מצה: הבדלים בין גרסאות בדף

מצה היא מאפה העשוי מחמשת מיני דגן שלא הספיק להחמיץ. קיימות כמה מצוות הקשורות במצות:

1. מצות עשה מהתורה לאכול מצה בפסח.
2. מצות מנחות שיש להביא עם חלק מהקרבנות בבית המקדש.

כמו כן מצאנו במעשה אברהם אבינו עם המלאכים, שהכין להם מצות.

הכנת המצה

המצה היא לחם שלא תפח, ולשם כך יש להכינו בזריזות, כדי שלא יספיק לתפוח. לצורך כך משתדלים שהבצק יהיה תמיד ב"עסק", ושלא יעברו עליו י"ח רגעים. כמו כן מקפידים לשמור את החיטים בחדר בעל טמפרטורה בינונית וללא אור שמש ישיר. אם המצה תפחה היא נעשית חמץ האסור באכילה וב"בבל יראה" ו"בל ימצא" בפסח.

• מצת מצווה - מצות שנאפו במיוחד לכבוד קיום המצווה בלילה הראשון של הפסח. יש נוהגים לאפותן אחרי חצות בערב פסח.

• מצת מכונה - כיום יש מכונות שאפשר להכין בעזרתן מצות. מצות אלו נקראות "מצות מכונה". נחלקו הפוסקים בדינן: א. האם הן חמץ? בעבר יש שטענו כי אי אפשר לנקות את המכונות כראוי, והמצות הן חמץ. אך כיום המכונות משוכללות ומנוקות בזרם אויר ללא מים, ואין פקפוק בכשרותן לפסח. ב. האם נחשבות "לשמה"? יש לדון האם האדם המפעיל את המכונה גורם למצות להחשב לשמה. הנפקא מינא היא רק במצת מצוה שבליל הסדר, אך בשאר החג ודאי מותר להשתמש בהם.

• מצות יד - מצות שנאפו בידי אדם.

• מצות שמורה - מצות שנאפו שקמח שנשמר ממגע עם מים משעת קצירה.

• מצה עשירה - קמח שעורבב עם מי פירות. מותר לאכול מצה עשירה בפסח, אך האשכנזים נהגו להחמיר שלא לאוכלו. לא משתמשים במצה עשירה למצת מצוה, מפני שהיא צריכה להיות "לחם עוני". אם עורבב מים במי הפירות - זה חמץ גמור.

ברכת המצה

על המצה מברכים בפסח "המוציא לחם מן הארץ". כשאוכלים את מצת המצווה הראשונה בליל הסדר מברכים "על אכילת מצה". הספרדים נוהגים בכל ימות השנה (מאחרי פסח שני - לחלק מהמנהגים) לברך על המצה מזונות, ואילו האשכנזים מברכים על המצה תמיד המוציא.

מצות במנחות

• ראה ערך מורחב מנחות
• בקידוש בני אהרון לעבודת המקדש: ספר שמות פרק כט "(א) וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר וְאֵילִם שְׁנַיִם תְּמִימִם: (ב) וְלֶחֶם מַצּוֹת וְחַלֹּת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן סֹלֶת חִטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתָם".
• בתחילת חומש ויקרא (פרק ב): - (א) וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַידֹוָד סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה: (ב) וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַידֹוָד: (ג) וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי יְדֹוָד: (ד) וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה מַאֲפֵה תַנּוּר סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן: (ה) וְאִם מִנְחָה עַל הַמַּחֲבַת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן מַצָּה תִהְיֶה: (ו) פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים וְיָצַקְתָּ עָלֶיהָ שָׁמֶן מִנְחָה הִוא: (ז) וְאִם מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה: (ח) וְהֵבֵאתָ אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מֵאֵלֶּה לַידֹוָד וְהִקְרִיבָהּ אֶל הַכֹּהֵן וְהִגִּישָׁהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ: (ט) וְהֵרִים הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַידֹוָד: (י) וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי יְדֹוָד: (יא) כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַידֹוָד לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַידֹוָד: (יב) קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַידֹוָד וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ:"
• בצווי על המנחה, ויקרא פרק ו, נאמר: "(ז) וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִפְנֵי יְדֹוָד אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ: (ח) וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ וְאֵת כָּל הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ רֵיחַ נִיחֹחַ אַזְכָּרָתָהּ לַידֹוָד: (ט) וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ: (י) לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם:"
• קרבן תודה מיוחד בכך שיש עמו גם חלות חמץ, מלבד המצה: "(יא) וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַידֹוָד: (יב) אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן: (יג) עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו: (יד) וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן תְּרוּמָה לַידֹוָד לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה:" (ויקרא פרק ז).
• בציווי לאלעזר ואיתמר בני אהרון: בספר ויקרא פרק י: "(יב) וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי יְדֹוָד וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא:".
• בקרבן הנזיר בספר במדבר פרק ו: "(יג) וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: (יד) וְהִקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ לַידֹוָד כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ תָמִים אֶחָד לְעֹלָה וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד תָּמִים לִשְׁלָמִים: (טו) וְסַל מַצּוֹת סֹלֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם: (טז) וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְדֹוָד וְעָשָׂה אֶת חַטָּאתוֹ וְאֶת עֹלָתוֹ: (יז) וְאֶת הָאַיִל יַעֲשֶׂה זֶבַח שְׁלָמִים לַידֹוָד עַל סַל הַמַּצּוֹת וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת מִנְחָתוֹ וְאֶת נִסְכּוֹ: (יח) וְגִלַּח הַנָּזִיר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶת רֹאשׁ נִזְרוֹ וְלָקַח אֶת שְׂעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ וְנָתַן עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר תַּחַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים: (יט) וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה מִן הָאַיִל וְחַלַּת מַצָּה אַחַת מִן הַסַּל וּרְקִיק מַצָּה אֶחָד וְנָתַן עַל כַּפֵּי הַנָּזִיר אַחַר הִתְגַּלְּחוֹ אֶת נִזְרוֹ: (יג) וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: (יד) וְהִקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ לַידֹוָד כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ תָמִים אֶחָד לְעֹלָה וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד תָּמִים לִשְׁלָמִים: (טו) וְסַל מַצּוֹת סֹלֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם: (טז) וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְדֹוָד וְעָשָׂה אֶת חַטָּאתוֹ וְאֶת עֹלָתוֹ: (יז) וְאֶת הָאַיִל יַעֲשֶׂה זֶבַח שְׁלָמִים לַידֹוָד עַל סַל הַמַּצּוֹת וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת מִנְחָתוֹ וְאֶת נִסְכּוֹ: (יח) וְגִלַּח הַנָּזִיר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶת רֹאשׁ נִזְרוֹ וְלָקַח אֶת שְׂעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ וְנָתַן עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר תַּחַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים: (יט) וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה מִן הָאַיִל וְחַלַּת מַצָּה אַחַת מִן הַסַּל וּרְקִיק מַצָּה אֶחָד וְנָתַן עַל כַּפֵּי הַנָּזִיר אַחַר הִתְגַּלְּחוֹ אֶת נִזְרוֹ:"

מצות אכילת מצה בפסח

ערך מורחב - אכילת מצה

טעם אכילת המצה הוא זכר לכך שיצאו אבותינו ממצרים בחפזון ("בבהילו") ולא הספיק בצקם לתפוח. המצה מכונה בזוהר "נהמא דמהימונתא" - כלומר "לחם האמונה". המצה גם מסמלת את הענוה והשפלות לעומת החמץ שמסמל גאוה.

לחם עוני שאותו יש מצווה לאכול בליל הסדר.

אידאות שהמצה מביאה לידי ביטוי

• מקובל לחשוב שהמצות מסמלות את יציאת מצרים, בכך שכשיצאו ממצרים לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ. במובן הזה, המצות הן חפץ שמזכיר ומתעד את המהירות שהיתה ביציאת מצרים. על כך יש להקשות מכך שבני ישראל נצטוו לאכול את המצות עם פסח מצרים, לפני שהאירוע של "לא הספיק בצקם של אבותנו להחמיץ" התרחש. הדבר מצביע על כך שהמצה אינה חפץ מסמל אירוע בלבד, אלא סמל שיכול להקדים את האירוע. אברבנאל מפרש שהמצה מסמלת מהירות וחפזון. בני ישראל נצטוו לאכול מצה בפסח מצרים, כדי להראות להם שהיציאה תהיה בחפזון ובמהירות. דבר זה בא לידי קיום אח"כ, כאשר לא הספיק בצקם להחמיץ ^[1].
• העובדה שיש קרבנות שיש להביא איתם מצה, וגם העובדה שאין להקטיר שאור לפני ה', מראה שהמצה היא סמל בפני עצמו ולא רק זיכרון ליציאת מצרים באופן בלעדי. המשמעות של מצה בקרבנות יכולה לסמל מהירות, חפזון וזריזות, כדברי אברבנאל לעיל.

רבנו בחיי על ויקרא פרק ב פסוק יא כתב: (יא) כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'. כתב הרב ז"ל בספר המורה, כי מנהג עובדי עכו"ם שבכל מנחתם היו מקריבין חמץ והיו מערבים הדבש בכל קרבנותיהם ולכן אסרם לגבוה. וכענין זה אמרו חז"ל (ספרי שופטים קמו) במצבה שהיתה נבחרת בימי האבות ואחר כך שנאה ה' מפני שעשאוה חוק לעבודה זרה, כמו שנאמר (דברים טז, כב) אשר שנא ה' אלהיך: ועל דרך הפשט כי הקרבן לכפר בו כל עוונותינו, ולולא המסית והמדיח שהוא יצר הרע לא היה אדם חוטא ולא היה צריך לקרבן כלל, והשאור והדבש הן הן יצר הרע עצמו, כמו שאמרו חז"ל לענין חמץ ומצה בפסח צריך אדם לפנות לבבו מיצר הרע, והוא שאמרו לא תאכל עליו חמץ לענין קרבן פסח, וקרבן פסח היה כפרה על עבודה זרה שעבדו במצרים, ולכן הוא מרחיקם מיצר הרע שלא לשוב לעבודה זרה... ולכן הורחקו השאור והדבש מהקרבן כי לא יתכן שני הפכים בנושא אחד, ועוד כי היה נמצא טובל ושרץ בידו, ודי למבין: ועל דרך הקבלה השאור והדבש רמז למדת הדין כידוע מלשון חמץ, ולפי שהם דברים שיצאו ממזגם לכך הם מרוחקים מן המזבח, על כן אמר לא תקטירו ממנו אשה לה', כי כיון שהכוונה לשם המיוחד לא תאפה חמץ ולא תקטירו שאור ודבש:

ראה גם

• מצה שרויה

קישורים חיצוניים

• מצת יד או מכונה? מצה שמורה? - הרב אליעזר מלמד שליט"א.

הערות שוליים