלאיים, וארג מהחוטים בגד, הרי עצם הבגד הוא כלאיים, ואסור ללובשו כי הוא "חפצא" של כלאיים. והשנית, אם חיבר אל בגד פשתים בגד של צמר, על ידי שתי תכיפות, או שקשר אל בגד הפשתים חוטי צמר, כמו בציצית, ששם לא נעשה הבגד עצמו "חפצא" של כלאיים, אלא שאסרה תורה ללבוש בגד שמחוברים בו צמר ופשתים יחד. וכיון שקשירת חוטי הציצית בבגד הפשתים אינה עושה את הבגד כולו לבגד של כלאיים, אלא שאסרה תורה ללבוש צמר ופשתים המחוברים יחדו, נמצא שלבישת כל חוט של צמר ביחד עם בגד פשתים היא איסור בפני עצמו, ולכן שפיר טען הרשב"א על התוס', שאין להוסיף חוטי צמר לבן על חוטי צמר התכלת, כיון שאפשר לקיים שניהם, בנתינת חוטי פשתים לבנים בבגד הפשתן. ואת הקושיא השניה, שגם נתינת חוטי פשתים לבנים יש בהם משום כלאיים עם חוטי הצמר הלבנים, ומה תועלת יש בנתינת חוטי פשתן לבנים יותר מנתינת חוטי צמר לבנים, יתכן ליישב, שאין בהוספת חוטי הפשתים איסור, כיון שאין הם אלא תוספת לבגד הפשתים, ונחשב הדבר כאילו מטיל חוטי צמר לשם מצות ציצית לבגד שיש בו בצידיו חוטי פשתים, שאין צורך בחיתוך החוטים, שהרי התירה תורה להטיל חוטי צמר של תכלת בבגד פשתים, ולא הצריכה לצמצם את הבגד לשיעור שיוצאים בו ידי חובה, ותו לא. אך כשבא להטיל חוטי צמר לבנים לבגד פשתים שיש בו חוטי צמר תכלת, הרי זה כמי שבא להטיל חוטי ציצית לבגד של כלאיים, ורוצה ללבוש את הבגד כיון שהתירה התורה לבישת כלאיים לצורך קיום מצות ציצית, שאסור לו ללובשו (עיין רע"א בהגהותיו לשו"ע או"ח סימן יא) היות ולא התירה תורה כלאים בציצית אלא במקום שאי אפשר אחרת, ולא בבגד של כלאיים, שיכול להמנע מללבוש אותו, שהרי לולי המצוה של ציצית אינו יכול ללובשו.

דרשני המקוצר[עריכה]