פרשני:בבלי:יבמות לט ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות לט ב

חברותא[עריכה]

אית דאמרי, יש אומרים, שבביאה - כולי עלמא לא פליגי, דביאת קטן עדיפא על חליצת גדול.
כי פליגי - בחליצת קטן.
והכי איתמר: חליצת קטן וחליצת גדול -
פליגי בה רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי.
חד אמר: חליצת גדול עדיפא.
וחד אמר: כי הדדי נינהו, שוים הם.
ומבארת הגמרא את טעם מחלוקתם:
מאן דאמר חליצת גדול עדיפא - דהא מצוה בגדול, ומצוה זו היא בין ביבום ובין בחליצה שהיא במקום יבום.
ואידך סובר, כי אמרינן מצוה בגדול - לענין יבום. אבל לענין חליצה - כהדדי נינהו!
ומביאה הגמרא ראיה ממשנתנו שחליצת גדול עדיפה על חליצת קטן:
תנן: לא רצו האחים - חוזרין אצל גדול.
מאי לאו, לא רצו האחים לייבם אלא רצו רק לחלוץ, וקתני במשנתנו: חוזרין אצל גדול!
ושמע מינה, חליצת גדול עדיפא!
ודוחה הגמרא: לא כך היא משמעות המשנה.
אלא, לא רצו האחים לא לחלוץ ולא לייבם. ואז חוזרים אצל גדול.
ופרכינן: אם כך הוא הביאור של המשנה, הרי יש גם לבאר דכוותיה, בצורה דומה, את האמור במשנה גבי גדול "לא רצה", שהוא לא רצה לא לחלוץ ולא לייבם!
ואם כן, כיון שהאח הגדול סירב בתחילה לחלוץ ולייבם, וגם האחים סירבו לבקשת הבית דין כמוהו, אלא אמאי חוזרין בית הדין מהאחים אצל גדול? הרי בהכרח, כדי למכפייה, לכפות אותו לחלוץ או לייבם.
והיות ובית הדין עוסק עם סירוב האחים לייבם או לחלוץ, מדוע נטריח את בית הדין לחזור אל הגדול כדי לכפותו?
לכפייהו לדידהו, את האחים, המסרבים לייבם או לחלוץ, שיקיימו את המצוה ביבום או בחליצה!?
ומשנינן: כיון דמצוה, עליה דידיה על הגדול רמיא, היא מוטלת, לדידיה כייפינן ולא לאחים.
ומביאה הגמרא ראיה ממשנתנו, שאין חליצת הגדול עדיפא:
תא שמע, ממה ששנינו: תלה גדול האחים הנמצאים כאן בגדול האחים כולם, הנמצא במדינת הים, עד שיבא ממדינת הים - אין שומעין לו.
ואי סלקא דעתך חליצת גדול עדיפא - אמאי אין שומעין לו, להמתין לו שיקיים את מצות החליצה? נינטר, נמתין לו, דלמא אתי, שמא יבוא גדול האחים כולם ממדינת הים, וחליץ לה!?
אלא, מכאן ראיה, שאין חליצת הגדול עדיפה על חליצת הקטן!
ודוחה הגמרא: ולטעמיך, שהקשית מדוע לא נמתין לגדול האחים עד שיחזור, והוכחת מכאן שחליצת הקטן היא כמו חליצת הגדול.
תיקשי גם לך ממשנתנו, שאמר התנא: אם תלה הגדול בקטן, להמתין לו עד שיגדיל וייבם אותה - אין שומעין לו.
ואמאי אין שומעים לו?
נינטר נמתין, כי דלמא גדיל אולי יגדל הקטן, והוא מייבם לה. והרי מצות יבום עדיפה!
אלא, בהכרח, שאין ממתינים לו, היות וכל שהויי מצוה, לא שהינן.
ואם כן, אין לך ראיה מכך שלא ממתינים לחליצת הגדול, שחליצת הקטן שוה לחליצת הגדול.
תנן התם במסכת בכורות (יג א): מצות יבום קודמת למצות חליצה.
במה דברים אמורים, בראשונה, בעבר, שהיו מתכוונין ביבום לשם מצוה.
אבל עכשיו, שאין מתכוונין ביבום לשם מצוה - אמרו חכמים: מצות חליצה קודמת למצות יבום.
אמר רב: על אף שאמרו חכמים שמצות חליצה קודמת עתה למצות יבום, אם רצו היבם והיבמה לקיים מצות ייבום - אין כופין אותם בית דין להמנע מלייבם מחמת החשש שמא לא יתכוונו למצוה ויעברו על איסור אשת אח.
כי אתו כאשר היו באים יבם ויבמה לקמיה דרב, אמר להו:
אי בעית אם רצונך, חלוץ. אי בעית ייבם -
כי בדידך, תלא רחמנא אם לייבם או לחלוץ!
שנאמר בפרשת ייבום (דברים כה) "ואם לא יחפוץ האיש. ":
הא אם חפץ - אי בעי חליץ, אי בעי ייבם.
ואף רב יהודה סבר שאין כופין אותם להמנע מיבום.
והראיה: מדאתקין רב יהודה בגיטא דחליצה, בשטר שכותבים בית הדין לנחלצת, תיקן רב יהודה, שיכתבו כך:
אנו פלוני ופלוני הדיינים, כשישבנו במושב בית דין, ראינו איך פלונית בת פלוני, אקרבת הקריבה (הביאה) ית את פלוני יבמה, קדמנא לפנינו, לבי דינא
ואשתמודעינהו, הוברר לנו דהיבם - אכן אחוה דמיתנא מאבא ניהו, אחי המת מאביו, הוא.
ואמרי ליה, ואנו בית דין, אמרנו לו: אי צבית, אם רצונך ליבם יבם! ואי לא, אם אין רצונך ביבום אלא בחליצה - איטלע צדד לה רגליך דימינא, הגש את רגלך הימנית, כשהיא מכוונת לעומתה.
והוא אכן איטלע הגיש לה את רגלא דימינא.
ושרת סיניה, והתירה היבמה את רצועות המנעל מעל רגלוהי של היבם.
וירקת באנפוהי בפניו רוקא דמתחזיא שנראה לעיני בי דינא, על ארעא. על הארץ.
ורבי חייא בר אויא מסיים בה משמיה דרב יהודה: ואקרינהו, הקראנו בפניהם את פרשת יבום, מה דכתיב בספר אורייתא דמשה.
ועתה דנה הגמרא ב"אשתמודעינהו" (הוברר לנו) האמור בגט חליצה, כיצד זה נודע לבית דין שהיבם הזה הוא אכן אחיו של המת מאביו?
פליגי בה רב אחא ורבינא:
חד אמר: ביררו זאת בית דין בעדים, שבאו שני עדים כשרים, והעידו לפניהם, שאדם זה הוא אחי המת מאביו.
וחד אמר: אפילו קרוב, אפילו אשה, כשרים לברר את הקירבה הזאת, לפי שאין זה בגדר עדות אלא בגדר בירור.
והלכתא: "אשתמודעינהו" - גלויי מילתא בעלמא הוא. ולכן, אפילו קרוב, ואפילו אשה נאמנים לברר על פיהם שזהו אחי המת מאביו.
שנינו לעיל את המשנה במסכת בכורות:
בראשונה שהיו מתכוונין לשם מצוה - מצות יבום קודמת למצות חליצה, ועכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה, אמרו חכמים: מצות חליצה קודמת למצות יבום.
אמר רמי בר חמא אמר רבי יצחק, ועתה, חזרו לומר: מצות יבום קודמת למצות חליצה!
אמר ליה רב נחמן בר יצחק: אכשור דרי!? וכי נהיו הדורות המאוחרים יותר כשרים מהדורות הקודמים?
אמר ליה: מעיקרא, סברי לה כאבא שאול, וכמו שיבואר מיד.
ולבסוף סברי לה כרבנן, שאין לחוש כל כך.
דתניא, אבא שאול אומר: יבם הכונס את יבמתו לשם נוי, ולשום אישות, ולשום דבר אחר - הרי הוא כאילו פוגע בערוה.
וקרוב אני בעיני, להיות הולד ממזר!
לפי שלא הותר איסור אשת אח אלא לצורך קיום מצות יבום, וזה שמכוין לכונסה לשם דבר אחר, הרי הוא כבא על אשת אחיו שלא לצורך מצות יבום. ולכן, קרוב הוא הולד להיות ממזר, כדין מי שנולד מחייבי כריתות.
וחכמים אומרים: (דברים כה) "יבמה יבא עליה" - מכל מקום!
ולאור זאת, הוינן בה:
מאן תנא, מי הוא התנא, שלפיו שנינו להא דתנו רבנן:
"יבמה יבא עליה" - מצוה!
שבתחלה, לפני שקידשה אחיו, היתה עליו בכלל היתר להנשא לו.
וכאשר התקדשה לאחיו, נאסרה עליו באיסור אשת אח (בנוסף לאיסור אשת איש).
ולאחר שמת אחיו בלי בנים, היא חזרה והותרה לו.
יכול תחזור להתירה הראשון, כמו שהיתה לפני נישואי אחיו המת?
תלמוד לומר: "יבמה יבא עליה" - מצוה היא, ולא היתר!
וחוזרת שוב הגמרא על שאלתה לפני שהביאה את הברייתא: מאן תנא, מיהו התנא שלפיו נשנית ברייתא זו, ומה הוא התכוון לומר בדבריו אלו?
אמר רבי יצחק בר אבדימי: ברייתא זו בשיטת אבא שאול היא נשנית!
והכי קאמר: "יבמה יבא עליה" - לשם מצוה של יבום, וכאמור בהמשך הפסוק, "ויבמה".
ומשמע שמטרת הביאה צריכה להיות אך ורק לשם קיום מצות יבום ולא לשם ביאת היתר גרידא.
שבתחלה, לפני שנישאת לאחיו, היתה עליו אשה זו בכלל היתר נשואין. רצה - לשם נוי כונסה, רצה - לשום אישות כונסה.
משנישאת לאחיו, נאסרה עליו.
וכשמת אחיו ללא בנים, היא חזרה והותרה להתייבם לו.
יכול תחזור להתירה הראשון, שתהיה מותרת לו בין לשם אישות ובין לשם נוי.
תלמוד לומר: "יבמה יבא עליה" - לשם מצוה של יבום!
והמשמעות "למצוה" היא, שרק לשם מצוה, ולא לצורך היתר בעלמא. כי לדברי אבא שאול, ביאה לשם היתר בעלמא, אסורה משום ערות אשת אח!
רבא אמר: אפילו תימא ברייתא זו בשיטת רבנן היא, גם אפשר ליישבה אם נגרוס "מצוה", שהוא לשון הקדמה, שמצוה לכתחילה להקדים יבום לחליצה, ולא נגרוס "למצוה", שהוא לשון עיכובא, שרק למצוה מותר, ולא לביאת היתר גדידא!
והכי קאמר: "יבמה יבא עליה" - מצוה!
שהמצוה לייבמה היא חשובה יותר מאשר לחלוץ לה.
שבתחלה, לפני נישואי אחיו, היתה בכלל היתר. רצה כונסה, רצה אינו כונסה ...
לאחר מכן, נאסרה בנישואי אחיו.
חזרה והותרה, כשמת האח בלי בנים.
יכול תחזור להתירה הראשון, ולא יותר, רצה כונסה, רצה אינו כונסה?
(תלמוד לומר "יבמה יבוא עליה" - מצוה)!
ומפסיקה הגמרא את לשון הברייתא באמצעה, כדי לברר ולתקן את האמור בה:
כיון שלא אמר התנא "רצה, חולץ לה", אלא "רצה אינו כונסה", משמע לכאורה מדבריו, שאם רצה, אינו כונסה, אלא היא תינשא לשוק בלי חליצה.
ותמהינן: וכי ניתן לומר "רצה, אינו כונסה", ותינשא לשוק בלי חליצה!?
והרי היבמה, הא אגידה ביה, אגודה וקשורה היא אל היבם בזיקת היבום! ואם כן, וכי בכדי, בחינם, ללא שום מעשה שיתירנה, תיפוק, תצא לשוק?
ולכן, מתקנת הגמרא את לשון הברייתא:
אלא אימא: יכול תחזור להיתרה הראשון, רצה כונסה, רצה חולץ לה -
תלמוד לומר: "יבמה יבא עליה" - מצוה לייבם אותה יותר מאשר לחלוץ לה!
ומוכיחה הגמרא מתחילת הברייתא, הנשנית בתורת כהנים, כרבא, ולא כרבי יצחק בר אבדימי:
אימא רישא של הברייתא בתורת כהנים:
כתיב (ויקרא ו) לגבי מצות הכהנים לאכול את שיירי המנחה, לאחר שנקמצה המנחה:
"והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו".
וחזר הכתוב ואמר "קרא יתירא": "מצות תאכל, במקום קדוש", כדי ללמדך שאכילת הכהנים את שיירי המנחה אינה היתר או זכות, אלא היא מצוה!

דרשני המקוצר[עריכה]