פרשני:בבלי:סוכה יב א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוכה יב א

חברותא[עריכה]

ומקשה הגמרא: אי כדבריך, שאתה למד הלכות אלו מקרבן חגיגה, אם כן יש לך ללמוד: מה חגיגה בעלי חיים, אף סוכה נמי בעלי חיים דוקא, ולפסול כל סוכה שאינה עשויה מבעלי חיים. והואיל ובמשנה מבואר שלא צריך לעשות את דפנות הסוכה מבעלי חיים דוקא, ודאי לא למדים את הלכות הסוכה מחגיגה.
כי אתא רבין אמר רבי יוחנן לימוד אחר: אמר קרא "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים, באספך מגרנך ומיקבך".
ודרשו חכמים: בפסולת גורן, שהן הקשין הנפרדים מן השיבולים על ידי הדישה, ובפסולת יקב, זמורות ואשכולות ריקנים, הכתוב מדבר שיסכך בהם. והם גדלים מן הארץ, ואינם מקבלים טומאה, לפי שאינם "אוכל".
ומקשה הגמרא: אדרבה, מנין לך שבפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר, ואימא גורן עצמו הקשין עם השיבולים,  207  ויקב עצמו אשכולות עם הענבים, שדברי מאכל הן, ובהם אמרה תורה לסכך?!

 207.  כך פירש רש"י. ומבאר הערוך לנר: הטעם שכתב רש"י, "קשין עם השיבולים", ולא רק השיבולים עצמן, משום שאי אפשר לסכך בהן, הואיל ואינם עומדים בפני עצמן.
אמר רבי זירא: על כרחך אתה למד שאין הכתוב מדבר בגורן ויקב עצמן, אלא בפסולת גורן ויקב. שכן "יקב" כתיב כאן, והיינו שכבר נעשה היין, והרי אי אפשר לסכך בו ביין, אלא ודאי אמרה תורה, לסכך בפסולת הנותרת לאחר עשיית היין.
מתקיף לה רבי ירמיה: וכי אי אפשר לסכך ביין? ואימא "יקב" היינו יין קרוש, קפוא, הבא משניר (שם מקום), שהוא דומה לעיגולי דבילה (תאנים מיובשות) ואפשר לסכך בו?!  208 

 208.  בחתם סופר הקשה: הרי יין קרוש אינו מקבל טומאה כמבואר בר"ש (טהרות פרק ג משנה ב), לפי שאינו לא אוכל ולא משקה, ואם כן מדוע יהיה פסול לסיכוך, הרי אינו דומיא דפסולת גורן ויקב?! ותירץ בדוחק, שקושית הגמרא היא רק מגורן, דהואיל וביקב מצינו יין קרוש, כמו כן בגורן יש לפרש בחיטין עצמן המקבלות טומאה.
אמר רבי זירא: הא מלתא הוה בידן, עד עתה היינו סבורים שטעם משנתנו הוא מן הפסוק הנזכר, ואתא רבי ירמיה ושדא ביה נרגא (קצצה בגרזן), שהשיב תשובה ניצחת.
רב אשי אמר: עדיין ניתן ללמוד הלכות אלו מעצם משמעות פסוק זה. שהרי הכתוב אומר, "באספך מגרנך", ומשמע, שאתה אוספו ונוטלו מן הגורן. והיינו, שהגורן הוא העיקר, וממנו אתה אוסף את הפסולת, ולא גורן עצמו. וכן "באספך מיקבך" פירושו שאתה אוספו מן היקב, ולא יקב עצמו.
רב חסדא אמר, הלכות אלו, שאין הסיכוך כשר אלא בדבר שגידולו מן הארץ ואינו מקבל טומאה, יש ללמוד מהכא:
שנאמר (נחמיה ח), "וביום השני נאספו ראשי האבות וגו', וימצאו כתוב בתורה, אשר ציוה ה' ביד משה אשר ישבו בני ישראל בסוכות וגו', ויעבירו קול וגו' לאמר, צאו ההר, והביאו עלי זית ועלי עץ שמן, ועלי הדס ועלי תמרים, ועלי עץ עבות, לעשות מהן סוכות".  209 

 209.  ובהמשך הפרשה שם נאמר: "ויצאו העם ויביאו ויעשו להם סוכות איש על גגו, ובחצרותיהם ובחצרות בית האלוהים". והקשו האחרונים, הרי בספרי (דברים טז כא) על הפסוק, "לא תטע לך אשירה כל עץ" מבואר, שאפילו נטיעה של מצוה אסור לעשות בעזרה, ולכן אפילו סוכת החג אסור לעשות שם, ואם כן, איך עשו סוכות "בחצרות בית אלוהים"?! ובספר הערות להגרי"ש אלישיב כתב לישב, על פי דברי הראב"ד במסכת תמיד, שהאיסור "לא תטע לך אשירה", הוא דוקא בנטיעת קבע, אבל נטיעת עראי מותרת. ולכן סוכת החג שהיא דירת עראי (לדעת חכמים), מותר לעשותה בעזרה.
ולא לחינם נקט הכתוב את כל המינים האלו, אלא ללמדנו בא, שרק מינים כעין אלו, שגידולם מן הארץ ואין מקבלים טומאה, כשרים לסיכוך.
ומפרשת הגמרא את דברי הכתוב, מדוע נקט גם עלי הדס, וגם עלי עץ עבות, הרי היינו הדס, היינו עץ עבות, דבר אחד הם, שהרי הדס הוא הנקרא בלשון המקרא "עץ עבות" על שם עליו המורכבים זה על גבי זה, כמין עבותות ושרשרות?!
אמר רב חסדא: על שתי מצוות דיבר הכתוב, הדס שוטה, שאין עבותו עשויה של שלוש שלוש עלין, לסיכוך הסוכה (שהרי פסול הוא לנטילת לולב), ועץ עבות, כלומר הדס משולש, למצות לולב.
מתניתין:
עתה מביאה המשנה אופן, שבו אפילו סיכך את הסוכה בסכך כשר, הסוכה פסולה:
חבילי קש וחבילי עצים, חבילת קורות האגודים יחד, וחבילי זרדין - ענפים דקים, אף הם מן המינים הכשרים לסיכוך, שהרי אינם מקבלים טומאה וגידולם מן הארץ, אין מסככין בהן, הואיל ואגודים יחד כחבילה.
וטעם הדבר יתבאר בגמרא.
וכולן, כל אותן חבילות שהוזכרו, שהניחם על גבי הסוכה בעודם אגודים, ולאחר מכן התירן עליה,  210  הרי הן כשרות לסיכוך.  211 

 210.  הגרסא לפנינו היא: "וכולן שהתירן", וכן היא גרסת הרי"ף והרא"ש. ולפי זה הביאור הוא, שכשהניחן על גבי הסוכה היו החבילות אגודות, ורק אחר כך התירן. וכן פירשו התוספות, על אף שגרסו, "ואם היו מותרות", דמשמע שכבר היו מותרות קודם שהניחן על גבי סוכתו. ועיין רש"ש.   211.  לעיל דף יא א שנינו: הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס וסיכך על גבה, פסולה. ואם היה הסיכוך הרבה מהן, או שקצצן כשרה. ונחלקו בגמרא, האם הקציצה לבד מכשירתו, הואיל ו"קציצתו זוהי עשייתו", ואין כאן חסרון של "תעשה ולא מן העשוי", או צריך להסיר את הסכך ולשוב ולהניחו לשם סוכה. ובראשונים דנו, האם גם במשנתנו תלוי הדין באותה מחלוקת. לדעת התוספות (עמוד ב ד"ה אין מסככין בהם) והריטב"א, בנידון דידן לא צריך לשוב ולנענע את הסכך, הואיל והתרת החבילות נחשבת כנענוע. אבל המכתם הביא בזה שלוש שיטות בראשונים: א. יש הסוברים שאף במשנתנו צריך נענוע לדעת הסוברים כן לעיל. ב. ויש שכתבו כדברי התוספות והריטב"א, שהתרת החבילות הרי היא כנענוע. ג. ויש שכתבו, שרק בפסולי הסכך מדאורייתא צריך נענוע כדי להכשירם, אבל חבילי קש וחבילי עצים שפסולים רק מדרבנן משום גזירת אוצר, אינם צריכים נענוע כדי להכשירם. ובטעם הדבר ראה ילקוט מפרשים.
וכולן, כל הפסולים ששנינו בסכך, דהיינו, דבר שהוא מקבל טומאה, או שאין גידולו מן הארץ, או סכך האגוד בחבילה, הרי אלו כשרות לדפנות. כי פסולין אלו נאמרו על "סוכות", וסוכה הכתובה בתורה אינה אלא סכך, ולא הדפנות,  212  שעל שם הסכך קרויה סוכה.

 212.  ואף שאת מנין הדפנות ילפינן לעיל (דף ו ב) מ"בסכות בסכת בסכות", אין ללמוד משם כי גם הדפנות נקראות בשם "סוכה", לפי שאין הלימוד שם ממשמעות הכתוב, אלא מיתור הפסוקים (רש"י). ודקדק המהרש"א לעיל (ז ב) מדברי רש"י אלו, שלדעת רבי יאשיה שם, הסובר שגם דפנות הסוכה קרויות "סכך", ומשום כך הצריך שיהיו הדפנות צילתן מרובה מחמתן, (ולמד זאת מפרוכת המסך "דמחיצה היא וקרייה רחמנא סככה"), הוא הדין שצריך שיהיו הדפנות עשויות מפסולת גורן ויקב כסכך. שהרי לדבריו מנין הדפנות לא נלמד מיתור הפסוקים לבד, אלא ממשמעות הכתוב, שכן גם דפנות הסוכה קרויות סכך. ולכן לדבריו יש לעשות את דפנות הסוכה מדבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ.
גמרא:
אמר רבי יעקב: שמעית מיניה דרבי יוחנן תרתי, כלומר, שמעתי ממנו את הטעם של שני פסולי סכך השנויים במשניות בפרק זה:
חדא, טעם הא שבמשנתנו, שאין מסככין בחבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין.
ואידך טעם, מה ששנינו במשנה להלן: החוטט בגדיש לעשות לו סוכה, כלומר, הנוטל מן העומרים בגדיש למטה סמוך לארץ, ועושה בו חלל כשיעור הכשר סוכה, כך שנמצא הסכך עשוי מאליו, אינה סוכה. וטעם חדא מן המשניות האלו פירש לי: דמדאורייתא סוכה כשרה היא, וכל פסולה הוא רק מדרבנן, משום גזרת אוצר.
כלומר, אם נכשיר סוכה זו לעולם לא יעשה אדם סוכה, אלא ילך ויאכל וישן באוצר התבואה שלו, שלא נעשה מעולם לשם צל, ואין זו סוכה כלל אלא כבית בעלמא.  213  לכן גזרו חכמים ופסלו סוכה זו, אף שעשאה לשם צל, שמא ישן גם במקום שלא עשאו לשם צל.  214 

 213.  רש"י לא הזכיר כאן פסול "תעשה ולא מן העשוי", אלא כתב, ש"אינה סוכה כלל והרי היא כבית". ואילו להלן, לגבי חבילות שהונחו על הסוכה שלא לשם צל ונמלך עליהן לסיכוך, אמרו בגמרא, שטעם הפסול הוא משום "תעשה ולא מן העשוי". ומבואר, שלדעת רש"י צריך את הטעם של "תעשה ולא מן העשוי" רק כשנמלך על חבילותיו ומשנה את יעודם לשם סיכוך, היות ועתה "סכך" הן, אלא שפסולין לסיכוך מדין "תעשה ולא מן העשוי", הואיל והיו פסולין בשעת עשייתן. אבל כשיושב באוצרו שלא נמלך עליו לסיכוך, אף ללא דין "תעשה ולא מן העשוי" יש לפסול את הסוכה, לפי שעדיין פסולה עליה, שכן לא יחד את הסכך לצל ואין כאן סוכה כלל. (אבל בריטב"א משמע שלמד אחרת, ועיין ילקוט מפרשים).   214.  כן כתב רש"י בביאור גזירת אוצר, להוא אמינא בגמרא שלא ידענו איזו משנה פסל רבי יוחנן משום גזירת אוצר. אבל למסקנת הגמרא שגזירת אוצר נאמרה על משנתנו, פירושה הוא, שאסרו חכמים לשבת אפילו תחת חבילות שהניחם על גג הסוכה לשם סכך, שמא ישב תחת חבילותיו גם כשלא הניחם לשם סכך ונמלך עליהן לסיכוך. ועל כן, אם אין רגילות לתת לאוצר חבילות אלו שהוא יושב תחתיהן, אין בהן משום גזירת אוצר. וכן כתב רש"י בד"ה והתורה אמרה, ולהלן יג ב ד"ה מסככין בה ן. וכן מבואר בירושלמי, ששיעור החבילה הפסולה לסיכוך, הוא דוקא כשיש בה כ"ה קנים. לפי שהגזירה שייכת רק בחבילה שרגילות בני אדם להביאה מן השדה ולהניחה על גבי הסוכה, ואין רגילות להביא מן השדה חבילה הפחותה מכ"ה קנים.
וחדא - וטעם משנה שניה פירש לי שפסולה היא מדאורייתא, משום "תעשה, ולא מן העשוי".
ולא ידענא, בהי מינייהו באיזו משנה הפסול הוא מדרבנן, ומשום גזירת אוצר, ובהי מינייהו פירש שהפסול הוא מדאורייתא, משום "תעשה ולא מן העשוי".  215 

 215.  הקשה הפני יהושע: מה הסתפק רבי יעקב, הרי בשני המקרים שייכים שני הפסולים, גם "תעשה ולא מן העשוי", וגם "גזירת אוצר"? שהרי בחבילי עצים, אם הניחם לשם סוכה, הסוכה פסולה משום גזירת אוצר, ואם הניחם ליבוש, הסוכה פסולה מדאורייתא, משום תעשה ולא מן העשוי. וכמו כן בחוטט בגדיש, אם רק חטט את הגדיש ולא עשה דבר בכדי להכשיר את הסכך, הסוכה פסולה מדאורייתא משום "תעשה ולא מן העשוי". אבל אם נענע את הסכך כלפי מעלה, הסוכה פסולה רק מדרבנן, משום "גזירת אוצר", כמבואר להלן בגמרא. ואם כן מהי הנפקא מינה כיצד נפרש את דברי רבי יוחנן?! ותירץ הפני יהושע, על פי דברי הריטב"א, שבחבילין יש יותר מקום לגזור גזירת אוצר מבחוטט בגדיש, לפי שמקרה זה מצוי יותר, ויש יותר לחוש שמא יעשה כן. וכן משמע בלשון הגמרא, "פעמים שאדם בא מן השדה בערב", ומשמע, שרגילות היא. ולכן, אם נפרש את דברי רבי יוחנן שבחבילין הפסול הוא דרבנן, משום גזירת אוצר, יתכן שבחוטט בגדיש כלל לא גזרו חכמים גזירת אוצר. אבל אם נפרש, שלרבי יוחנן בחוטט בגדיש טעם הפסול הוא משום גזירת אוצר, כל שכן בחבילין יש לפסול מטעם זה, אפילו הניחם לשם חג.
אמר רבי ירמיה: ניחזי אנן, נתבונן בדברים, ונדע באיזו משנה הפסול הוא מדאורייתא, ובאיזו מדרבנן;
דהרי אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מפני מה אמרו חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין, אין מסככין בהן,
משום שפעמים שאדם בא מן השדה בימות החמה בערב, וחבילתו על כתפו, ומעלה ומניחה על גבי סוכתו שעשה בשביל מקנהו לכל ימות השנה, כדי ליבשה ולאוגרה להסקה בימות החורף הקרים, ולא הניחה שם לשם צל, וכשהגיע החג, נמלך עליה, ומשנה את יעודה של החבילה שתהיה לסיכ וך.
וסוכה זו פסולה הואיל והתורה אמרה "תעשה", ודרשו חכמים: "תעשה", ולא מן העשוי בפסול. וכיון שהניחה שם שלא לשם צל אלא כדי ליבשה, אין זו סוכה, ולכן עתה שמשנה את יעודה של החבילה, נמצא הסכך עשוי מאליו. לכן גזרו חכמים שלא לסכך את הסוכה בחבילות, אפילו אם מניחן על גבי הסוכה לשם סוכת החג, שמא לא יסכך סוכתו כלל, ויסמוך על אותן חבילות שהניח עליה ליבוש. וחבילות אלו פסולות לסיכוך מדאורייתא, משום "תעשה ולא מן העשוי".
ואם כן למדנו, מדהא - משנתנו הפוסלת סיכוך בחבילות, הוא משום גזרת אוצר, על כרחך, הא - במשנה השניה - של החוטט בגדיש, טעם הפסול הוא משום "תעשה ולא מן העשוי".
ורבי יעקב שנסתפק בזה, על אף שהדברים מפורשים בדברי רבי יוחנן עצמו, הוא משום שהך דרבי חייא בר אבא לא שמיע ליה.
אמר (תמה) רב אשי על דברי רבי יוחנן,  216  המפרש שבמשנתנו הסוכה פסולה מדרבנן, ואילו במשנה של החוטט בגדיש, הסוכה פסולה מדאורייתא:

 216.  רש"י ד"ה אמר רב אשי כתב: "אדרבי יעקב מתמה". והוא דבר תמוה, כי מה יש להקשות על דברי רבי יעקב?! וכתב המהרש"ל, שדברי רש"י הן לאו דוקא, וקושית רב אשי היא לרבי יוחנן. וכן נראה בדברי רש"י בד"ה תעשה ולא מן העשוי, שכתב, "ומהיכא שמע רבי יוחנן דמתניתין דהכא לאו מדאורייתא קאמר". הרי שהקושיה היא לרבי יוחנן.
וכי אטו, המשנה של חבילי קש וחבילי עצים, רק משום גזרת אוצר איכא אפשר לפוסלה, ואילו משום "תעשה ולא מן העשוי", ליכא?
הרי גם את משנתנו אפשר לפרש באותן חבילות עצמן שהניחם ליבוש, ונמלך עליהן,  217  ושינה את יעודם לסיכוך. ולכן פסולה הסוכה מדאורייתא, משום תעשה ולא מן העשוי?!

 217.  לשון רש"י לפי הגרסא המובאת בספרים שלנו: "דלא נמלך עליהן לסיכוך". ותמהו האחרונים: הרי גם כשנמלך עליהן ומשנה את יעודן לסיכוך, עדיין פסולים הם מדאורייתא משום "תעשה ולא מן העשוי"?! ומשום כך הגיהו את דברי רש"י, וגרסו: "דנמלך עליהן". (הגהות רבי יצחק איזיק חבר, ומראה כהן). והוצרך רש"י להוסיף שנמלך עליהן לסיכוך, כי לולי זאת לא היה צריך לפוסלם מדין "תעשה ולא מן העשוי", אלא משום שלא יחדן לצל ואין עליהם שם סכך, וכמו שנתבאר לעיל.
וכמו כן המשנה של החוטט בגדיש, משום "תעשה ולא מן העשוי" הוא דאיכא לפוסלה, ואילו משום גזרת אוצר ליכא?
הרי גם משנה זו יש לפרש באופן שאינה פסולה אלא מטעם גזירת אוצר, וכגון, שסתר את הגדיש כלפי מעלה, ונענע את העומרים העליונים, וחזר והניחם לשם סוכה. ולכן אין לפוסלה משום "תעשה ולא מן העשוי", אלא טעם הפסול הוא גזירה שמא לא ינענע, ותהיה הסוכה פסולה מדאורייתא. וכעין מה שנתבאר לעיל לגבי חבילי קש וחבילי עצים.
מתרצת הגמרא: ורבי יוחנן אמר לך: מלשון המשניות יש ללמוד, כי במשנתנו הטעם הוא מדרבנן - משום גזירת אוצר, ואילו במשנה של החוטט בגדיש, הפסול הוא מדאורייתא - משום "תעשה ולא מן העשוי".

דרשני המקוצר[עריכה]