פרשני:בבלי:חגיגה כא ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חגיגה כא ב

חברותא[עריכה]

אבל רישא, כשמטביל כלי בתוך כלי, דמיא אקפויי מקפו ליה למנא (שהמים מציפים ומקיפים, ומגביהים בכך את הכלי הפנימי בתוך החיצון) ובאים המים ביניהם, אימא לא הויא חציצה.
לפיכך: צריכא משנתנו להשמיענו שאפילו הכי, חוששים בקודש לחציצה שכזאת, ולכן מנתה את שתי החציצות הללו בנפרד.
ומבארת עתה הגמרא:
דברי רבי אילא - שאמר לפרש טעם הרישא של המשנה שאין מטבילין קודש בתוך קודש משום חציצה - הם לטעמיה (לשיטתו), שאמר: עשר מעלות בלבד נשנו במשנתנו. ואילו אם נמנה את המעלות, נמצא אחת עשרה מעלות במשנתנו.
אלא שלדעת רבי אילא, אף המעלה הראשונה משום חציצה היא, ולכן אין למנותה כמעלה נוספת על המעלה החמישית שבמשנתנו, המחלקת בדיני חציצה בין קודש לתרומה.
דאמר רבי אילא אמר רבי חנינא בר פפא:
עשר מעלות שנו כאן במשנתנו (מלבד המעלה הראשונה), וחלוקים הם לענין חולין שנעשו על טהרת הקודש, אם דינם כקודש או לא, וכך הוא דינם:
חמש ראשונות:
א. אחוריים ותוך ובית הצביטה - כלי אחד הם אף לגבי טומאה דרבנן.
ב. הנושא את המדרס אינו נושא את הקודש.
ג. בגדי אוכלי תרומה מדרס הן לקודש.
ד. מתיר ומנגב, ומטביל, ואחר כך קושר (ובכלל מעלה זו שאין מטבילין כלי בתוך כלי משום חציצה).
ה. כלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה.
חמש מעלות אלו, הן בין לקודש, בין לחולין שנעשו על טהרת הקודש.  1 

 1.  בסוגיא לעיל כ א, הוכיח רב מרי מהמשנה בפרק הקודם, שחולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמו, ממה ששנינו שם: מטפחתו של יוחנן בן גודגדא - שהיה אוכל חולין בטהרת הקודש - מדרס הן לחטאת, ומשמע שרק לחטאת הן מדרס, אבל לסתם קודש אינו מדרס. הרי, שלדעת התנא של משנתנו חולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמו. עוד הובא בסוגיא שם, דברי המשנה בטהרות, שנחלקו בה תנאים אם אוכלי חולין בטהרת הקודש הרי הן כחולין או כתרומה, ומשמע שלדברי הכל אינם כקודש ! ואילו בסוגייתנו מבואר שיש חילוק בין המעלות לענין אוכלי חולין בטהרת הקודש, אם דינן כקודש או לא. והיה אפשר לומר שאין כאן מחלוקת. אלא, רב מרי, שלמד מן המשנה בפרק הקודם שאוכלי חולין בטהרת הקודש כקודש דמו, הרי הוכיח כן מדין מדרס, שהוא מחמש המעלות הראשונות, שלגביהן אמרו כאן שאוכלי חולין בטהרת הקודש כקודש דמו. ואילו המשנה בטהרות, הרי מבואר שם שהיא עוסקת בדין רביעי לטומאה, שהוא מחמשת המעלות האחרונות, שאמרו כאן בגמרא שלגביהן אין דין אוכלי חולין בטהרת הקודש כקודש. ואם כן, הכל עולה לדבר אחד. אולם בתוספות מבואר שנקטו בפשיטות שרב מרי אמר כן לגבי כל המעלות. ובדרך "שמא" כתבו, שלא אמרה רב אמי אלא לענין מעלת מדרס בלבד, וכוונתם לכל חמש המעלות שנאמרו כאן. וראה עוד בפירוש המשניות להרמב"ם בפרק הקודם, ובטורי אבן וקונטרס אחרון לעיל כ א.
ואילו חמש אחרונות:
א. הכלי מצרף מה שבתוכו.
ב. הרביעי לטומאה פסול.
ג. נטמאה אחת מן הידים הרי זה מטביל את שתיהן.
ד. איסור אכילת אוכלין נגובין בידים מסואבות.
ה. אונן ומחוסר כפורים צריכים טבילה.
חמש מעלות אלו הן לקודש בלבד, אבל לא לחולין שנעשו על טהרת הקודש.
ומבארת הגמרא: מאי טעמא חלוקים חמשת המעלות הראשונות מחמשת האחרונות לענין חולין שנעשו על טהרת הקודש?
כי חמש מעלות קמייתא (הראשונות), כיון דאית להו דררא דטומאה דאורייתא (יש בהם חשש טומאה מדאורייתא), לפיכך גזרו בהו רבנן בין לקודש ובין לחולין שנעשו על טהרת הקודש.
בחמש מעלות הראשונות - מלבד הראשונה, הנכללת בחמישית - יש חשש טומאה דאורייתא:
במעלה השניה "אחוריים ותוך ובית הצביטה כלי אחד הן", ביאר רש"י שאף על פי שאין הנידון אלא בטומאת הכלי ממשקין הטמאים ומטמאים רק מדרבנן (שהקילו בה לענין תרומה ולא הקילו לענין קודש, וכפי שנתבאר בהערה במשנה), מכל מקום, הואיל וטעם טומאת המשקין הוא משום גזירה מחמת משקים של זב וזבה, שהן טמאים מדאורייתא, הרי זה בעיקרו חשש טומאה דאורייתא.
במעלה השלישית: הנושא את המדרס אינו נושא את הקודש. כיון שטעם הטומאה משום מעשה שהיה שנפל לתוכו. וכשנופל לתוכו הרי הוא מטמאו מדאורייתא.
במעלה הרביעית: בגדי אוכלי תרומה מדרס הן, כיון שסיבת הטומאה היא משום חשש שמא ישבה עליהן אשתו נדה, והיא הרי מטמאת מן התורה.
במעלה החמישית (ובמעלה הראשונה לדעת רבי אילא): דיני חציצה, כיון שחציצה גמורה מעכבת מן התורה.
במעלה הששית: כלים הנגמרין בטהרה צריכים טבילה, כיון שהאיסור הוא משום חשש רוק של עם הארץ שנפל עליו, ויסוד טומאת רוקו של עם הארץ הוא משום חשש טומאת זב, שהוא מטמא מדאורייתא.
ואילו בחמשת המעלות בתרייתא (האחרונות), כיון דלית להו דררא דטומאה מדאורייתא (אין בהם חשש טומאה מדאורייתא), לפיכך: גזרו בהו רבנן רק לקודש, ואילו לחולין שנעשו על טהרת הקודש, לא גזרו בהו רבנן
בחמש המעלות האחרונות אין חשש טומאה דאורייתא:
במעלה השביעית: הכלי מצרף מה שבתוכו, מפני שהוא סובר כרבי יוחנן בפסחים לט א שצירוף מדרבנן הוא.  2 

 2.  מאירי. ולתוספות שיטה אחרת בזה, ותתבאר בהערה הבאה.
במעלה השמינית: רביעי לטומאה.
לדעת רש"י, שרביעי לטומאה אינו אלא מדרבנן, הביאור הוא כפשוטו, שהרי כל טומאה זו דרבנן היא, ואין בו שום חשש דאורייתא. ומכאן הוכיח רש"י את שיטתו, שרביעי בקודש אינו אלא מדרבנן. וביאור שיטת התוס' בהערה.  3 

 3.  התוספות הקשו על המבואר כאן שאין ברביעי לקודש, ואין בצירוף כלי, צד טומאה מן התורה. והרי רביעי בקודש הוא מדאורייתא, ואף דין צירוף כלי הוא מדאורייתא, לדעת רבה בר אבוה (לקמן כד א), והוא עצמו אמר לקמן (כב א) שחמש מעלות אחרונות אינן לאוכלי חולין בטהרת הקודש, מפני שאין בהם דררא דטומאה דאורייתא ! ? וביארו התוס', כיון שלא שייים דינים אלו בחולין לא חשיב ליה התנא לדררא דטומאה, דהיינו שייכות דטומאה. וראה עוד בתוספות לקמן כד א, ובפסחים יט א ד"ה לא, ובחולין לה א ד"ה אין.
במעלה התשיעית: נטמאת אחת מן הידים מטביל את שתיהן. כיון שכל עיקר טומאת ידים אינו אלא מדרבנן.
במעלה העשירית: אכילת אוכלים נגובים בידים מסואבות, הרי כל עיקר טומאת ידים רק מדרבנן היא.
במעלה האחת עשרה: אונן ומחוסר כפורים שצריכים טבילה, עיקר טבילה זו אינה אלא מדרבנן.
רבא, נחלק על רבי אילא דלעיל, ואמר: אין הטעם במעלה הראשונה (אין מטבילין כלי בתוך כלי לקודש) משום חציצה. שהרי מדסיפא (המעלה החמישית) הוי משום חציצה, על כרחך רישא (המעלה הראשונה) לאו משום חציצה (וכפי שכבר הקשתה כן הגמרא לעיל).
ורישא, המעלה הראשונה, היינו טעמא:
גזירה שלא יטביל מחטין וצינוריות (מזלגות) טמאים כשהם נתונים בתוך כלי שאין בפיו רוחב בשיעור "כשפופרת הנוד" (קנה שנותנים בפי נוד של עור, בקוטר שתי אצבעות).
וכל שאין בפי הכלי רוחב בקוטר של שתי אצבעות, הרי המים שבתוכו אינם נחשבים למחוברים למי המקוה, ונמצא שלא הוטבלו המחטין והצינוריות במי המקוה.
וכך שנינו במסכת מקואות, שהשיעור לחיבור מים למי המקוה הוא רק כשיש ביניהם חיבור של מים ברוחב כשפופרת הנוד:
תנן: עירוב מקואות, של מקוה שאין בה מים בשיעור ארבעים סאה, עם מקוה מליאה שבצידה, כדי להכשיר את הטבילה גם במקוה החסירה, הוא רק באמצעות חיבור מים דרך נקב שהוא ברוחב כשפופרת הנוד - כעוביה  וכחללה!

דרשני המקוצר[עריכה]