פרשני:בבלי:יבמות קכ ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות קכ ב

חברותא[עריכה]

והכא, בשומא, האם היא נחשבת כמו  סימן מובהק - קא מיפלגי.
כי בסימן מובהק הכל מודים שאפשר לסמוך עליו אפילו באיסורי תורה.
מר סבר: שומא סימן מובהק היא.
ומר סבר: שומא לאו סימן מובהק היא.
ומקשה הגמרא:
ולהך לישנא לעיל, דאמר רבא לפיה, שסימנין דאורייתא הם, תיקשי, הא קתני במשנתנו שאין מעידים על המת אף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו!
ומתרצת הגמרא שמדובר בסימנים רגילים אצל הרבה אנשים.
כגון הסימן על גופו - דארוך וגוץ, שהוא ארוך או נמוך.
ואילו על כליו, בגדיו של המת, שיש בהם סימנים מובהקים, גם אי אפשר לסמוך, היות דחיישינן לשאלה.
שיש לנו לחוש שאכן בגדי אותו אדם הם, אלא שלא הוא המת, כי יתכן שהשאילם לאדם אחר, ומת האדם ההוא עם בגדיו השאולים.
ותמהה הגמרא: ואי חיישינן לשאלה -
חמור, דקיימא לן שמחזירים אותו לבעליו בסימני אוכף שעליו - היכי מהדרינן? והרי יתכן שאוכף זה שאול הוא, והחמור שייך לאדם אחר!
ומשנינן: לא שיילי אינשי אוכפא, אין דרכם של בעלי חמורים לשאול אוכף, דמסקיב, פוצע ופוגע ליה האוכף של חמור אחר לחמרא.
אך עדיין יש להקשות, אם חוששים לשאלה, כיצד מחזירים את הגט, כאשר מצאו קשור בכיס ובארנקי ובטבעת.
היכי מהדרינן, והרי יתכן שהשאילו אותם, ואדם אחר קשר אליהם או הניח בתוכם את הגט שלו?
ומשנינן: טבעת שיש בה חותם, לא משאילים אנשים. כי - חייש איניש לזיופי, שמא יחתום בשמו עם הטבעת, וילך לביתו, ויוציא משם את כל רכושו.
כיס וארנקי - מנחשי בהם אינשי, שהוא להם למזל, ולא מושלי. אין הם משאילים אותם.
ואיבעית אימא: כליו האמורים במשנה שאין מעידים לפי סימני בגדיו, הוא - בחיורי וסומקי. שאי אפשר להעיד לפי סימני הבגדים כשהסימן הוא היותם לבנים או שחורים, או אדומים, כיון שזהו סימן הרגיל בבגדי הרבה אנשים.  1 

 1.  רש"י מבאר שרק את הכלים הללו לא משאילים אנשים, אך את בגדיהם הם משאילים, ולכן אין קושיה מהמשנה האומרת שאין מעידים על סימנים, כולל סימני בגדים. כי כאמור, בגדים אנשים משאילים. ובספרי השאלות והתשובות דנו רבות בשאלה אלו בגדים נוהגים אנשים להשאיל, ואיזה הם מקפידים עליהם שלא להשאילם.
שנינו במשנה: ואפילו ראוהו מגוייד - אין מעידים עליו שמת.
ומדייקת הגמרא: למימרא, דמגוייד חיי.
ורמינהי סתירה לכך ממה ששנינו במסכת אהלות (פ ו): אדם אינו מטמא טומאת מת עד שתצא נפשו.
אפילו היה מגוייד, ואפילו היה גוסס הוא אינו מטמא, עד שימות ממש.
ומדייקת הגמרא: טמויי לא מטמא, לפי שעדיין לא יצאה נפשו, הא מיחייא לא חיי! כי אם הוא ממשיך לחיות פשיטא שאינו מטמא.
אמר אביי, לא קשיא:
הא משנתנו לדברי רבי שמעון בן אלעזר היא.
הא המשנה במסכת אהלות, רבנן היא.
דתניא: מעידין על המגוייד, שהוא מת. ואין מעידין על הצלוב.
רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף על המגוייד אין מעידין, מפני שיכול לכוות, לרפא את פצעיו על ידי כויה באש, וכפי שיתבאר בהמשך, ולחיות.
ותמהה הגמרא: ומי מצית לאוקומי למשנתנו כרבי שמעון בן אלעזר?
והא קתני סיפא, בהמשך הפרק: מעשה בעסיא, באחד ששילשלוהו לים, ולא עלתה בידם, שלא יצאה מהמים אלא רגלו. וכל גופו נעלם במים.
ואמרו חכמים: יש לחוש שמא לא טבע אדם זה במים, אלא עלה במקום אחר.
ומה שיש לנו לדון, זה רק אם יכול הוא להמשיך ולחיות בלי רגל.
ולכן, אם נחתכה רגלו מן הארכובה (מן הברך)  2  ולמעלה, שוב אינו יכול לחיות, ולכן - תנשא אשתו.

 2.  תוספות יום טוב ותפארת ישראל בתחילת מסכת אהלות.
ואם נחתכה רגלו מן הארכובה ולמטה - לא תנשא אשתו, שמא חי הוא!
ואילו לפי רבי שמעון בן אלעזר יכול הוא להתרפאות ממכתו.
ומשנינן: שאני מיא, שהנופל לתוכם כשרגלו חתוכה מת, היות ותכונתם של המים היא דמרזו שהם מחזקים ומגדילים את כאב המכה.
ומקשה הגמרא, הכיצד יתכן שהמגוייד יחיה: והאמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי ההוא טייעא, רועה ישמעאלי, דשקיל ספסירא, וגיידיה לגמליה, ומת תיכף ומיד, ולא אפסיקתיה לנערותיה! שלא הספיק לגמור את קול נעירתו עד שמת מיד! אמר אביי: ההיא גמל, כחישא הויא, ולכן מת מיד, ואין זה ראיה לבריא.
רבא אמר: בסכין מלובנת באש גיידו, ודברי הכל היא משנתנו, שחום הכויה יכול לרפאות את הפציעה.
שנינו במשנה ואפילו החיה אוכלת אותו אין מעידים עליו.
אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו שאין מעידים עליו אלא באוכלתו החיה ממקום שאין נפשו יוצאה.
אבל אם אכלתו החיה ממקום שנפשו יוצאה - מעידין עליו.
ואמר יהודה אמר שמואל: אם שחט בו אדם שנים של סימנים, קנה וושט, או רוב שנים, וברח האדם הנשחט - מעידין עליו שאינו חי.
ומקשינן: איני! והאמר רב יהודה אמר שמואל: שחט בו שנים או רוב שנים, ורמז, ואמר כתבו גט לאשתי - הרי אלו יכתבו ויתנו לאשתו גט! ומוכח שהוא נשאר בחיים.
ומשנינן: אמנם חי הוא עתה פרק זמן קצר, שאפשר לכתוב בו גט לאשתו, וסופו למות תוך זמן קצר.
ומקשינן, אלא מעתה, שהשוחטו ודאי מת הוא משחיטתו, יהא גולה על ידו מי שנפלה סכין מידו בשגגה על צואר חבירו, ומת הנשחט לאחר זמן!
אלמה תניא: שחט שנים או רוב שנים - הרי זה אינו גולה, גם אם מת לאחר מכן הנשחט כי שמא מת מחמת דבר אחר!
ומשנינן: הא איתמר עלה, אמר רב הושעיא: חיישינן שמא הרוח בלבלתו, וכתוצאה מכך הוא מת, ולכן, גם אם ודאי שבעקבות השחיטה הוא ימות, ואפשר להעיד לאשתו על מותו, אין זו ראיה שהוא בלבד גרם למותו, ולכן לגבי גלות הוא פטור.

דרשני המקוצר[עריכה]