פרשני:בבלי:סוכה מו ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוכה מו ב

חברותא[עריכה]

מדת בשר ודם, כלי ריקן  מחזיק את מה שניתן בו, ואילו כלי מלא אינו מחזיק את מה שיוסיפו על מילואו.
אבל מדת הקדוש ברוך הוא היא הפוכה: כלי מלא מחזיק, ואילו ריקן אינו מחזיק.
שנאמר (דברים כח) "והיה אם שמוע תשמע".
ודרשינן: אם שמוע, שהורגלת לשמוע - תשמע. תוכל לשמוע דברים נוספים.
ואם לאו, שלא הורגלת לשמוע, לפי שלא הטית אזן בילדותך לשמוע, שוב לא תשמע, שלא יספיקו בידך לשמוע.
דבר אחר: אם שמוע בישן, שאתה חוזר על תלמודך שכבר שמעת - תשמע בחדש, שתתחכם להבין מתוך הדברים הישנים, שכבר למדת, דברים חדשים.
אך (דברים ל) ואם יפנה לבבך, ולא תחזור על הישן - שוב לא תשמע בו דברים חדשים.
שנינו במשנה: מיד תינוקות שומטין לולביהן ואוכלים אתרוגיהם.
אמר רבי יוחנן: אתרוג - במשך כל יום שביעי הוא אסור בהנאה, אפילו לאחר שיצא בו ידי מצות נטילה, כיון שעדיין "מוקצה" הוא מהנאה, מכח הקצאתו למצות אתרוג.
אבל למחרתו, בשמיני עצרת, שאין בו מצות אתרוג - מותר להנות ממנו.
אבל סוכה - אפילו בשמיני עצרת היא אסורה בהנאה, על אף שלא נוהגת ביום זה מצות סוכה.
וריש לקיש אמר: אתרוג - אפילו בשביעי נמי מותר. ומבארת הגמרא תחילה: במאי קא מיפלגי, מהו יסוד מחלוקתם של רבי יוחנן וריש לקיש בהקצאת אתרוג ביום השביעי, לאחר שיצא בו?
מר ריש לקיש סבר שהאתרוג רק למצוה אתקצאי, ומשעה שיצא בו ביום השביעי, ושוב אינו צריך אותו למצוה, בטלה הקצאתו.
ומר רבי יוחנן סבר: אתרוג לכולי יומא אתק צאי.
איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן ממשנתנו: מיד תינוקות שומטין את לולביהן, ואוכלין אתר וגיהן.
מאי לאו - הוא הדין לאתרוגם של גדולים, שלאחר קיום מצותן מותרים הם באכילה, כנגד דברי רבי יוחנן.
ותירץ לו רבי יוחנן: לא כמו שרצית לומר. אלא אתרוגם של תינוקות תינוקות דוקא מותר באכילה מיד, כיון שלא הוקצה ל"מצוה גמורה" של מצות אתרוג, אלא רק למצות חינוך של קטן.
איכא דאמרי איפכא:
איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: מיד התינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין אתר וגיהן.
ומדייק רבי יוחנן: אתרוגם של תינוקות - אין, הוא המותר באכילה מיד, אבל אתרוגם של גדולים - לא, כי היות והוא מוקצה למצוה גמורה הרי הוא מוקצה לכל היום, וכנגד דברי ריש לקיש.
ותירץ ריש לקיש: הוא הדין דאפילו אתרוג של גדולים מותר באכילה מיד. והאי דקתני אתרוג של תינוקות - אורחא דמלתא קתני. שהדרך לשמוט אתרוגים מהקטנים ולא מן הגדולים.
אמר ליה רב פפא לאביי: לדעת רבי יוחנן הסובר שאתרוג מוקצה לכל היום, גם לאחר קיום מצותו, יש לבאר:
מאי שנא סוכה שנאסרת בהנאה ביום השמיני, הואיל והוקצתה למצותה בין השמשות שבין היום השביעי והשמיני. וכיון שהוקצתה בין השמשות הוקצתה לכל היום השמיני (לפי הכלל במוקצה, שכל דבר שהוקצה לבין השמשות של כניסת שבת או יום טוב הוקצה לכל היום).
מאי שנא אתרוג שנאסר רק ביום השביעי, ולא ביום השמיני? והרי שניהם נוהגים רק ביום השביעי!
אמר ליה אביי: סוכה - כיון דחזיא, שהיא ראויה ועומדת לקיום מצות סוכה גם בשעת בין השמשות, בין יום השביעי ליום השמיני, דאי איתרמי ליה, שהרי אם תזדמן לו סעודתא בבין השמשות הרי בעי מיתב בגווה ומיכל בגווה, צריך הוא לשבת בה אז, ולאכול בה -
לכן היא אתקצאי למצוה גם לפרק הזמן של בין השמשות.
ומיגו דאתקצאי, שנאסרת הנאתה מחמת הקצאתה למצות סוכה לבין השמשות - אתקצאי לכולי יומא דשמיני, מחמת הקצאה של יום טוב, כדין כל דבר שהוקצה בין השמשות, שנהיה מוקצה לכל היום.
לפי שכל דבר שהוקצה מהנאה בבין השמשות של כניסת שבת או חג, הרי הוא מוקצה משימוש ומטילטול לכל השבת או החג. שזהו דין מוקצה, שהקצאת הדבר בבין השמשות מחילה עליו שם מוקצה ליום כולו.
אבל אתרוג, דלא חזי לבין השמשות, שהרי אתרוג משעה שנטלו בבוקר ויצא בו שוב אין הוא עומד להיות ניטל בבין השמשות, כי המצוה היא ליטלו פעם אחת ביום ותו לא. ומה שהוא מוקצה לכל היום השביעי, גם לאחר נטילתו, הוא רק מחמת שאיסור מוקצה למצוה תופס את היום כולו. אך הקצאה שכזו (שאינה מחמת שהוא עדיין עומד למצוה, אלא רק מחמת שחל עליו שם "מוקצה", ושם מוקצה חל למשך כל היום) היא רק ביום עצמו, והוא לא אתקצאי לבין השמשות.  1 

 1.  האם אתרוג מוקצה בין השמשות או לא, נחלקו הראשונים. מרש"י משמע שאינו מוקצה בין השמשות, וביארו האחרונים בדעתו שאין ליטול אז אתרוג, אפילו מי שלא קיים באותו יום את מצות הנטילה היות והוא ספיקא דרבנן, ואזלינן לקולא. אבל תוס' סוברים שהאתרוג מוקצה בבין השמשות, אך יחד עם זה לא אמרינן מיגו דאיתקצאי להין השמשות איתקצאי לכולי יומא היות והוא "מוקצה מחמת היום שעבר", שכל הקצאתו היא מחמת הספק שמא בין השמשות יום השביעי הוא, ומוקצה מחמת היום שעבר אינו נהיה מוקצה ליום הבא אלא לבין השמשות בלבד.
וממילא לא אתקצאי לכולי יומא דשמיני.
ואילו לוי אמר: אתרוג אפילו בשמיני אסור, היות ולדעתו גם האתרוג הוא מוקצה, כמו סוכה, בפרק הזמן של בין השמשות. כי זמן בין השמשות הוא ספק יום השביעי ספק יום השמיני, ובכל היום השביעי האתרוג הוא מוקצה. וכיון שלדעתו הוקצה האתרוג, מספק, גם בבין השמשות, הוא הוקצה לכל היום השמיני.
ואבוה דשמואל אמר: אתרוג בשביעי אסור, בשמיני מותר.
אך לאחר מכן, חזר בו אבוה דשמואל, וקם אבוה דשמואל בשיטתיה דלוי, שאתרוג מוקצה בשמיני.
ומאידך, קם רבי זירא בשיטתיה דאבוה דשמואל, כפי שהיה סבור בתחילה, וסבר שאתרוג מותר בשמיני.
דאמר רבי זירא: אפילו אתרוג שנפסלה (לאחר שקיים בה מצוה), כיון שהוקצתה למצותה - אסור לאוכלה כל שבעה. ומשמע שהקצאת האתרוג היא רק לשבעת הימים בלבד, ובשמיני מותר לאכול אפילו אתרוג שלא נפסל.
אמר רבי זירא: לא ליקני איניש לא יקנה אדם "הושענא" (כינוי ללולב האגוד עם ההדסים והערבה), לינוקא לבנו הקטן ביומא טבא קמא, ביום טוב ראשון של חג הסוכות, כאשר עדיין לא יצא בו האבא ידי חובתו.
מאי טעמא?
היות דינוקא, שהקטן - מקנא קני, יכול הוא רק לקנות ולזכות בלולב, לפי שתקנו חכמים שקטן יכול לזכות לעצמו, למרות שמן התורה אינו בר קנין לפי שאין לו דעת.
אבל אקנויי - לא מקני! אין הקטן יכול לחזור ולהקנותו לאביו, היות ואינו בר דעת.
ולכן, אם יקנה לקטן את לולבו לפני שהוא עצמו יצא בו ידי חובתו, אשתכח ימצא דקא נפיק שהוא עצמו ייצא ידי חובה (כשיחזור ויקחנו מן הקטן, ולא תועיל קנייתו ממנו), בלולב שאינו שלו.
ואילו ביום הראשון אין יוצאים ידי חובה אלא בלולב השייך לבעליו.
ואמר רבי זירא: לא לימא איניש לינוקא, דיהיבנא לך מידי, ולא יהיב ליה, לא יבטיח אדם לבנו הקטן דבר מה ולא יעמוד בהבטחתו, משום דאתי לאגמוריה שיקרא, היות ובכך הוא מלמד את בנו לשקר.
שנאמר (ירמיהו ט) "למדו לשונם דבר שקר".
וחוזרת עתה הגמרא לענין הקצאת האתרוג למצותו או למשך היום כולו, שנחלקו בה לעיל רבי יוחנן וריש לקיש, ומביאה הגמרא מחלוקת דומה בין אמוראים:
ובפלוגתא דרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש. במחלוקת זו של רבי יוחנן וריש לקיש, אם אתרוג מוקצה רק למצותו או שהוא מוקצה לכל היום, נחלקו גם רב ורב אסי:
דאיתמר: הפריש שבעה אתרוגין לשבעה ימים, לכל יום אתרוג מסויים.
לפי גירסת רש"י, המבוארת בב"ח: אמר רב אסי: כל אחת ואחת יוצא בה, ואוכלה לאלתר. כיון שלא הוקצה האתרוג לכל היום אלא רק למצותו.
ורב אמר: כל אחת ואחת יוצא בה, ואוכלה רק למחר.
ומבארת הגמרא: במאי קא מיפלגי?
מר רב אסי סבר כריש לקיש, שרק למצותה אתקצאי.
ומר רב סבר כרבי יוחנן, שלכולי יומא אתקצאי.
וכיון שבין לרבי יוחנן ובין לרב, אתרוג נאסר בכל היום השביעי, הלכה כמותם, ואתרוג אסור כל היום השביעי ומותר ביום השמיני.
ודנה עתה הגמרא מה דינו של האתרוג אצל בני הגולה ביום השמיני, שהוא ספק יום השביעי, האם אוסרים אותו מכח הספק:
ואנן, דאית לן תרי יומי - היכי עבדינן, איך נוהגים אנו באתרוג ביום השמיני?
אמר אביי: שמיני עצרת, שהוא בגולה "ספק שביעי" - אסור בו האתרוג כמו בשביעי.
אך ביום התשיעי, שהוא יום טוב שני של גלויות, והוא "ספק שמיני", מותר האתרוג באכילה, שהרי אין יום זה בכלל "ספק שביעי".
מרימר אמר: אפילו היום השמיני שהוא "ספק שביעי" - מותר.
בסורא עבדי כמרימר, ואכלו את האתרוג בשמיני.
רב שישא בריה דרב אידי עביד כאביי, ואסרו בשמיני.
והלכתא - כאביי.
אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: שמיני, בחוצה לארץ, שהוא "ספק שביעי" - הרי הוא כיום שביעי לגבי מצות ישיבת סוכה, שיש לישב בו בסוכה, וכיום השמיני לברכה, שמזכיר את יום השמיני בתפילה ובקידוש ובברכת המזון.
ורבי יוחנן אמר: הרי הוא שמיני לזה ולזה, וכפי שיתבאר להלן.
ומבארת הגמרא: מיתב, לישב בסוכה ביום השמיני בחוצה לארץ - כולי עלמא לא פליגי דיתבינן בסוכה.

דרשני המקוצר[עריכה]