פרשני:בבלי:סוכה לז א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוכה לז א

חברותא[עריכה]

ומהי הקולא שאתה מביא עליו בהלכה זו: שאם לא מצא ארבעת המינין לעשות בהן סוכתו - יהא יושב ובטל ממצות סוכה, שכן היא כשרה בשאר מינים, והתורה אמרה: "בסכות תשבו שבעת ימים" ומשמע - סוכה של כל דבר.
וכן בעזרא אומר (נחמיה ח טו): "צאו ההר, והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבת, לעשות סכות ככתוב". ומבואר שעושים סוכות גם משאר מינים ולא רק מארבעת המינים, שהרי עץ הזית אינו מארבעת המינים. ורבי יהודה סבר, הני עלי זית ועלי שמן, לא היו מביאים לצורך הסכך אלא לצורך הדפנות, ואילו עלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות יביאו לסכך.
ומקור לדברי רבי יהודה שגם סיב ועיקרא דדקלא חשיבי ממין הלולב, מהא דתנן: מסככין בנסרין, דברי רבי יהודה. והרי לדברי רבי יהודה צריך שיהיה הסיכוך מארבעת המינים דוקא, ואי אפשר שיהיו נסרים מארבעת המינים מלבד עיקרא דדקלא, אלמא: סיב ועיקרא דדיקלא מינא דלולבא הוא.
ומסקינן: שמע מינה. מקשה הגמרא: ומי אמר רבי יהודה דסכך הסוכה מארבעת מינין, אין. אבל ממידי אחרינא - לא עבדינן? והתניא: סיככה בנסרים של ארז שיש בהן ארבעה טפחים, דברי הכל פסולה, משום גזירת נסרים, כמבואר לעיל יד ב.
אין בהן ארבעה טפחים, רבי מאיר פוסל, ורבי יהודה מכשיר.
ומודה רבי מאיר, שאם יש בין נסר לנסר כמלא נסר - שמניח פסל (סכך כשר) ביניהן וכשירה. (ראה שם בטעם הדבר).
ומכל מקום מבואר, שרבי יהודה מכשיר בנסרים של ארז, ואינו מצריך שיהיה הסכך דוקא מארבעת המינים?!
מתרצת הגמרא: מאי "ארז" ששנינו במשנה זו - הדס. וכדרבה בר רב הונא.
דאמר רבה בר רב הונא, אמרי בי רב: עשרה מיני ארזים הן, שנאמר (ישעיהו מא יט): "אתן במדבר ארז שטה והדס וגו'", שאלו כולם מיני ארזים.
שנינו במשנתנו: רבי מאיר אומר (אגד זה יכול לעשותו) אפילו במשיחה: תניא, אמר רבי מאיר: מעשה ביקירי (נכבדי) ירושלים, שהיו אוגדין את לולביהן בגימוניות של זהב, ומוכח שאין צריך שיהיה האגד דוקא ממין הלולב.
אמרו לו: משם ראיה? במינו היו אוגדין אותו מלמטה.
אמר להו רבה להנהו מגדלי הושענא (אוגדי הלולבים) דבי ריש גלותא, כי גדליתו הושענא דבי ריש גלותא, שיירי ביה בית יד תחת האגד, שאותו מקום לא יהיה מכוסה בדבר האוגדו, כי היכי דלא תיהוי חציצה בין היד ללולב, דהוי חסרון בלקיחה.  139 

 139.  התוספות ד"ה כי היכי פירשו, דרבה איירי אפילו אם אגדו במינו, וסבר שמין במינו חוצץ. ובאחרונים הקשו לפי זה, מדוע אמר רבא "כל לנאותו אינו חוצץ" ולא אמר כבסמוך דמין במינו אינו חוצץ? אמנם בפסקי הרי"ד פירש, דרבה איירי דוקא בשלא במינו. אבל אם אגדו במינו מודה רבה שאין צריך לשייר בו בית יד דמין במינו אינו חוצץ, ולפיכך הוצרך רבא לטעם, דאף שאין האגד ממין הלולב כיון שנעשה לנוי אינו חוצץ. וראה אריכות דברים בענין זה בילקוט מפרשים.
וטעם הדבר, דסבר רבה שלולב אין צריך אגד, וכיון שהאגד אינו חלק מהמצוה הוי חציצה.
רבא אמר: אף שלולב אינו צריך אגד לא מהווה האגד חציצה בלולב ואין צריך לשייר בו בית יד, משום דכל דבר שנעשה כדי לנאותו, אינו חוצץ.
ואמר רבה: לא לינקיט איניש הושענא (לולב ומיניו) בסודרא, דבעינא לקיחה תמה,  140  וליכא. שאם יש הפסק בין ידו ללולב אין זו לקיחה. ואילו רבא אמר: לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה. כלומר, אף שנוטל את הלולב על ידי סודר אין זה חסרון בלקיחה.

 140.  בתוספות פירשו, מדוע שינה בלשונו ונקט דטעם הפסול הוא משום "לקיחה תמה", ולא אמר דהוי חציצה כדלעיל? דלשון חציצה שייך רק כשהוא בגוף הדבר, כמו לענין אגד שהחציצה מחוברת ללולב. אבל כאן הסודר מונח על ידו ואינו שייך עם לולב לכן כל החסרון הוא רק מחמת הלקיחה. ועיין שם שכתבו לפרש עוד באופנים אחרים.
אמר רבא: מנא אמינא לה, דלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה?
דתנן גבי מי חטאת, שהיו מביאים אותם מעיר לעיר בשפופרות של קנים ארוכות, ומצניעים אותם לצורך טהרת טמאים, והיה הכהן מטביל בהם את האזוב ומזה.
ואם היה האזוב קצר, ואינו מגיע עד המים שבתחתית הקנה, מספקו (מאריכו כדי סיפוקו) בחוט ובכוש (פלך), וטובל אותו במים, ולאחר מכן היה מעלה אותו, ואוחז באזוב ומזה.
נמצא, שבשעת טבילת האזוב במים לא היה האזוב ביד הכהן, אלא החוט הקשור בו, ואם נאמר שלקיחה על ידי דבר אחר לאו שמה לקיחה, אמאי מהני בכהאי גוונא, הרי "ולקח אזוב וטבל" אמר רחמנא, ומשמע, שבשעת הטבילה בעינן לקיחה - שיהיה האזוב ביד כהן? אלא לאו שמע מינה: לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה.  141  ומכל מקום, כשהוא מזה צריך לאחוז באזוב ולא בחוט. מפני שאם אוחזו בחוט הרי הוא מתנענע לכאן ולכאן, ואינו מכוון כלפי האדם, ומצוי הדבר שיהיה מזה על הכלי ולא על המיטהר.

 141.  החתם סופר הקשה, הרי עיקר הילפותא גבי אתרוג דבעינן לקיחה, היא מדכתיב "ולקחתם", וכדדרשינן - ו"לקחת תם" - שתהא הלקיחה תמה. ואם כן מה הראיה מאזוב, הרי שם כתיב "ולקח", שאינו במשמעו שתהא הלקיחה תמה - מושלמת? ותירץ, דדין הלקיחה אינו נלמד מדין לקיחה תמה כפסול חסר וכדומה, אלא עצם משמעות הלקיחה היא שתעשה על ידו ולא באמצעות דבר אחר, ועל זה מביא ראיה מאזוב שנאמר בו לשון לקיחה ואפילו הכי מהני על ידי דבר אחר.
דוחה הגמרא: ממאי? דלמא שאני התם, כיון דחבריה לחוט, כגופיה דמי, ולא חשיב לקיחה על ידי דבר אחר. מה שאין כן אם אוחזו בסודר, שאינו מחובר לו, יתכן שבכהאי גוונא יחשב כלקיחה על ידי דבר אחר ולא מהני.
אלא מהכא מוכח לה: סדר עשיית מי חטאת היה כך: מביאים היו את אפר הפרה בשפופרת, במקביל היו מקדשים את המים בשוקת של אבן, ואחר כך נותנים לתוכם את האפר. שכך למדו חכמים מן הפסוק (במדבר יט יז): "ונתן עליו מים חיים אל כלי", שנותנים תחילה את המים בכלי, ורק אחר כך מוסיפים את האפר, כדי שלא יפסיק האפר בין המים לכלי.
וכמו כן אם נפל האפר מהשפופרת לשוקת שלא במתכוון - פסול הוא לקידוש המים. דכתיב (שם): "ולקחו מעפר שריפת החטאת ונתן וכו'", דמשמע, שיהיה הוא לוקח את האפר בידו ונותן לתוך המים, ולא שיפול מעצמו.

דרשני המקוצר[עריכה]