פרשני:בבלי:יבמות קה א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות קה א

חברותא[עריכה]

והתניא: חלצה ולא  רקקה ולא קראה חליצתה כשירה.
רקקה ולא חלצה ולא קראה חליצתה פסולה. ומכל מקום, נפסלה על האחין על ידי הרקיקה.
קראה ולא רקקה ולא חלצה אין כאן בית מיחוש כלל, ואף מייבום לא נפסלה.
והשתא, האי ברייתא מני?
אילימא רבי אליעזר של משנתינו, האם אפשר לומר שלשיטתו חלצה ולא רקקה ולא קראה חליצתה כשירה? והא אמר רבי אליעזר, שמזה שכתוב: "ככה יעשה", למדים אנו, שדבר שהוא מעשה מעכב! והרי רקיקה מעשה היא!
אלא פשיטא שלשיטת רבי עקיבא היא, שאמר במשנה, שאם לא רקקה חליצתה כשרה. וקתני בברייתא: רקקה ולא חלצה ולא קראה חליצתה פסולה!
והשתא, למאן, על מי נפסלה?
אילימא שהכוונה שלא הותרה לעלמא, פשיטא! מי הויא חליצה, דאישתריא לעלמא? הרי לא היתה כאן חליצה כלל!
אלא לאו, ודאי משמיעתנו הברייתא, שנפסלה לאחין. שמע מינה שלשיטת רבי עקיבא, רקיקה פוסלתה על האחין, ואינה יכולה שוב להתייבם.
והוינן בה: ולרבי עקיבא, מאי שנא רקיקה, שפוסלתה על האחין, ומאי שנא קרייה, שאינה פוסלתה על האחין, כפי ששנינו בברייתא "אין כאן בית מיחוש", והלא שני דברים אלו אינם מעכבים את החליצה?
ומבארינן: קרייה, דאיתא בין בתחלה של החליצה, שאומרת היבמה לזקנים: "מאן יבמי", ובין בסוף החליצה, שאומרת: "ככה יעשה וגו'" לכן לא מיחלפא ליה, לא יטעו האנשים ויבואו לומר שזו התייבמה אחר החליצה, משום שיחשבו שהקריאה ששמעו עתה היא הקריאה שקודם החליצה, ועדיין לא נעשה מעשה חליצה, ולכן מותרת עדיין להתייבם לאחים.
מה שאין כן רקיקה, דבתחלה ליתא, ורק לבסוף, אחר החליצה איתא מיחלפא ליה. שויטעו ויאמרו שיבמה זו מתייבמת אחר חליצה, שהרי נתייבמה אחרי הרקיקה, שנעשית תמיד אחר חליצה, אם כן, ודאי גם חלצה כבר, ויטעו ויאמרו שכך תמיד מותר להתייבם אחר חליצה, ואתו למישרי חלוצה לאחין.
ואיכא דאמרי, הכי שלחו ליה לאבוה דשמואל: יבמה שרקקה בבית דין שלא בשעת מעשה החליצה תחלוץ, ואינה צריכה לרוק פעם אחרת  117  בשעת החליצה.

 117.  כ' היש"ש (סי' כ"ג), דהיינו דווקא אם רקקה לשם חליצה. אבל אם רקקה לצורך עצמה, חוזרת ורוקקת לאחר החליצה.
כי ההיא דאתיא לקמיה דרבי אמי, הוה יתיב רבי אבא בר ממל קמיה. רקקה אותה אשה לפניו מקמי דתחלוץ (לפני החליצה).
אמר ליה רבי אמי לרבי אבא: חלוץ לה, ושרי לה תיגרא (כלומר, פטור ושלחנה מבית הדין), ואינה צריכה עוד רקיקה.
אמר ליה רבי אבא: והא בעינן מירק (והלא היא צריכה לירוק)!
אמר לו רבי אמי: הא רקקה לה כבר מקודם.
אמר לו רבי אבא: ותירוק שוב, ומה בכך!?
אמר לו רבי אמי: נפיק מיניה חורבא (עלול לצאת מזה קלקול), דאי אמרת תיהדר ותירוק, אמרי האנשים שראו שרקקה שוב: רקיקה קמייתא לבדה לית בה מששא, ולא פסלה אותה מהאחין, שהרי הצריכוה בית דין לירוק שוב לאחר חליצה, ואתי למישרי חלוצה שרקקה להתייבם  118  לאחין  119 .

 118.  כ' מהר"י ברונא, דהך גזירה היינו דווקא למאן דס"ל שמצות יבום קודמת. אבל למ"ד דמצות חליצה קודמת, ואין רגילין לייבם, אין לגזור שמא יבוא ליבמה אחר חליצה. ולכן, אם רקקה קודם החליצה, תחזור ותירוק אחר החליצה, לקיים מצוה מן המובחר.   119.  וכתבו הראשונים, שאף אם רצתה לירוק שוב, אין מניחין אותה. אבל המאירי כתב, שאם רצתה, יכולה לירוק שוב.
אמר ליה רבי אבא: והא בעינן שיהא מעשה החליצה כסדרן! דהיינו, קודם חליצת הנעל, ורק אחר כך רקיקה!
אמר ליה רבי אמי: זה שצריך להיות כסדרן לא מעכבא  120 . ואף אם עשה שלא כסדרן, החליצה כשרה  121 .

 120.  ובירושלמי (הלכה א') איתא, דגבי התרת רצועות וחליצת המנעל הסדר מעכב. שצריך דווקא להתיר קודם. עיי"ש.   121.  כתבו תוס' רבינו פרץ במס' סנהדרין (מ"ט ע"ב), שאם שינו את סדר החליצה, אף לכתחילה אין צריכין לחזור ולחלוץ על הסדר. לפי שעיקר המצוה להתירה לשוק, וכבר הותרה. ומ"מ כתב ביד אליהו (כללים אות ס'), דאם הקדימה קריאה אחרונה לפני החליצה, חוזרת וקוראתה לאחר החליצה מדאו', ולא יצאה בקריאה שקראה לפני החליצה.
הוא, רבי אבא, סבר, שרבי אמי דחויי קא מדחי ליה בקש, ואומר לו שאין הסדר מעכב, אבל באמת אין הדין כן.
נפק דק ואשכח (יצא, דקדק ומצא) שכך מפורש בברייתא. דתניא: בין שהקדים חליצה לרקיקה, בין שהקדים רקיקה לחליצה מה שעשה עשוי. ומוכח מכאן שאין הסדר מעכב.
לוי נפק לקרייתא (יצא לכפרים). בעו מניה בני המקום: גידמת, שאינה יכולה לחלוץ בידיה, מהו שתחלוץ בשיניה?
עוד שאלו ממנו, יבמה שרקקה דם, מהו. האם נחשבת רקיקה, או לא?
עוד שאלו ממנו, כתיב שאמר המלאך לדניאל: "אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת". כלומר, אגיד לך את כל הנגזר בשמים ורשום בכתב, והוא אמת. מכלל (משמע), דאיכא כתב שאינו אמת?!
לא הוה בידיה תשובות לשאלות ששאלוהו  122 .

 122.  בתוס' ישנים הביא מב"ר, שזה שלא ידע להשיב, היינו משום שהיה מתגאה על שהיו מכבדין אותו מאוד, והיו מושיבין אותו במטה של זהב, לפיכך לא ידע להשיב, שהגאוה משכחת לאדם תלמודו.
אתא שאיל בבי מדרשא את אותן שאלות.
על השאלה הראשונה אמרו ליה: מי כתיב "וחלצה ביד"?  123  הרי לא כתוב כך. ואם כן, ודאי שאפשר לחלוץ גם בפה.

 123.  כתבו התוס', דהא דאיתא בירושלמי שחולצת ביד ימין, למצוה בעלמא הוא. אבל עכובא ליכא.
על השאלה השניה השיבוהו: ומי כתיב "וירקה רוק", שיהא משמע שצריך שתירוק דווקא רוק בלבד, שלא תהא בו תערובת כלשהי? הרי "וירקה" סתם כתוב. משמע, אף רוק שדבר אחר מעורב בו. ואף כשיורקת דם, אי אפשר שלא יהא מעורב בו צחצוחי רוק, ולכן חליצתה כשרה.
ועל השאלה האחרונה ששאלוהו: "אבל אגיד לך הרשום בכתב אמת", וכי יש כתב שאינו אמת? השיבוהו:
לא קשיא: כאן בגזר דין שיש עמו שבועה, שנשבע עליו הקדוש ברוך הוא לקיימו, שגזר דין כזה אינו מתבטל. וזהו מה שכתוב "בכתב אמת", שהקדוש ברוך הוא מאמתו ומקיימו, ואינו מבטלו.
ואילו כאן, מה שמשמע שיש כביכול כתב שאינו אמת, היינו בגזר דין שאין עמו שבועה, שיכול להתבטל  124 .

 124.  ובירושלמי איתא הכי: אם רשום למה אמת, ואם אמת למה רשום וכו', כאן ביש עמו שבועה וכו'. והיינו, דביש עמו שבועה, אינו מתקרע לעולם ונעשה אמת. אבל באין עמו שבועה, כיון דפעמים מתקרע, אינו אלא כרושם בעלמא, ולאו אמת היא. עיי"ש.
וכהא דאמר רב שמואל בר אמי.
דאמר רב שמואל בר אמי אמר רבי יונתן: מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו מתקרע?
שנאמר: "לכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם". אמר רבה: אמנם בזבח ובמנחה אינו מתכפר עוון בית עלי. אבל מתכפר הוא בדברי תורה.
אביי אמר: בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר הוא בגמילות חסדים  125 .

 125.  הרש"ש כתב דהגירסה הנכונה: "אבל מתכפר בתורה וגמ"ח". וביאר המהרש"א, דהרי ג' עמודי עולם איכא, תורה ועבודה וגמילות חסדים, כדתנן "על שלשה דברים העולם עומד וכו"'. ולפי שבני עלי חטאו בעבודה, כדכתיב "למה תבעטו בזבחי ומנחתי וגו"', אין קטגור נעשה סניגור, ולכן אינם מתכפרים בעבודה, אלא בב' עמודי עולם האחרים, דהיינו תורה וגמ"ח.
רבה ואביי מדבית עלי קאתו (מבית עלי היו).
רבה דעסק בתורה חיה ארבעין שנין.
אביי דעסק בתורה וגם בגמילות חסדים חיה שיתין שנין  126 .

 126.  ביאר המהרש"א, דהיינו לפי שאדם מתחייב בדיני שמים בגיל עשרים. ולכן, רבה שעסק בתורה, נמחלו לו עוונותיו, והוסיפו לו עוד עשרים כימים הראשונים. ואביי שעסק גם בגמ"ח, הוסיפו לו עוד עשרים שנה עבור זה. ודאמרינן במס' ברכות, כל העוסק בתורה ובגמ"ח, מוחלין לו כל עוונותיו וכו'.
תנו רבנן: משפחה אחת היתה בירושלים, שהיו מתים כבן שמנה עשרה שנה.
באו והודיעו את רבן יוחנן בן זכאי על כך.
אמר להם: שמא ממשפחת עלי אתם, שנאמר עליהם: "וכל מרבית ביתך ימותו אנשים"  127  (כשהם עדיין אנשים  128 ), ולכן בני משפחתכם מתים בצעירותם! אבל, עצה יש לכם:

 127.  כתב רש"י בספר שמואל א' (פרק ב' פסוק ל"ב), שהוא מידה כנגד מידה. אתם אכלתם קדשים לפני זמנם בטרם יקטירון את החלב, אף אתם תמותון בלא זמן. ועיי' במהרש"א.   128.  והיינו בן י"ח לחופה לישא אשה, שאז הוא בכלל אנשים. דמקודם לכן נקרא ילדות ובחרות. מהרש"א.
לכו ועסקו בתורה ותחיו.
הלכו ועסקו בתורה וחיו. והיו קורין אותן משפחת יוחנן על שמו של רבן יוחנן בן זכאי.
אמר רב שמואל בר אוניא אמר רב: מנין לגזר דין של צבור שאינו נחתם?
ולא מניחה הגמרא לרב שמואל בר אוניא לסיים את דבריו, ומקשה:
וכי גזר דין של ציבור אינו נחתם? והא כתיב: "כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית נכתם עונך לפני"!  129  והרי פסוק זה נאמר על כלל ישראל!

 129.  והיינו, שאף אם תכבסי בנתר, דהיינו גמ"ח, ותכבסי בבורית, שנכתב בלא ו', "ברית", דהיינו שתעסקי בתורה, עדיין נכתם עוונך לפני, מלשון כתם! מהרש"א.
אלא כך אמר רב שמואל: מנין שאפילו אם נחתם גזר דינם של ציבור מתקרע אחר כך?
שנאמר: "מי כה' אלהינו בכל קראנו אליו". והיינו, שבכל עת שנקרא אליו, ישמע אלינו, אף אם נחתם גזר הדין.
ותמהינן: והכתיב: "דרשו ה' בהמצאו", משמע שאינו מצוי בכל עת!
ומתרצינן: לא קשיא. הא דמשמע שאינו מצוי בכל עת, היינו ביחיד (כלומר, ליחיד). ואילו הא דמשמע שמצוי הוא בכל עת, היינו בציבור.
יחיד, אימת? מתי הוא הזמן שהקדוש ברוך הוא מצוי ליחיד?
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים  130 .

 130.  כתב בחכמת מנוח, דנרמז דבר זה מלשון "בהמצאו", דהיינו, ב' ה', ב' פעמים ה' מצאו.
שלחו ליה לאבוה דשמואל: יבמה שרקקה דם תחלוץ, ולא תתייבם עוד, שנפסלה כבר על האחים. וטעמא, לפי שאי אפשר לדם בלא צחצוח רוק, ועל כרחך רקקה גם רוק, והויא רקיקה כשרה.
מיתיבי: יכול יהא דם היוצא מפיו של הזב, ודם היוצא מפי האמה של זב, טמא, כרוקו וזובו וקריו ומימי רגליו, שהם מעינותיו של זב, וטמאים טומאה חמורה?
תלמוד לומר, דכתיב: "זובו טמא". משמע, דווקא זובו טמא, ואין דם היוצא מפיו ומפי האמה טמא אלא טהור!
ואם אתה אומר שאי אפשר לדם היוצא מפיו בלא צחצוחי רוק, אם כן, למה דם היוצא מפי הזב טהור, הרי ודאי שיש שם גם רוק, ורוקו ודאי טמא!?
ומתרצינן: לא קשיא. כאן, מה שאמרנו ביבמה שאי אפשר בלא צחצוחי רוק, היינו במוצצת, שמתאמצת להוציא רוק, שאז ודאי שיש צחצוחי רוק.
אבל כאן, בזב, מדובר בדם ששותת מפיו, ואז יתכן שיצא רק דם.
שנינו במשנתינו: חרש שנחלץ וכו' חליצתה פסולה.

דרשני המקוצר[עריכה]