פרשני:בבלי:בבא קמא קה ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא קמא קה ב

חברותא[עריכה]

אם נשבע הגזלן עליו - על החמץ, שאינו שוה פרוטה - שלא גזלו, והודה ששיקר בשבועתו, מהו שיתחייב בקרבן שבועה?
ומפרשת הגמרא את צדדי הספק:
מי אמרינן: אף על גב שאינו חייב לו עכשיו אלא את החמץ שהוא אינו שוה פרוטה, ואינו ממון להתחייב עליו, מכל מקום כיון דאי מיגנב בעי שלומי ליה (אם ייגנב החמץ, צריך הוא לשלם לו כשעת הגזילה שהיה שוה פרוטה) אם כן ממונא קא כפר ליה.  1 

 1.  כתב הרא"ש, שלפי צד זה צריך הוא לשלם לו דמי חמץ מעליא, ולא דמי חמץ שעבר עליו הפסח, וראה עוד ב"ספר המפתח".
או דילמא: השתא מיהת הא מנח (הרי מונח החמץ, ולא נגנב), ועפרא בעלמא הוא (עפר בעלמא הוא), ולא כפר ליה ממונא?
מילתא דאיבעיא ליה לרבא פשיטא ליה לרבה (דבר שנסתפק בו רבא, פשוט לו לרבה) שהוא חייב בקרבן שבועה; דאמר רבה: האומר לחבירו: "שורי גנבת", והוא הנתבע אומר: "לא גנבתי"; חזר ושאלו התובע: "אם כן מה טיבו אצלך", ואמר לו הנתבע: "שומר חינם אני עליו", ונשבע על כך ושוב הודה ששיקר, הרי זה חייב קרן וחומש -
ואם כי לא פטר את עצמו כעת מכלום, שהרי מודה הוא שאינו שלו אלא של תובע, מכל מקום חייב, שהרי פטר עצמו מגניבה ואבידה שהוא חייב עליה לפי האמת שגנב הוא.
ואפילו אם אמר הנתבע: "שומר שכר אני עליו" ואסייגנב או יאבד אהיה חייב לשלם, מכל מקום הרי זה חייב משום שבועת הפקדון, שהרי פטר עצמו משבורה ומתה, כלומר: מאונס, שהוא חייב עליו לפי האמת שגנב הוא.
ואפילו אם אמר הנתבע: "שואל אני עליו" וחייב על שבורה ומתה, מכל מקום הרי זה חייב, שהרי פטר עצמו ממתה מחמת מלאכה שהשואל פטור עליה, והגנב חייב.
אלמא, הרי מוכח מדברי רבה, שאף על גב דהא קאים (הרי השור עומד לפנינו, ולא כפר בו), מכל מקום הוא חייב לדעת רבה, ומשום שלדעתו: כיון דאי מיגניב ממונא קא כפר, השתא נמי חשיב דממונא קא כפר.
הכא נמי - גבי גזל חמץ וכפר - יהא הדין לפי רבה שהוא חייב, כי: אף על גב דעפרא בעלמא הוא, כיון דאי מיגניב בעי שלומי ליה ממונא מעליא, השתא נמי ממונא קא כפר ליה.
יתיב רבה וקאמר להא שמעתא (יושב היה רבה ואומר את דינו האמור לעיל), איתיביה רב עמרם לרבה מברייתא ששנינו בה, שהאומר: "שומר אני עליו" ונשבע על כך, אינו חייב:
דתניא: כתיב בפרשת שבועת הפקדון: "או מצא אבידה וכחש בה ונשבע על שקר", ללמד: פרט למודה בעיקר הממון שאינו שלו, שהוא אינו חייב אף שכופר בסיפור הדברים; כיצד:
תבעו לחבירו: "שורי גנבת", והוא אומר "לא גנבתי", וחזר ותבעו: "מה טיבו אצלך", ואמר לו:
"אתה מכרתו לי", או שאמר: "אתה נתתו לי במתנה", או שאמר: "אביך מכרו לי", או שאמר: "אביך נתנו לי במתנה", (ולקמן מפרש למה נקרא זה מודה בעיקר, אף שהוא טוען: "שלי היא").
או שאמר הנתבע: "אחר פרתי רץ השור ונכנס לחצירי", או שאמר: "מאליו בא אצלי השור", או שאמר: "תועה בדרך מצאתיו והבאתיו לביתי", או שאמר: "שומר חנם אני עליו", או: "שומר שכר אני עליו", או: "שואל אני עליו" -
ונשבע על טענות אלו ושוב הודה ששיקר, ואכן בגניבה הוא אצלו, יכול יהא חייב, לפיכך תלמוד לומר: "וכחש בה" פרט למודה בעיקר הממון שאינו שלו, שאינו חייב.
הרי למדנו בהדיא שאם כי לפי טענתו אינו חייב על אונסו, מכל מקום אינו חייב עליו, ודלא כרבה!?
אמר ליה רבה לרב עמרם: תדורא (חסר לב)!
כי תניא ההיא שהוא פטור, בכגון דקאמר ליה: "הילך" את שורך, ובאופן זה אין שייך לומר: "כיון דאי מיגניב", שהרי לפניו הוא ונוטל הוא אותו!
כי קאמינא אנא (לא אמרתי שהוא חייב), אלא בכגון דקיימא השור באגם בשעה שאמר: "שומר אני עליו", ויש לחוש, שעד שיביאנו מן האגם ייגנב.  2 

 2.  רשב"א.
כאן שבה הגמרא לברייתא, כדי לפרשה:
ומקשינן על מה דקתני בברייתא שהאומר: "אתה מכרתו לי (וכן "אביך מכרו לי) " הרי זה פטור משום שמודה בעיקר הוא:
מאי "מודה בעיקר" איכא בזה, והרי טוען "שלי היא"!?
ומשנינן: לא צריכא, כלומר: הכא במאי עסקינן, בכגון דאמר ליה הנתבע: "אם כי קנוי הוא בידי, מכל מקום לא נתתי לך דמי (לא שלמתי אני או אבי את דמיו), ושקיל תורך וזיל (קח את שורך ולך).  3 

 3.  נחלקו הראשונים בפירוש הגמרא: הרשב"א ז"ל פירש: "כלומר: בתנאי שאתן לך דמים ביומו, ולא נתתים ונתבטל המקח, והרי הוא לפניך; אי נמי מסתברא דאפילו באומר אתה מכרתו לי ונתקיים המקח במשיכתו, אלא כיון שלא נתתי דמים הילך השור, דאף על גב דבעלמא אינו יכול לבטל המקח אחר משיכה וטלא הילך הוא, שאני הכא שבעל השור אינו מודה לו במכירתו ורוצה בשורו. הרמ"ה ז"ל פירש: "אתה מכרתו לי אדעתא דיהיבנא לך דמי, השתא דלא יהיבנא לך דמי שקול תורך וזיל; אתה נתתו לי במתנה אדעתא דעבידנא לך שליחותך, השתא דלא עבידנא שליחותך, שקול תורך וזיל; ושמעינן מינה: דמאן דמזבין ליה לחבריה מידי, אדעתא דיהיב ליה דמי, ולא יהיב ליה, לא הוו זביניה זביני; וכן מאן דיהיב מתנה לחבריה אדעתא דעביד ליה שליחותיה, ולא עביד ליה, לא הוי מתנה.
תו מקשינן: "אתה נתתו לי, אביך נתנו לי" - ששנינו בברייתא שהוא פטור, אם טען כן - מאי "מודה בעיקר" איכא!?
ומפרשינן: הכא במאי עסקינן, בכגון דאמר ליה הנתבע: "אכן קבלתי את השור במתנה, ברם על מנת דעבידנא לך נייח דנפשא (על מנת שאעשה לך איזה נחת רוח), ולא עבדי לך, שקיל תורך וזיל (ואני לא עשיתי, קח שורך ולך).
תו מקשינן על המבואר בברייתא שהאומר למי שתבעו "שורי גנבת": "תועה בדרך מצאתיו" שהוא פטור משום שהוא מודה בעיקר: והרי לימא ליה התובע: "איבעי לך לאהדוריה לי (היה עליך להחזירו לי) ", וכיון שלא החזיר, אין לך גנב גדול מזה, ונמצא שאינו כופר כלל; ואילו בברייתא מבואר שכופר הוא בגניבה, ואינו אלא מודה בעיקר הממון שאינו שלו!?  4 

 4.  לעיל סט ב מבואר שהגונב מן הגנב אינו חייב, משום שגנב דבר ש"אינו ברשותו" של בעלים. והנה מהרמב"ם פרק כב ממכירה משמע שאבידה נקראת "אינו ברשותו", (וכן משמע שנקט ה"קצות החושן" סימן רצה ג, ודלא כהריטב"א שהביא שם) ; וב"קצות החושן" סימן לד מבואר, שהגונב מן הגנב אין עליו דין גנב לשום דבר ואינו חייב אפילו קרן, ואם כן צריך ביאור מאי מקשי הגמרא, והרי אינו אלא מודה בעיקר, אבל אינו גנב כלל שאינו חייב לו כלום אלא כשאר מוצא אבידה, והרי זה כאומר: "שומר אני עליו"! ? אחרונים.
אמר תירץ אבוה דשמואל:
הברייתא עוסקת בכגון דאומר: "שבועה אבידה מצאתי, ולא הייתי יודע שהיא שלך שאחזירנה לך", ונמצא שאינו גנב עליה.
המשביע את העדים שיבואו ויעידו לו עדות שחייבים לו ממון, וכפרו ואמרו: "אין אנו יודעים לך עדות" ונשבעו על כך לשקר, זו היא "שבועת העדות" שהנשבע עליה חייב קרבן - חטאת - עולה ויורד; ואין חיוב על שבועה זו אלא אם יודע הוא "עדות ממון" לחבירו, כגון שיודע לו עדות שפלוני חייב לו ממון וכיוצא בזה.
תניא: אמר בן עזאי:
שלש שבועות הן, כלומר: שלש שבועות אתה מוצא בעד שיודע עדות לחבירו על אבידה שאבדה לו, וכפר בו שאין הוא יודע לו עדות כלל, ונשבע על כך לשקר; ולקמן מפרש: אם בשבועות אלו חייב הוא או פטור.
א. הכיר בה (באבידה) ולא במוצאה, כלומר: תבע את עדו  5  שיעיד לו על אבידה מסוימת שהיא שלו, וכפר בשבועה ואמר: "אין אני יודע לך עדות", ונמצא שראה את אבידתו מהלכת ברשות אחרת, אך אינו יודע מי הוא בעל אותה רשות.

 5.  רש"י פירש את דברי בן עזאי במשביע עד אחד בלבד, וראה "שיטה מקובצת", ומהדורא בתרא למהרש"א.
ב. הכיר העד במוצאה ולא בה, כלומר: נמצא שאותו עד יודע על אדם שמצא אבידה כעין זו שנאבדה לזה, אך אינו יודע שזו היא אבידתו של זה.
ג. לא בה ולא במוצאה, מפרש לה ואזיל.
ותמהינן: והרי אם לא הכיר בה ולא הכיר במוצאה, אם כן אינו יודע שום עדות שתסייע בידו למצוא לו אבידתו, וכשאמר: אין אני יודע לך עדות, הרי קושטא אשתבע (שבועת אמת היא), ומה יש לדון בזה כלל!?
ומשנינן: אימא: הכיר בה ובמוצאה, שיודע עדות על פלוני שמצא את אבידתו של זה.
ומפרשינן: למאי הלכתא? כלומר: מה דינם של שלש שבועות אלו, האם חייב עליהם או פטור עליהם מקרבן שבועת העדות? ונחלקו אמוראים בדבר:
רב אמי אמר רבי חנינא: שלש שבועות אלו לפטור, שהרי אף אם יעיד לא יתחייב זה ממון, כי אפילו אם הכיר בה ובמוצאה, שמא יטען זה שנאנסה הימנו.
ושמואל אמר: שלש שבועות אלו לחיוב קרבן שבועת העדות.
ומפרשינן: מחלוקת האמוראים תלויה בפלוגתא דהני תנאי; דתניא:
המשביע עד אחד שיבוא ויעיד לו עדות ממון ויחייב שבועה את הנתבע:
הרי זה פטור דברי תנא קמא.
ורבי אלעזר ברבי שמעון: מחייב, ומשום שיכול התובע להשביע את הנתבע על ידי עדותו, ושמא לא יישבע לשקר, ונמצא מתחייב ממון.
ומפרשינן: במאי קמיפלגי תנא קמא ורבי אלעזר ברבי שמעון:
מר - רבי אלעזר ברבי שמעון - סבר: דבר הגורם לממון, כממון דמי; ולכן אם כי יכול הוא לישבע וליפטר, מכל מקום "גורם לממון" הוא, כי שמא לא יישבע.
ומר - תנא קמא - סבר: "דבר הגורם לממון לאו כממון דמי", והיות ויכול הוא לישבע וליפטר, אין העד שכפר בעדות זו, חייב.
ומטעם זה נחלקו האמוראים בשלש שבועות של אבידה אם הוא חייב:
שמואל המחייב, הוא משום שלדעתו "דבר הגורם לממון כממון דמי", ואם יעיד שראה את האבידה במקום פלוני, יכול האובד לודא מי הוא בעל אותו מקום, וכל שכן אם הכיר במוצאה ולא בה; וכל שכן בהכיר בה ובמוצאה.
ורבי חנינא פוטר: משום שאפילו בהכיר בה ובמוצאה, שמא יטען אותו פלוני שנאנסה ממנו, ולא יבוא לידי חיוב ממון, וכל שכן בהכיר בה ולא במוצאה, או במוצאה ולא בה, שאין זה יותר מאשר "גורם לממון", ולכן פטור הוא.
אמר רב ששת:
הכופר בפקדון, אפילו בלי שבועה והודאה,  6  אלא שכפר ובאו עדים ששל מפקיד הוא, נעשה הנפקד עליו גזלן, וחייב באונסין כגזלן.  7 

 6.  אבל אם נשבע והודה, פשוט הוא שנעשה עליו גזלן, כמבואר בהמשך הסוגיא.   7.  כתב רבי עקיבא איגר (חושן משפט רצד א), שאם כי יש עליו דין גזלן, מכל מקום לא פקע ממנו דין שומר, ונפקא מינה אם נתיקר הפקדון בין שעת כפירה לשעת פשיעה, שאם נאנס וכל חיובו הוא מדין גזלן כי אז חייב הוא כשעת הכפירה שהיא שעת הגזילה וכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה, אך אם פשע בו, כיון שדין שומר עליו, הרי זה משלם כשאר שומרים כשעת הפשיעה, וראה ב"אילת השחר" מה שהביא מתוספות רבי עקיבא איגר בפרק המפקיד.
ותנא תונא: דתניא: כתיב בפרשת שבועת הפקדון: "או מצא אבידה וכחש בה ונשבע על שקר, והשיב את הגזילה אשר גזל ... ", למדנו עונש, שהרי אמרה תורה: "והשיב את הגזילה", וענשתו תורה שיהיה חייב באונסין כגזלן על הפקדון שהפקד אצלו -  8 

 8.  אין פשוטו של מקרא, שאמר: "והשיב את הגזילה" עולה על מי שכפר בפקדון, אלא על הכופר בגזילה (וכמאמר הכתוב: "וכחש בעמיתו :. או בגזל"), שהרי הכתוב אומר: "והשיב את הגזילה אשר גזל או את העושק אשר עשק או את הפקדון אשר הפקד אתו"; וראה בלשון הראב"ד שכתב: "שעל ידי שכיחש בה נתחייב עונש גדול שהוא חייב באונסין, דדומיא דגזילה שוינהו רחמנא לכולהו".
אזהרה מנין?  9  תלמוד לומר: "לא תכחשו ... איש בעמיתו".

 9.  הקשו התוספות והראשונים ב"שיטה מקובצת", שלא מצאנו בשום מקום שיהא עונש ממון צריך אזהרה, וראה מה שכתבו בזה.
מאי לאו שעונש - "והשיב את הגזילה"
- האמור כאן הוא עונש על הכפירה ואפילו כשלא נשבע, הרי למדנו שהכופר בפקדון נעשה עליו גזלן.
ודחינן: לא כאשר פירשת, שעונש - "והשיב את הגזילה" - הוא על הכפירה לבדה, אלא:
עונש - "והשיב את הגזילה" - הוא על השבועה שנשבע לשקר, ולא אמרה תורה שהכופר בפקדון מתחייב להשיב את הגזילה וחייב באונסיה, אלא כשנשבע על כך, אבל כשלא נשבע, לא נלמד מכאן.
ומקשינן עלה: הא מדקתני סיפא דההיא ברייתא דאישתבע, מכלל דרישא אפילו דלא אישתבע!?
דהא קתני סיפא: כתיב "ונשבע על שקר", למדנו: עונש (היינו קרן וחומש), אזהרה מנין, תלמוד לומר: "ולא תשקרו איש בעמיתו".  10  ומדסיפא עוסקת דאישתבע, הרי משמע: רישא דלא אישתבע, ואם כן מוכח שנתחייב ב"והשיב את הגזילה" כשכפר בפקדון, וכדברי רב ששת.

 10.  פירש רש"י: "דהיינו אזהרת שבועת שקר, דסמיך ליה: "לא תשבעו בשמי לשקר", ומ"לא תשקרו" נפקא לן דבשבועת כפירת ממון משתעי, כדכתיב: "איש בעמיתו" (דזה משמע שמשקר לו ממון) כמו (שכתוב) וכחש בעמיתו בפקדון". אבל גאון ז"ל ב"שיטה מקובצת" כתב: "ובדין דהוה ליה למיתני ולא תשבעו בשמי לשקר, אלא איידי דתנא רישא לא תכחשו תנא סיפא "לא תשקרו".
אמרי בני הישיבה:
אידי ואידי (רישא וסיפא) אינם עוסקים אלא בדאישתבע, והחילוק ביניהם הוא:
כאן - הסיפא - בכגון שהודה.
כאן - הרישא - בכגון שבאו עדים.
ומפרשת הגמרא: אם אתו (באו) עדים, חייב באונסין, וזו היא ששנינו ברישא: "למדנו עונש".
ואם אודויי אודי (הודה): חייב בקרן וחומש ואשם  11 , וזו היא ששנינו בסיפא: "למדנו עונש".

 11.  וכן חייב הוא באונסין, וכלשון הראב"ד.
מתיב רמי בר חמא לדברי רב ששת ממשנה בפרק כל הנשבעין, שם נזכר בין שאר השבועות שהתובע הוא זה שנשבע ונוטל: "שכנגדו חשוד על השבועה", דהיינו נתבע שנתחייב שבועה, והוא חשוד על שבועת שקר, כי אז היפכו חכמים את השבועה על התובע שישבע ויטול; ומפרשת המשנה:
ושכנגדו חשוד על השבועה, כיצד, כלומר: איך נעשה הוא חשוד על השבועה:
אחד המשקר בשבועת העדות,  12  ואחד המשקר בשבועת הפקדון, ואפילו אם נשבע שבועת שוא, כלומר: אפילו שיקר בשבועה שאין בה כפירת ממון לחבירו.

 12.  כתב המאירי: "שאלו רבותי: בשבועת העדות היאך אנו יודעים (שיודע הוא עדות), וכי דנים אדם בחשוד על ידי הודאת פיו! ? ופירשוה כשהיו עדים שהיו עמהם באותו מעשה (וצריך ביאור: שמא שכחו! ?) ; ואיני מודה בזו, אלא אף על ידי מה שהוא מודה אחר כך, הואיל ואינו סבור לעשות עצמו חשוד בכך, הרי הוא נעשה חשוד מאליו.
ומקשינן ממה ששנינו: "ואחד בשבועת הפקדון" על רב ששת, שהרי משמע שהכופר בפקדון אינו נפסל לשבועה, אלא כשנשבע לשקר:
ואם איתא לדרב ששת, שהכופר בפקדון ואפילו בלי שבועה, נעשה עליו גזלן, אם כן בכפירה לבד הוא דאיפסיל ליה (נפסל הוא) לשבועה, שהרי גזלן הוא, וגזלן פסול לשבועה!?
אמרי בני הישיבה:
הכא באותה משנה במאי עסקינן: דקאי הפקדון באגם בשעת כפירה,  13  דלאו כפירה הוא ליפסל עליה לשבועה, ומשום דיש לומר: סבר הכופר: אשתמיטנא ליה אדאזילנא ומייתינא ליה (אשתמט מן התובע בשקר, עד שאביא את הפקדון מן האגם) ואין זה גזלן; ודברי רב ששת לא נאמרו אלא באופן שבאו עדים שהיה הפקדון ברשותו בשעת כפירה.

 13.  כתב רש"י: "וכי אמר רב ששת כגון דאמרי סהדי דכי כפר ליה בידיה נקט ליה"; ותמה עליו הרא"ש ב"שיטה מקובצת": מה חידוש הוא זה, כיון דנקיט ליה בידיה והוא כופרו אין לך גזלן גדול מזה, ומה צריך למימרא למעלה "ותנא תונא", בלא קרא ידעינן לה שפיר! ? (ראה רש"י בבבא מציעא י ב, שמדוקדק הימנו כמו שכתב ב"קצות החושן" שצריך "מעשה גזילה" ולכן כתב רש"י שם, שגזילה על ידי חצר הוא כ"שנעל בפניה", ולפי זה יש להסתפק, אם הרא"ש מודה לזה, אלא שהכפירה כמוה כמעשה, או אפשר שהוא חולק על זה) ; וראה מה שיישב הרא"ש; וגם כתב ביאור אחר בגמרא, ראה שם.
ומסייעת הגמרא את סברתה, שבכל מקום שיש לומר "אישתמוטי" אינו נפסל:
תדע, שבכל מקום שיש לומר: "אישתמוטי" אומרים כן, דהרי אמר רב אידי בר אבין: הכופר במלוה, הרי זה כשר לעדות;

דרשני המקוצר[עריכה]