פרשני:בבלי:סוכה לח ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוכה לח ב

חברותא[עריכה]

הלכתא גיברתא (הלכות גדולות וחשובות) איכא למשמע ממנהגא דהלילא. כלומר, ממנהגנו בקריאת ההלל יש ללמוד כיצד היא עיקר מצות קריאת ההלל כפי שתיקנוה חכמים וכמו שיתבאר: בזמנם שלא היו בקיאים כל כך בקריאת ההלל היה האחד קורא ומוציא את הרבים ידי חובתם והם היו עונים אחריו הללויה על כל דבר. אולם עתה שהכל בקיאים בקריאת ההלל אין אנו נוהגים לצאת ידי חובה בקריאת הש"ץ אלא כל אחד קורא לעצמו. ואפילו הכי נהגו שבכמה מקומות חוזרים אחר קריאת הש"ץ - בהודו ובאנא ה' הושיעה נא, ומכאן למדנו שמה שהיו חוזרים אחר הש"ץ אין זו הלכה דוקא לשאינם בקיאים אלא במקצת מקומות גם הבקיאים הקוראים לעצמם יש להם לחזור אחר קריאת הש"ץ, שכך היא עיקר התקנה שיהיה האחד קורא והציבור חוזר אחריו. ולהלן יתבאר באלו מקומות יש גם לבקיאים לחזור ובאלו רק לשאינם בקיאים, ובאלו מקומות תיקנו שגם הבקיאים יחזרו כדי שלא תשתכח ההלכה לשאינם בקיאים כיצד יוצאים ידי חובתם בקריאת הש"ץ.
מזה שנהגו שהוא הש"ץ אומר הללויה והן הקהל שותקים, ולאחר מכן אומרים הם אחריו הללויה, והוא שותק, ואין הם מתחילים לקרוא עמו כסדר וכמו שעושים בשאר ההלל, למדנו מכאן שמצוה לענות אחר הש"ץ הללויה בפתיחת ההלל ואפילו הבקיאים שקוראים בעצמם!  161 

 161.  ובטעם הדבר כתב הר"ן, דכדי שידעו השאינם בקיאים שצריך לענות הללויה תיקנו שישתקו כולם בתחילת ההלל ויענו אחר הש"ץ, שבזה אין הבקיאים מפסידים כלום, שהרי מיד לאחר מכן יתחילו באמירת ההלל כסדר, ומה איכפת להם אם אחרו מעט.
וממה שנוהגים שהוא אומר (תהלים קיג) הללו עבדי ה', והן אומרין אחריו הללויה, מכאן אנו למדים שאם היה גדול מקרא אותו עונה אחריו הללויה.
כלומר, הנהיגו חכמים לומר פעם אחת הללויה אחר הש"ץ, כדי שלא תשתכח ההלכה במי שאינו בקי, שאם רוצה לצאת ידי חובתו בקריאת הש"ץ עליו לענות הללויה אחר כל דבר ודבר שאומר הש"ץ.  162 

 162.  הקשה המאירי: הרי קיימא לן שהיוצא ידי חובתו בתפילת חבירו אינו צריך לענות כלום (ומה שעונה אמן אחר ברכותיו אין זה אלא כדין שומע ברכה מפי חבירו, ולא מחמת שיוצא ידי חובתו בתפילתו), ואם כן מדוע כאן צריך לענות הללויה אחר כל פסוק ופסוק?! ותירץ, שתקנה מיוחדת היא בקריאת ההלל שענינו שירה והודיה לה', שבכך מתרבית השמחה. ודין בקי האם יוצא בקריאת הש"ץ ראה ילקוט מפרשים.
ומהא דהוא אומר: הודו לה' והם שותקים, ואחר כך הן אומרים אחריו הודו לה' והוא שותק, למדנו מכאן שבראשי פרקים מצוה לענות ראשי פרקים עצמם, ולא לומר הללויה כבשאר ההלל, ולכן כאן כשחוזרים אחריו לא אומרים הללויה אלא הודו לה'. (ואף זה מעיקר הדין אין אנו צריכים לומר, שהרי הבקיאים אינם צריכים לחזור אחר הש"ץ לא הללויה ולא ראשי פרקים, אלא שנהגו כן כדי שלא תשתכח הלכה זו שנאמרה לשאינם בקיאים).
אתמר נמי, אמר רב חנן בר רבא: בראשי פרקים מצוה לענות ראשי פרקים עצמם.
ומזה שהוא אומר: אנא ה' הושיעה נא, והן עונים אחריו ואומרים: אנא ה' הושיעה נא, אף על פי שאין זה ראשי פרקים, למדים מכאן שאם היה קטן מקרא אותו שאינו יוצא ידי חובתו בקריאתו, עונין אחריו מילה במילה כל מה שהוא אומר. ולכן לסימנא בעלמא תיקנו שבאנא ה' יחזרו אחר הש"ץ מילה במילה אף שאין זה תחילת פרק ומשום אינם בקיאים די בעניית הללויה.
ומזה שהוא אומר: אנא ה' הצליחה נא, והן חוזרים אחריו ואומרים אנא ה' הצליחה נא, למדים מכאן, שאם בא לכפול כופל.
כלומר, כיון שמעיקר הדין הם יוצאים ידי חובתם בקריאת הש"ץ ואינם צריכים לחזור אחריו, למדנו שאם רוצה הקורא לכפול את ההלל הרשות בידו. וכדי להזכירנו הלכה תיקנו לכפול לכל הפחות באנא ה' הצליחה נא.
וכל ענינים אלו שלמדנו ממנהגנו בהלל אינו בדוקא והוא הדין שאפשר ללמוד ההיפך - מאנא ה' הושיעה נא שרשאי לכפול, ומאנא ה' הצליחה נא שאם היה קטן מקרהו צריך לחזור אחר כל מה שאומר, ואין דרשות אלו נלמדות בדוקא מפסוק זה ולא אחר, אלא העיקר הוא שכל הני דברים באו ללמדנו הלכות מסוימות.
ומזה שהוא אומר: "ברוך הבא" והן אינם חוזרים על דבריו, אלא רק משלימים אותם ואומרים "בשם ה'". אבל לגבי המילים ברוך הבא סומכים על קריאת המקרה,  163  מכאן למדנו לדין שומע כעונה. והיינו עיקר דין שאינן בקיאים. שאם שמעו קריאת הש"ץ וכיונו בליבם לצאת ידי חובתם בקריאתו, אף על פי שלא ענו אחריו יצאו.  164 

 163.  יש שדקדקו מכאן דמהני שומע כעונה לחצי ברכה, וראה בילקוט מפרשים.   164.  וכתב רש"י: מי שאינו יודע לקרות ולא לענות, אם שמע וכיון ליבו לשמוע, אף על פי שלא ענה יצא. וכן למתפללים בציבור ושליח ציבור אומר קדושה או אמן יהא שמיה רבה, ישתקו מתפילתם וישמעו, והרי הם כעונים, ולכשיגמור קדושה יחזרו לתפילתם. אבל התוספות הוכיחו שלא כדבריו, ונקטו שאם יפסיק מתפילתו לשמיעת הקדושה יהווה הדבר הפסק בתפילה ואסור לעשות כן. ובבאור מחלוקתם ויסוד דין שומע כעונה ראה ילקוט מפרשים.
בעו מיניה מרבי חייא בר אבא: שמע תפילת הש"ץ ולא ענה (קרא) אחריו מהו, האם יוצא בתפילתו מדין שומע כעונה?
אמר להו: חכימיא (חכמים) וספריא (מלמדי תינוקות), ורישי עמא ראשי העם ודרשיא ודורשיו אמרו: שמע ולא ענה, יצא.
אתמר נמי, אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: מנין לשומע שהוא כעונה, דכתיב (מלכים ב כב): "את כל דברי הספר אשר קרא מלך יהודה", וכי יאשיהו מלך יהודה קראן? והלא שפן קראן, דכתיב: "ויקראהו שפן לפני המלך"? אלא מכאן לשומע שהוא כעונה, כיון ששמע יאשיהו קריאתו של שפן נחשב הדבר כאילו קרא בעצמו.
דוחה הגמרא: ודילמא בתר דקראנהו שפן חזר וקרא זאת שוב יאשיהו. אבל בלא שחזר וקרא לא היה נחשב שקראם יאשיהו מחמת שמיעתו?
אמר רב אחא בר יעקב: לא סלקא דעתך (כלומר, לא יתכן לומר כך) ! דכתיב (שם מלכים ב כב): "יען רך לבבך ותכנע לפני ה' בשמעך", ומדכתיב: בשמעך, ולא כתיב: "בקראך", מבואר שלא קראן המלך יאשיהו בעצמו אלא שמען מפי שפן, וכיון דחשבינן כאילו קראן בעצמו שמע מינה דשומע כעונה.
אמר רבא: לא לימא איניש: "ברוך הבא", ולהפסיק מעט, והדר (ורק אחר כך לומר) "בשם ה'", שאם יעשה כן נראה שלא נאמרה הזכרת שם ה' על תחילת דבריו וכאילו מוציא שם שמים לבטלה, אלא יאמר: ברוך הבא בשם ה' בהדדי (כלומר, יחד בלא הפסק).
אמר ליה רב ספרא:
אמר רבא:  165  לא לימא איניש "יהא שמיה רבא", והדר "מברך", אלא יאמר יהא שמיה רבא מברך בהדדי ברצף אחד.  166 

 165.  על פי גרסת מהר"ם.   166.  בדרכי משה סימן נו כתב בשם אור זרוע: לא יפסיק בין תיבת שמיה לתיבת רבא. אבל בין רבא למברך רשאי להפסיק. וכתב, שנראה יותר כפירוש ר"י שאין להפסיק בין רבא למברך, דעיקר השבח הוא באמירת מברך, שלא כדעת האור זרוע דסבר שעיקר השבח הוא באמירת רבא. ובמגן אברהם שם פירש, שהראשונים נחלקו בביאור עניית "יהא שמיה רבא מברך": לשיטת ר"י הביאור הוא כפשוטו - יהא שמו הגדול מבורך, ואילו במחזור ויטרי פירש, שיהיה שמו יתברך שלם (רבא פירושו לדבריו - שלם), שאין השם שלם עד שימחה זכר עמלק, ולאחר מכן מוסיפים עוד ברכה, שיהיה שמו מבורך. ולפיכך, האור זרוע כנראה פירש כמחזור ויטרי שאין קשר בין רבא למברך, ומשום כך רשאי להפסיק ביניהם. אבל לשיטת ר"י ברכה אחת היא ויש לאומרה ברצף. והקשו שם, שדברי הגמרא כאן סותרים לכאורה לפסקו של הדרכי משה, שהרי מסקנת הגמרא כאן על פי רב ספרא שאין להקפיד בכך, ובשלמא לדברי המחזור ויטרי יש לפרש, שדוקא בין רבא למברך אין להקפיד. אבל בין יהא לרבא אסור להפסיק. אבל לדרכי משה שאין להפסיק עד אחר אמירת מברך, קשה מסוגייתנו? ! ובמגן אברהם שם כתב, דאף שאמר רב ספרא לית לן בה, מכל מקום לכתחילה אף הוא מודה שיש להקפיד על כך. אכן יש מן האחרונים שדקדקו מסוגיין להיפך, שמדברי רבא שהקפיד שלא להפסיק בין רבא למברך משמע כשיטת ר"י ודלא כמחזור ויטרי, ורב ספרא חלק על עיקר דין זה וסבר שלעולם אין צריך להקפיד על הפסק בעניית יהא שמיה רבא, ועיין כפות תמרים וברכי יוסף שם סימן נו ס"ק ב.

דרשני המקוצר[עריכה]