פרשני:בבלי:סוכה לד ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוכה לד ב

חברותא[עריכה]

למאי  נפקא מינה?
לגיטי נשים.
דקיימא לן במסכת גיטין (ב א): המביא גט מחוץ לארץ, צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם. ואמרו בזה שם בגמרא שני טעמים: או משום שאין מצויין בארץ עדים לקיימו, ויש לחוש שמא יכפור בו הבעל, או משום שאין בקיאים בחוץ לארץ לכתוב את הגט לשמה כמבואר שם.
אולם המביא גט מארץ ישראל לחוץ לארץ אינו צריך לומר כן, משום דעולי רגלים מצויים להכיר חתימתו ולקיימו, ובארץ ישראל בקיאים לשמה.
ואמרו שם בגמרא (דף ו א), דבבל דינה כארץ ישראל לענין גיטין, לפי שהם תלמידי חכמים ובקיאים לכתוב את הגט לשמה, ובני ישיבות מצויים לצאת משם ללמוד תורה בכל המקומות וממילא עדים מצויים לקיימו.
אבל בורסיף הוא מקום הסמוך לבבל, שאין שם בני תורה, ולכן המביא גט משם צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם. ועתה נתחלף שמם, ולכן, המביא גט מבבל צריך לומר בפני נכתב. אבל המביא גט מבורסיף דינו כמביא מארץ ישראל.
מתניתין:
רבי ישמעאל אומר: כך הוא מנין ארבעת המינים: שלשה הדסים ושתי ערבות, לולב אחד ואתרוג אחד.
ושלושת ההדסים כשרים אפילו היו שנים מהם קטומים, ורק אחד אינו קטום.
(ובגמרא הקשו, ממה נפשך: אם קטומים כשרים, מדוע צריך שיהיה אחד מהם שלם, ואם קטומים פסולים, מדוע לא צריך שיהיו כולם שלמים)?
רבי טרפון אומר: אפילו היו שלשתן קטומים כשרים. וטעמו, משום דסבר שאין דין הדר נוהג בהדס,  88  שכן בתורה נאמר דין הדר רק לגבי אתרוג, וחכמים דרשו לרבות דין זה גם לגבי לולב שהוקש לאתרוג. אבל שאר מינים לא.

 88.  כן פירש רש"י, שנקטם ראשו כשר משום שאין דין הדר נוהג בהדסים. אבל הרמב"ן במלחמות כתב, שהטעם הוא משום שעליו חופין את עצו ואין הקטימה ניכרת, וממילא לא נתמעט הדרו, וכן כתב הרא"ש בשם רבינו ישעיה. הראשונים נתקשו, היאך יתיישבו הדברים עם מה ששנינו במתניתין לעיל לב ב, שאם נקטם ראשו של הדס פסול? יש שלמדו שמחלוקת תנאים היא, ויש שכתבו לחלק בכמה אופנים, וראה בזה בילקוט מפרשים.
רבי עקיבא אומר: כשם שמביאים רק לולב אחד ואתרוג אחד, כך מביאין רק הדס אחד וערבה אחת.
גמרא:
תניא: רבי ישמעאל אומר: נאמר בתורה: "ולקחתם לכם פרי עץ הדר", לשון יחיד, משמע שדי באתרוג אחד,
וכמו כן גבי לולב כתיב: כפת תמרים לשון יחיד (אף שהמקרא הוא "כפות" לשון רבים מכל מקום הכתיב חסר), ומשמע שדי בלולב אחד.
אבל לגבי הדסים כתיב: "ענף עץ עבת", ומשמע, שלשה, שכך דרשו חכמים: ענף - אחד, עץ - שנים, עבות - שלושה.  89 

 89.  כן פירש רש"י. והקשו עליו התוספות: הרי פסוק זה נדרש לדרשא אחרת, שמכאן למדו לעיל לב ב שמצות לולב בהדס שענפיו חופין את עצו?! וראה ערוך לנר.
ואילו לגבי ערבה כתיב: ערבי נחל לשון רבים, ומשמע שתים, שמיעוט רבים שנים.
וסבר רבי ישמעאל: אפילו היו שנים מהם קטומים, ורק אחד שאינו קטום כשרים.
רבי טרפון אומר: מנין ההדסים שלשה, ואפילו היו שלשתן קטומים כשר.
רבי עקיבא אומר: כשם שלולב אחד ואתרוג אחד, כך הדס אחד וערבה אחת.
אמר לו רבי אליעזר: יכול יהא אתרוג עמהן (עם שאר המינים) באגודה אחת, ולא כפי שאנו עושים שנוטלים אותו ביד השניה, ורק סומכים אותו לאגודה?
דוחה הגמרא: אמרת: וכי נאמר פרי עץ הדר וכפת תמרים, דמשמע שהוי"ו שב"וכפת תמרים" בא להוסיף על ענין הראשון, שיש לצרף את הלולב עם האתרוג? והלא לא נאמר אלא "כפת" בלא וי"ו, ומשום כך אין צריך לאגוד את הלולב עם האתרוג באגודה אחת.  90 

 90.  וכתב החתם סופר: סוגיתנו סברה שלולב צריך אגד, ועל כן הוצרכו לדרוש שמכל מקום את האתרוג אינו צריך לאגוד עמהם. אבל לרבנן דלולב אין צריך אגד, הילפותא היא שאסור לאגוד את האתרוג עמהם. ונחלקו הפוסקים, כשאגד האתרוג עמהם האם יצא ידי חובתו, וראה בזה בילקוט מפרשים.
אבל לגבי ההדסים כתיב "וענף עץ עבות", ובערבה כתיב: "וערבי נחל", שניהם בוי"ו, וללמדנו בא כי יש לאגוד את הלולב ההדסים והערבות באגודה אחת.
ומנין שארבעת המינים מעכבין זה את זה, שאם לא היה ביכולתו ליקח אחד מהם אין מצוה בנטילת האחרים? תלמוד לומר" "ולקחתם", דמשמע, שתהא לקיחה תמה (שלימה), בכל ארבעת המינים. שכך דרשו חכמים: "ולקחתם" - "ולקחת תם".
עתה שבה הגמרא לפרש דברי רבי ישמעאל, שסבר כי אפילו היו שנים קטומים ורק אחד שלם יצא, ומקשה: ורבי ישמעאל מה טעמו, הרי מה נפשך: אי הדסים שלימין בעי - ליבעי נמי שיהיו כולהו שלמים, ואי לא בעי שיהיו שלימין, אם כן אפילו חד שלם נמי לא בעינן?!
מתרצת הגמרא: אמר ביראה אמר רבי אמי: חזר בו רבי ישמעאל מתחילת דבריו, שאמר שצריך שלושה הדסים, וסבר שדי בהדס אחד,  91  ולפיכך אמר שאם בא ליתן שלושה רשאי ליתן שנים מהם קטומים לפי שאינם נצרכים לעצם המצוה, ואפילו לא היו כלל יצא ידי חובתו. אבל אותו הדס הנצרך למצוה צריך שיהיה שלם משום "הדר".

 91.  כן פירשו רש"י, הר"ן והריטב"א. והוסיפו לבאר, כי מה שנתן שם את שני ההדסים האלו אף שאינם נצרכים לקיום המצוה הוא משום "זה אלי ואנוהו", ולזה אין חסרון בקטומים. (ומרש"י משמע שאפילו הידור מצוה אין בזה, אלא כוונת הגמרא שאם רצה נותן ואינו עובר משום בל תוסיף). אבל המאירי במגן אבות כתב, שחזר בו רבי ישמעאל ממה שאמר שדי בקטומים, וסבר שכל השלושה צריך שיהיו שלימים. ואילו הראב"ד בהלכות לולב פירש להיפך, שלמסקנא סבר רבי ישמעאל, שאפילו אם היו שלושתם קטומים כשר.
אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי טרפון, שהדסים קטומים כשרים, ואזדא שמואל לטעמיה. כלומר, מצינו שנהג שמואל הלכה למעשה כדבריו אלו.
דאמר להו שמואל להנהו דמזבני אסא (למוכרי ההדסים): אשוו וזבינו. כלומר, השוו את המקח ואל תעלו את הדמים לאותם המבקשים מכם הדסים שלמים בדוקא, ואי לא משוויתו, דרישנא לכו כרבי טרפון המיקל, וסובר שאף קטומים כשרים, וממילא ימנעו הקונים מלהוסיף דמים כדי לרכוש את השלמים.
ומאי טעמא התרה בהם כך? אילימא משום דרבי טרפון מיקל בדין זה ומכשיר בשלושה קטומים, אם כן ולידרוש להו כרבי עקיבא, דהא איהו מיקל טפי, שלא הצריך אלא הדס אחד?!
מתרצת הגמרא: אפילו הכי רבי טרפון מיקל יותר, משום דתלתא קטומי, שכיחי. אבל חד ולא קטום כמו שהצריך רבי עקיבא, לא שכיח.
מתניתין:
אתרוג הגזול, והיבש  92  - פסול. של אשרה ושל עיר הנדחת - פסול.

 92.  ובשיעור היבשות הפוסלת באתרוג, כתב הטור (סימן תרמח) בשם הראב"ד, כי מסברא נראה לדמותו לבשר בהמה, שכל שאינו מוציא לחלוחית על ידי דחיקתו או נעיצת סכין, הרי הוא כבשר מת ופסול למצוה. אלא שבדיקתו קשה, שהרי אם ינעץ בו סכין יחסרו ושוב אינו כשר למצוה. אך מכיון שאמרו שאם ניקב ולא חסר כל שהוא, אפילו היה הנקב מפולש כשר, יכול להעביר בו מחט ובתוכה חוט, שאם יש בו לחות יראה הדבר בחוט. וכן אחר שניקב אם יסחט אותו ויצא לחלוחית דרך הנקב הרי הוא כשר. ועיין מה שהקשה על זה הב"ח, ובילקוט מפרשים.
אתרוג של ערלה (שגדל בעץ תוך שלוש שנים לנטיעתו) - פסול. טעם הדבר יתפרש בגמרא.  93 

 93.  שנחלקו בזה אמוראי: חד אמר: משום שאין בה היתר אכילה, והתורה אמרה ולקחתם לכם - ומשמע שיהיה ראוי לכם לכל צרכיכם, וחד אמר: לפי שאין בה דין ממון, שאינו שווה פרוטה, ואינו שלו.
אתרוג של תרומה טמאה פסול, לפי שאסור באכילה ולא מתקיים בו דין לכם. (וראה הערה).
של תרומה טהורה, לא יטול,  94  ואם נטל, כשר. לפי שמותר לאוכלו, וגם יש בו דין ממון, כמבואר בגמרא.

 94.  בטעם הדבר נחלקו בגמרא: חד אמר: משום שמכשירה לקבל טומאה, שכן מנהגם היה לשרות את ארבעת המינים במים כדי שלא יכמושו, וחד אמר: מפני שמפסיד את התרומה, שעל ידי משמוש הידים לא יהיה האתרוג ראוי למאכל.
אתרוג של דמאי, דהיינו שלקחו מעם הארץ החשוד על המעשרות (כי אף שמדאורייתא מותר לאכול מפירותיהם, משום שרוב עמי הארץ מעשרים, מכל מקום גזרו חכמים שלא לאוכלם בלא מעשר), בית שמאי פוסלין, משום שאסור באכילה ואינו "לכם", ובית הלל מכשירין, הואיל ולא גזרו חכמים דין דמאי על עניים, ויכול הוא להפקיר נכסיו ולאוכלו כשאר עניים, ודי בזה להחשב "לכם".
אתרוג של מעשר שני, בירושלים שמותר לאכול בה מעשר שני, לכתחילה לא יטול, וכמו שמצינו לעיל גבי תרומה טהורה, ומכל מקום אם נטל - כשר, כיון שיש בזה דין ממון ומותר באכילה.
אבל חוץ לירושלים, שאסור לאכלו, פסול, דכתיב "לכם", ומשמע, שיהיה ראוי לכם לכל צורככם.  95 

 95.  כן כתב רש"י. אבל הר"ן כתב, שכיון שמעשר שני מותר באכילה בירושלים חשיב "לכם" בכל מקום, שהרי יכול הוא להעלותו ולאוכלו בירושלים. ומה שנקט התנא "בירושלים", זהו לרבותא בעלמא, שאפילו בירושלים לכתחילה לא יטול. ובכפות תמרים תמה על דברי רש"י, מדוע פסל חוץ לירושלים, מאי שנא מאתרוג של תרומה טהורה שאסור באכילה, ואפילו הכי יוצא בו ידי חובתו מחמת שיכול להאכילו לבן בתו כהן, שהרי מסברא נראה להיפך, שכן מעשר שני יכול לאכול בעצמו על ידי שיעלהו לירושלים, ותרומה יכול רק להאכיל לאדם אחר?! ותירץ, שמעשר שני בגבולין אינו ראוי לשום אדם, ועל כן חשיב שאינו מותר באכילה כיון שמחוסר העלאה. אבל תרומה שעתה במקומה יכול להאכילה לאחד מאנשי ביתו הסמוכים על שולחנו, חשיב שיש בה היתר אכילה.
עלתה חזזית (כמין אבעבועות דקות  96 ) על רובו של אתרוג, או שנטלה פטמתו (ראש האתרוג), או שנקלף, או נסדק,  97  או אם ניקב ועל ידי כך נעשה חסר כל שהוא, פסול.  98 

 96.  לשון רש"י. וברא"ש כתב, דהיינו דוקא אם היה בה ממש, שניכרת על ידי משמוש האתרוג. ומכל דברי הראשונים נראה שהוא כעין מום שיש באתרוג. ובגדר הדברים, שיעור הפסול וטעמו, ראה ילקוט מפרשים.   97.  להלן לו א פירש רש"י: נסדק - כדמצינו גבי גרגרת של בהמה, שנסדק כולה שלא נשתייר בה חוליא למעלה וחוליא למטה. וכן כתבו שם התוספות, ששיעור סדק הפוסל הוא כשמהלך על פני כל האתרוג, וכן פסק שולחן ערוך (סימן תרמח סעיף ה). אבל רמ"א כתב כי יש מחמירים לפסול בנסדק רובו, יובאו הדברים אי"ה במקומם.   98.  כן פירש רש"י, שניקב וחסר כל שהוא אינם שני פסולים נפרדים - והיינו או שניקב ואפילו לא חסר, או חסר אפילו בלא ניקב, אלא דוקא כשניקב ונעשה על ידי כך חסר - פסול. (אמנם צריך עיון לפי זה, מדוע נקט ניקב, הרי מסברא נראה שאם נעשה חסר פסול הוא בכל גווני אפילו לא ניקב? וראה להלן לו א).
אבל אם עלתה חזזית רק על מיעוטו,  99  או שנטל עוקצו (זנבו - החלק התחתון שמחובר בו אל העץ), או שניקב, ולא חסר על ידי כך אפילו כל שהוא, וכגון שתחב בו מחט והוציאה, כשר.

 99.  הקשה הריטב"א: מדוע הוצרך התנא לחזור ולכפול את דבריו, ולהכשיר כשעלתה החזזית על מיעוטו, הרי כבר מרישא שמעינן, כיון שפסל דוקא כשעלתה ברובו ודאי שאם היתה במיעוטו לבד כשרה?! מתרץ הריטב"א, שהתנא בא לרמוז לדברי הגמרא להלן לה ב, למסקנת הסוגיא, כי מה שהכשירו כשעלתה החזית במיעוטו, הוא דוקא כשעלתה כולה במקום אחד. אבל אם עלתה בשנים או שלושה מקומות, אף שבצירוף כולם עדיין מיעוט היא - פסול, משום דהוי מנומר. וכך היא כוונת התנא: עלתה החזזית במיעוטו - כלומר, במיעוטו ממש, שלא היתה מפוזרת בכמה מקומות - כשר. (ובגדר דין מנומר נחלקו הראשונים, ויתבארו הדברים אי"ה במקומם).
אתרוג הכושי שבא מארץ כוש ושחור הוא לגמרי, פסול.
והירוק ככרתי, רבי מאיר מכשיר, ורבי יהודה פוסל. (ראה לעיל לא ב שנסתפקו בגמרא, האם הטעם הוא משום שאינו "הדר", או משום שלא נגמר גידולו).  100 

 100.  ובגדר פסול ירוק והגוון הנצרך מעיקר הדין, ראה לעיל לא ב בהרחבה.
שיעור אתרוג הקטן: רבי מאיר אומר: עד שיהיה כאגוז. אבל בפחות מזה פסול. רבי יהודה אומר: עד שיהיה כביצה.
ובאתרוג הגדול שיעורו: עד כדי שיאחז שנים בידו,  101  אבל אם הוא כה גדול שאי אפשר ליטול שנים כמותו ביד אחת - פסול, דברי רבי יהודה.

 101.  כך היא הגרסא בספרים לפנינו. ובר"ן כתב שאין זו הגרסא הנכונה, אלא העיקר כמו שנמצא במשניות ישנות: "ובגדול כדי שיאחז שניהם בידו אחת". והיינו, שיאחז את האתרוג והלולב ביד אחת. והטעם בזה הוא על פי המובא בריש פרקין, דאמר רבא לולב בימין ואתרוג בשמאל, וכיון שלעיתים נוטלם להיפך ועליו להפכן מיד ליד, צריך שיוכל לאחוז שניהם ביד אחת. "ורבי יוסי אמר: אפילו בשתי ידיו". כלומר, אפילו אינו יכול לאחוז שניהם ביד אחת, אלא הלולב ביד אחת והאתרוג בשניה, די בכך, ואין לחוש שמא יהפוך ידיו. ויתירה מזו, כיון שאין המינים מעכבים זה את זה, אפילו צריך לאחוז האתרוג בשתי ידיו - כשר.
ורבי יוסי אומר: אפילו אחד שיכול לאוחזו בשתי ידיו - כשר. והיינו, שאין לו שיעור למעלה.

דרשני המקוצר[עריכה]