פרשני:בבלי:יבמות לא ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות לא ב

חברותא[עריכה]

וארעא, את הקרקע, שיש עליה עדות מוכחשת אם היא שייכת למוכר או לקונה - אוקמא העמד בחזקת בר שטיא, בחזקת המוכר, לפי שהיתה בחזקתו לפני המכר המסופק, והוא נשאר בה!
והיינו, שמן התורה מעמידים על החזקה גם במקום תרי ותרי.
וחוזרת השאלה, מדוע בעדות מוכחשת של תרי ותרי בגירושין אודות הערוה, צריכה צרתה חליצה, ואין מעמידים אותה בחזקת היתר לשוק!?
אלא, אמר אביי: כך יש לתרץ מדוע לא נקטה המשנה "ספק גירושין" בספק קרוב לו ספק קרוב לה, כמו ספק קידושין: ואמר זאת רבא בלשון מליצית, (ונקט את לשון הכתוב בספר איוב, פרק לו) "יגיד עליו ריעו"!
תנא בקידושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה, שאם היה הספק בקידושי ערוה, צרתה חולצת ולא מתייבמת, והוא הדין לגירושין.
תנא בגירושין: כתב בכתב ידו, או שאין בו זמן, או שיש בו אלא עד אחד, שהוא כדין "ספק גירושין", שפסול מדרבנן -
והוא הדין לקידושין, שגם בשטר קידושין יש את הפסולים הללו, מדרבנן.
אמר ליה רבא לאביי: אי, אם התירוץ שלך הוא "יגיד עליו ריעו", שיש ללמוד מגיטין לקידושין, ומקידושין לגיטין - מאי "זהו ספק גירושין", דקתני בסיפא של משנתנו?
והרי לשון "זהו" משמע למעט, שהדברים שמנתה המשנה בלבד, הם הנחשבים "ספק גירושין", ואין ללמוד מקידושין ("רעהו"), שגם ספק קרוב לו, ספק קרוב לה, זה "ספק גירושין"!
אלא, אמר רבא, כך יש לתרץ:
כל ספק שיש בקידושין, כגון ספק קרוב לו ספק קרוב לה - יש לאותו ספק גם בגירושין.
ויש בגירושין ספק, מה שאין בקידושין. כגון שטר קידושין בלי זמן.
ולשון "זהו" דנקט התנא בגירושין - לאו דוקא הוא, אלא לומדים מקידושין לגירושין.
אלא, משום דתנא "זהו ספק" בקידושין, שבא למעט פסול של חסרון זמן בשטר הקידושין, שאין זה חסרון בקידושין -
תנא נמי "זהו ספק" בגירושין.
ומבארת הגמרא: ו"זהו" דקידושין - למעוטי מאי?
למעוטי חסרון זמן בשטר הקידושין, דליכא לפסול הזה בקידושין.
והוינן בה: ומפני מה אכן לא תקנו זמן בשטר הקידושין?
הניחא למאן דאמר תיקנו זמן בשטר הגט משום פירי, שמשעת כתיבת הגט, ועוד לפני הגירושין, כבר מפסיד הבעל את זכותו באכילת פירות נכסי מלוג שהכניסה לו אשתו, ולכן תיקנו שיכתוב את הזמן של כתיבת הגט בשטר הגט, כדי שנדע ממתי אין לו זכות אכילת פירות, שפיר לא תיקנו לכתוב זמן בשטר קידושין, כי אין נפקא מינה בזמן הכתיבה של השטר, שהרי ארוסה לית לה פירי את שתנשא.
אלא למאן דאמר תיקנו זמן בגט משום החשש שיחפה על מי שנשוי בת אחותו, שאם היא תזנה תחתיו, הוא יחוס עליה שלא יהרגוה, ויתן לה גט, ויטען שנתגרשה ממנו בגט הזה לפני שזינתה.
ולכן תיקנו חכמים שיכתבו זמן בגט, כדי שלא יוכל לחפות עליה.
ואם כן ליתקין זמן גם בשטר קידושין, כדי שאם תזנה, לא יוכל לטעון שקידש אותה רק לאחר הזנות!?
ומשנינן: משום דאיכא מאן דמקדש בכספא, ואז לא תהיה תקנה, כי אין הזמן של הקידושין ידוע, ואיכא דמקדש בשטרא - לא תקון רבנן זמן בשטר.
אמר ליה רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי: והא עבדא, דאיכא דקני בכספא ואיכא בשטרא, ובכל זאת תקון רבנן זמן בשטר קנינו של עבד!?
והנפקא בזמן הוא בנוגע לנכסי העבד, שבזמן שאדם קונה עבד כנעני, פירות נכסיו של העבד, שייכים לאדון.
ומשנינן: התם, בקניית עבד, רובא דאינשי קונים עבד בשטרא, ולכן תיקנו בו זמן.
אבל הכא, בקידושין רובא מקדשים בכספא.
איבעית אימא: משום דכתיבת הזמן בשטר לא אפשר לעשות בו תקנה למנוע חיפוי על זנות!
כי היכי ליעביד, מה נעשה עם השטר?
אם לינחה, נניח את השטר גבי דידה - הרי אם תזנה, מחקה ליה לזמן, ותטען שהתקדשה אחר הזנות.
אם לינחה גבי דידיה, אצל הבעל - זמנין דבת אחותו היא, ומחפה עלה בכך שהוא ימחוק את הזמן, ויטען שזינתה לפני שהתקדשה.
לינחה גבי עדים - ממה נפשך אין תועלת בדבר. כי:
אי דזכירי העדים מתי הוא זמן הקידושין, אין צורך בזמן הכתוב בשטר, אלא ליתו ליסהוד, יבואו העדים ויעידו מזכרונם על זמן הקידושין.
ואי לא, אם אין זוכרים הם את הזמן, אלא זמנין דחזו מכתבא, רואים הם בכתב השטר את זמן הקידושין, ואתו מסהדי, והם באים להעיד על הזמן על סמך ראייתם בשטר - אין זו עדות.
היות ורחמנא אמר שצריכה העדות של העדים להיות מפיהם, על סמך זכרונם, ולא מפי, על סמך, כתבם.
ופרכינן: אי הכי, שלא כותבים זמן בשטר הקידושין היות ואין לנו היכן להניחו, בגירושין, שתיקנו חכמים לכתוב בגט זמן משום שמא יחפה על בת אחותו, נמי נימא הכי!
נאמר אותו דבר, שאין לנו היכן להניח את הגט עם הזמן, שיועיל הזמן שתיקנו חכמים לכתוב בגט, כדי שלא יחפה על בת אחותו.
שאם יניחו אותו ביד הבעל או ביד האשה יש לחוש שמא ימחקו את הזמן, כדי לחפות על הזנות, ואם ביד העדים, אין צורך בכך אם הם זוכרים את הזמן, ואין תועלת אם הם לא זוכרים:
ומשנינן: התם, בגירושין, תקנת הזמן בגט - להצלה דידה קאתי.
לאחר שתיקנו חכמים זמן בגט, הוא משמש רק ל"הצלה" שלה, שאם אכן נבעלה לאחר הגירושין תוכל להוכיח זאת באמצעות הזמן שבגט.
כי אילולי שתוציא את הגט עם הזמן הכתוב בו, נחזיקנה כודאי נבעלה בהיותה אשת איש, שהרי החזקה אומרת שהיא אשת איש, כל עוד לא תוציא גט הכתוב כהלכתו, עם הזמן שנתגרשה בו.
ולכן, שוב אין לחשוש לחיפוי, שמא תמחק את הזמן מהגט ותטען שזינתה לאחר הגירושין.
כי אם יש עדים שהיא נבעלה, והיא תביא גט ללא זמן, נעמידנה על חזקתה שהיתה אשת איש גם בזמן הזנות, היות ולא הביאה גט שנכתב בו הזמן כהלכתו.
אך לפני שתיקנו זמן בגט, היא היתה יכולה לטעון שזינתה לאחר הגירושין, תוך הסתמכות על הגט שבידה, שנכתב כהלכה, וטענתה היתה מעוררת ספק, ולא היו מחייבים אותה על סמך חזקת אשת איש.
אבל הכא, בקידושין, תקנת הזמן בשטר - לחובה דידה קאתי!
שהרי כאן אם תיבעל ולא תוציא את השטר, נעמידנה על חזקת פנויה, ונמצא שהיא אינה צריכה את הזמן שבשטר כדי להגן על עצמה, אלא דיה שתעלים את השטר.
ונמצא, שכל תקנת הזמן בשטר קידושין, היא רק לחובתה, שלא תוכל לטעון שזינתה לפני הקידושין, בזמן שהיתה פנויה, אם לא תביא את השטר עם הזמן הכתוב בו.
ולכן, אין טעם לתקן זמן בשטר הקידושין. שהרי אם תעלים את השטר או תמחוק את הזמן הכתוב בו, לא נוכל לומר בודאות, כנגד חזקת פנויה, שזינתה בזמן הנישואין, ולהרגה בגלל שלא הביאה את שטר קידושיה עם זמן, כתקנת חכמים.
ולכן לא תיקנו זמן בשטר קידושין.
מתניתין:
ג' אחין נשואין ג' נכריות, ומת אח אחד מהן.
ועשה בה האח השני מאמר, ומת -
הרי אלו, אשתו של השני, ואשתו של הראשון שעשה בה השני מאמר, הנופלות לפני האח השלישי -
חולצות על ידי האח השלישי, ולא מתייבמות על ידו.
לפי שאשת הראשון שעשה בה השני מאמר, נופלת עתה גם מנשואי האח הראשון, וגם ממאמרו של האח השני, והרי היא "אשת שני מתים", שאינה מתייבמת מלימוד בדרך של אסמכתא, מהפסוק.
שנאמר (דברים כה) "ומת אחד מהן - יבמה יבא עליה".
רק מי שעליה זיקת יבם אחד, הרי אני קורא בה "יבמה יבוא עליה".
ולא מי שעליה זיקת ב' יבמין!
וצרתה אינה מתייבמת, כמו שהיא אינה מתייבמת.
רבי שמעון אומר: מייבם לאיזו שירצה, וחולץ לשניה.
לפי שסובר רבי שמעון שאין היא נחשבת אשת שני מתים, לפי שאם מאמרו של שני קונה, הרי היא אשת השני בלבד, ואם מאמר אינו קונה היא אשת הראשון בלבד.
ולכן מייבם לאיזה שירצה. אך אינו מייבם את שתיהן, כי שמא מאמר קונה, והן שתי יבמות מבית אחד.
אך לא די ביבום אחת מהן, כי שמא מאמר אינו קונה והן שתי יבמות משני בתים.
ולכן מייבם לאחת, וחולץ לשניה.
גמרא:
ומקשה הגמרא לרבנן, האוסרים את בעלת המאמר להתייבם, מצד "אשת שני מתים":
ואי סוברים רבנן שזיקת ב' יבמין על ידי מאמר, היא איסור דאורייתא, לפי שמאמר קונה ביבמה מן התורה -
חליצה נמי לא תיבעי!
אלא בהכרח, שאין זה דין תורה, כי מאמר אינו קונה מן התורה, ואין כל אפשרות שתהיה יבמה שהיא "אשת שני מתים" מן התורה, אלא רק איסור מדרבנן הוא.
וגזירה הוא, שמחמת המאמר נראות שתי היבמות לאנשים כאילו הן באות מבית אחד, ואם ייבמו את שתיהן, יש לחשוש שמא יאמרו אנשים: ב' יבמות הבאות מבית אחד, שתיהן מתייבמות!
ופרכינן, אם זהו החשש מדוע שתיהן חולצות?
ונייבם לחדא, וניחלוץ לחדא!
ומשנינן: גזירה, שמא יאמרו אנשים: שתי יבמות הבאות מבית אחד - מקצתו בנוי,

דרשני המקוצר[עריכה]