פרשני:בבלי:יבמות פא ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות פא ב

חברותא[עריכה]

כולן ידלקו (וכדמפרש ואזיל טעמא מפני מה אינן בטלות), דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: יעלו (יתבטלו החבילות האסורות) באחד ומאתים.
אם היו מאתים חבילות של היתר כנגד חבילה אחת של איסור. שכך הוא שיעור ביטול ברוב בכלאי הכרם.  1 

 1.  פירש רש"י: כדילפינן בפסחים מח א מדכתיב: "כשה אחת מן הצאן מן המאתים", ו"מן המאתים" על הנסכים קאי, ואמר הכתוב שיביא את הנסכים ממותר שתי מאות שנשתיירו בבור, כלומר, שאם נתערב בתוכו איסור ערלה או כלאי הכרם ויש בבור מאתיים כנגדו, יביא את הנסכים מאותו בור, כיון שנתבטל האיסור שנתערב בתוכו. וכתב שם רש"י: ובעלמא בספרי נפקא לן שפיר דערלה וכלאי הכרם בטלין במאתים, והאי"מכאן" (לערלה שבטילה במאתים) לאו דוקא, אלא אף כאן אתה יכול לסמוך קצת. ומדברי רש"י כאן נראה שעיקר דרשה הוא, שאם לא כן, היה רש"י מביא את הדרשה בספרי.
ומפני מה אמר רבי מאיר "כולן ידלקו"?
שהיה רבי מאיר אומר: כל איסור מאיסורי הנאה כגון ערלה או כלאי הכרם שדרכו לימנות - וכחבילות אלו שהן נמכרות במנין ולא באומד - הרי הוא מקדש (אוסר בהנאה) את המותר שנתערב בו, ואפילו היו מאתים כנגדו.
ואילו חכמים אומרים: אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד.
רבי עקיבא אומר: שבעה דברים.
ואלו הן:
א. אגוזי פרך, אגוזים של המקום שנקרא "פרך" (רש"י  2 ).

 2.  והתוספות פירשו שהוא סוג של אגוזים שנפרך מעצמו.
ב. ורימוני בדן, רימונים מן המקום שנקרא "בדן".
ג. וחביות סתומות של יין (מאירי).  3 

 3.  כתב המאירי: יש מפרשים (תוספות זבחים עב ב) אף של שמן ואין נראה כן, שלא נאמר בשל יין אלא שכשהם סתומות היין חזק וחשוב, וכשהן פתוחות היין מפיג טעמו.
ד. וחלפי תרדין, הוא מין אחד של תרדין שאינן חלקות אך שעירות מעט, והן חשובות במינן (מאירי).
ה. וקולחי כרוב.
יש מיני כרוב שאינם מגדלים קלח עם העלה, ואילו למין זה קלח גס ועבה, הגדל עם העלה, והוא החשוב שבמינו.
ו. ודלעת יונית, היא חשובה אצלם במינה (מאירי).
ורבי עקיבא מוסיף:
ז. אף ככרות לחם של בעל הבית שהן גדולות.
אבל ככרות של נחתום, שהן קטנות, הרי הן בטלות (תוספות).
הראויין - מתוך אלו שנמנו - להיות אסורים באיסור ערלה (כגון אגוזים רימון וחביות  4 ) הרי הן מקדשים כשהן אסורים באיסור ערלה.

 4.  החביות ראויין להיות אסורין גם בכלאי הכרם, אלא כוונת המשנה לומר, שאותן הראויים להיות ערלה או להיות אסורין "גם" כשהם ערלה, ואין כוונתה למעט את אלו שראויים להיות אסורים בשני האיסורים.
ואותן - מתוך אלו שנמנו - הראויין לכלאי הכרם (כגון תרדין וכרוב ודלעת. וכן ככרות של בעל הבית לרבי עקיבא), הרי הן מקדשים כשאסורים הם באיסור כלאי הכרם.  5 

 5.  בתוספות פירשו שני פירושים למה לא נזכרה תרומה: האחד: משום דכולהו שייכי בתרומה, ואין שייך לומר "הראוי לתרומה תרומה". השני: תנא זה סובר שאף דבר חשוב אינו בטל רק כשהוא גם איסור הנאה, אבל תרומה שאינה אסורה בהנאה לזארים, הרי היא בטילה אף כשהיא חשובה.
ועל משנה זו נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש:  6 

 6.  כתב הריטב"א: "רוב המפרשים הסכימו, דפלוגתא דריש לקיש ורבי יוחנן היינו לרבי מאיר, ולפיכך תפסו לשונו, ובו נחלקו אי אמר רבי מאיר שדרכו או כל שדרכו, אבל לרבנן את שדרכו בטל, שלא אסרו הם אלא ששה דברים השנויים בנמשנתנו בלבד שהם חשובים מאד; והא דאיפליגו ריש לקיש ורבי יוחנן אליבא דרבי מאיר, היינו משום דסבירא להו דהלכתא כוותיה, וסוגיא כוותיה בכוליה תלמודא דדבר שבמנין לא בטיל"; ובקרן אורה כתב שכן נראה גם מדברי רש"י, וראה עוד שיטות בזה בדברי הרב המגיה על הריטב"א ציון 980.
רבי יוחנן סבר: "את" שדרכו לימנות - שנינו שאינו בטל.  7  וריש לקיש סבר: "כל" שדרכו לימנות - שנינו שאינו בטל.  8 

 7.  כתבו התוספות בשם הירושלמי, שאין "את שדרכו לימנות" אלא עשרה דברים, וביארו דהיינו ששת הדברים שמנו חכמים ועוד ארבעה דברים, וי"מ השבעה שנמנו במשנה ועוד שלשה דברים, ראה שם בדבריהם.   8.  הקשו התוספות: כיון דלריש לקיש תרומה בזמן הזה דרבנן (ואף לרבי מאיר שהוא התנא דמתניתין וכמו שהוכיחו), אלמא בטלה קדושת הארץ, אם כן כלאי הכרם נמי דרבנן, ואמאי תני "כל שדרכו", הא בדרבנן אין אוסר "כל שדרכו", וכמו עיגול שהוא עולה בעיגולים כיון שתרומה בזמן הזה דרבנן. (ובתוספות רבינו פרץ הקשה, שהרי תלתן אינו אסור בכלאי הכרם אלא מדרבנן - דקנבוס ולוף אסרה תורה - ולמה אמרינן ביה "כל שדרכו", ולכאורה לפי מה שפירש רש"י לעיל, לא אמרינן דבדרבנן בטיל "כל שדרכו" רק אם תרומה בזמן הזה דרבנן, אבל תרומת פירות אף שהוא מדרבנן לא אמרינן כן, אם כן הוא הדין תלתן גבי כלאי הכרם הוי כמו תרומת פירות לרבנן; וראה שם בדברי רבינו פרץ). ותירצו: דכלאי הכרם חדא דרבנן, דבזמן בית המקדש הרי הוי דאורייתא, אבל עיגול תרתי דרבנן, חדא, דבטלה קדושת הארץ, ועוד, דאפילו בזמן שבית המקדש קיים תרומת תאנים דרבנן, וראה עוד מה שתירצו. והקרן אורה פקפק במה שנקטו התוספות דכשם שתרומה בזמן הזה דרבנן כך כלאי הכרם בזמן הזה דרבנן, וכתב דלא משמע כן, והטעם, משום דרק לגבי אותן מצוות שלא נתחייבו בהם אלא אחר שכבשו את הארץ, בזה הוא דאמרינן דמאחר שגלו בטלה קדושת הארץ דהוי כקודם כיבוש, אבל כלאי הכרם שאיסורה אינה תלוי בכיבוש, בזה לא איכפת לן מה שגלו ישראל מן הארץ כדי לבטל קדושת ארץ ישראל.
לעיל בגמרא מבואר, שאמר רבי יוחנן לריש לקיש "והלא אני שונה, חתיכה בחתיכות עולה". ולמד מכאן רבי יוחנן ש"את שדרכו לימנות שנינו", וחתיכה שאין דרכה תמיד לימנות הרי היא בטילה.
ועתה מבארת הגמרא:
מאי חתיכה, כלומר: היכן שנינו "חתיכה בחתיכות עולה"? דתניא: חתיכה (הנמכרת במנין דרך כלל, ופעמים באומד) של חטאת טמאה, האסורה באכילה אפילו לכהנים, שנתערבה במאה חתיכות של חטאות טהורות.
וכן פרוסה (הנמכרת במנין דרך כלל, ופעמים באומד) של לחם הפנים טמאה, האסורה באכילה אפילו לכהנים, שנתערבה במאה פרוסות של לחם הפנים טהורות.
הרי זו תעלה (תיבטל), וכל התערובת מותרת באכילה.
רבי יהודה אומר: לא תעלה, ובהמשך הגמרא יתבאר טעמו של רבי יהודה.
אבל חתיכה של חטאת טהורה המותרת לכהן ואינה אסורה אלא לזרים, שנתערבה במאה חתיכות של חולין טהורות -
וכן פרוסה של לחם הפנים טהורה המותרת לכהן ואינה אסורה אלא לזרים, שנתערבה במאה פרוסות של חולין טהורות -
דברי הכל לא תעלה, הואיל ואפשר למוכרן כולן לכהן בהפסד מועט, וגם הן דברים שבדרך כלל מוכרים אותם במנין, לפיכך אינם בטלים.  9 

 9.  תאמר בתרומה טמאה ובלחם הפנים טמא, שאף כהן אינו יכול לאוכלו ולשריפה אזיל; והוסיף רש"י: אע"ג דעיגול של תרומה בעיגולין של חולין הרי הוא עולה כמו ששנינו לעיל, ולדעת רבי יוחנן הרי הטעם הוא משום דאינו בכלל "את שדרכו לימנות", ואין אומרים הואיל ואפשר למוכרו בהפסד מועט לכהן וגם הוא דבר הנמכר בדרך כלל במנין הרי זה אינו עולה, היינו משום דעיגול הוא תרומת פירות שאינו אלא מדרבנן.
קתני מיהת רישא, שחתיכה בחתיכות תעלה. ומכאן הוכיח רבי יוחנן ש"את שדרכו לימנות שנינו", וחתיכה בטילה.
אמר רבי חייא בריה דרב הונא ליישב שיטתו של ריש לקיש הסובר "כל שדרכו לימנות שנינו", ותיקשי ליה הך ברייתא, שהרי חתיכה דרכה לימנות, ומכל מקום בטילה:
הכא במאי עסקינן, בחתיכה שנימוחה, ושוב אין דרכה לימנות. ואינה חשובה, ובטילה כשאר דברים.
ותמהינן: אי הכי, מאי טעמא דרבי יהודה?
כלומר: הניחא אי לא מיירי בנימוחה, הרי יש לפרש טעמו של רבי יהודה שהוא סובר "כל שדרכו לימנות" אינו בטל, ולפיכך חתיכה ופרוסה אינן בטלות. אבל מאחר שביארנו שבנימוחה עסקינן, תיקשי לך: מאי טעמא דרבי יהודה?!

דרשני המקוצר[עריכה]