פרשני:בבלי:בבא קמא קטו א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא קמא קטו א

חברותא[עריכה]

ומקשינן: ודלמא איצטריך ליה זוזי וזבין שמא מכר את כליו מתוך דוחקו, ועתה נזדמנו לו מעות ורוצה לחזור בו? ומתרצינן: אמר רב אשי: הרי יצא לו שם גניבה בעיר!
איתמר: גנב ומכר ואחר כך הוכר הגנב, שמצאו את הגנב של הכלים הנמצאים בידי הקונה. רב משמיה דרב חייא אמר: הדין עם הראשון. הבעל הבית יכול לתבוע לדין רק את הגנב ולא את הקונה, למרות שהגנב נמצא, והקונה יכול לחזור ולתבוע את הכסף ממנו. רבי יוחנן משמיה דרבי ינאי אמר: הדין עם השני הבעל הבית יכול לתבוע גם את הקונה לדין, והוא מחזיר לו את הכלים בחנם, ואין כאן "תקנת השוק" שהרי הוא יכול לתבוע את הכסף בחזרה מהגנב. אמר רב יוסף: ולא פליגי האמוראים. כי כאן לפני יאוש, מה שרבי יוחנן אומר, הדין עם השני, כי באופן שהבעל הבית עדיין לא התייאש מהגניבה, ולכן הוא יכול לתבוע אותה מהקונה. כאן לאחר יאוש, מה שרב אומר, ולכן הדין עם הראשון, באופן שהבעל הבית כבר התייאש מהגניבה, והקונה זכה בה ביאוש ושינוי רשות. ולכן אין הבעלים יכולים לתבוע אותה ממנו רק מהראשון. ותרוייהו אית להו דרב חסדא. שני האמוראים סוברים את הדין של רב חסדא שאמר בתחילת הפרק "גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו ממנו, רצה מזה גובה, רצה מזה גובה". דהיינו שלא רק מהגזלן יכולים הבעלים לתבוע את הגזילה אלא אף ממי שגזלה ממנו. וגם כאן, זה שקנה מהגנב, למרות שהוא שילם על כך, בכל זאת לגבי הבעלים הוא נחשב גזלן, ולכן יכולים הם לתבוע ממנו את הגניבה כל זמן שלא נתייאשו ממנה. אמר ליה אביי לרב יוסף: וכי לא פליגי רב ורבי יוחנן? הא מתנות כהונה, שחייבים לתת לכהן מהבהמה את הזרוע והלחיים והקיבה, כלפני יאוש דמי, שהכהן לא מתייאש מחלקו בבהמה, ופליגי, ואף על פי כן סובר רב שאם גזלו מהכהן את המתנות ומכרו אותם לאדם אחר הדין עם הראשון? דתנן במסכת חולין: אמר לו הישראל לטבח: מכור לי מעיה של פרה ששחטת ! והיו בהן מתנות, הקיבה נשארה בתוכן, נותנן לכהן. הישראל חייב ליתן לכהן את הקיבה, ואינו מנכה לו מן הדמים. המוכר אינו מפחית לו מהתשלום את שווי הקיבה, שהרי הקונה ידע שהקיבה נמצאת בתוך המעיים ולא התכוון המוכר למכור אותה בכלל. לקח הימנו במשקל, אם קנה את המעיים לפי משקל, והמוכר שקל לו גם את הקיבה, נותנו לכהן. הקונה צריך לתת את הקיבה לכהן, אך ומנכה לו מן הדמים. המוכר מפחית לו מהתשלום את דמי הקיבה שהרי מכר לו דבר שאינו שלו. ואמר רב: לא שנו שאם לקח את הקיבה במשקל הוא חייב להחזיר אותה לכהן ולגבות את התשלום מהטבח, אלא ששקל לעצמו, שהקונה שקל בעצמו את הקיבה, כי היות והטבח לא נגע בה לכן הוא אינו בעל דברים של הכהן, והכהן אינו יכול לתבוע את הקיבה ממנו רק מהקונה. אבל אם שקל לו הטבח, הדין עם הטבח. הכהן יכול לתבוע את הקיבה רק מהטבח כי הוא גזלה ממנו. הרי שרב סובר אפילו קודם יאוש שהדין רק עם הראשון, שהוא הטבח? ומתרצינן: אימא שכך אמר רב: אף דין עם הטבח. שהכהן יכול לתבוע גם את הטבח וגם את הקונה, משום שרב מודה שקודם יאוש הדין גם עם השני, כדעת רב חסדא שרצה מזה גובה רצה מזה גובה. ומבארת הגמרא: אם כן מה משמיענו רב? הרי פשיטא שאפשר לתבוע מהגזלן עצמו, וכל החידוש של רב חסדא הוא רק שאפשר לתבוע גם מהשני? מהו דתימא: אין מתנות כהונה נגזלות, שכחו של הכהן יפה בהם מכיון שהוא זוכה מכח גבוה, ובכל מקום שהם נמצאים ברשותו של כהן הם, ולכן הייתי אומר שאפילו אם שקל לו הטבח הוא לא נעשה גזלן עליהם, ודינו של הכהן רק עם הקונה. קא משמע לן רב, שמתנות כהונה נגזלות, ודינו של הכהן אף עם הטבח כי הוא גזלם. והוינן בה: ולאביי, דאמר רב ורבי יוחנן פליגי, שגם לפני יאוש סובר רב שהדין רק עם הראשון,  100  במאי פליגי? ומשנינן: בדרב חסדא. רב אינו סובר את הדין של רב חסדא שאפשר לגבות גם ממי שלקח מהגזלן אלא שרק מהגזלן אפשר לתבוע, כי השני יכול לומר לבעל הבית לאו בעל דברים דידי את. ואילו רבי יוחנן סובר כרב חסדא שרצה מזה גובה רצה מזה גובה.  101  רב זביד אמר: המחלוקת של רב ורבי יוחנן היא כגון שנתייאשו הבעלים ביד לוקח ולא נתייאשו ביד גנב. שהבעלים התייאשו רק לאחר שהגניבה הגיעה לידי הלוקח, וכל עוד שהיתה ביד הגנב הם לא התייאשו ממנה, ונמצא שהשינוי רשות היה לפני היאוש. ובהא פליגי: מר רבי יוחנן סבר: דוקא יאוש ואחר כך שינוי רשות קונה. אבל שינוי רשות ואחר כך יאוש אינו קונה. ולכן יכולים הבעלים לתבוע גם את השני מאחר והוא לא קנאה. ומר רב סבר: לא שנא שגם אם השינוי רשות היה לפני היאוש הוא קונה, ולכן הדין של הבעל הבית הוא רק עם הראשון שהרי השני קנאה בשינוי רשות ויאוש. אבל באופן שלא היה יאוש בכלל, כולם מודים שהבעלים יכולים לגבות אף מהשני, וכדעת רב חסדא שרצה מזה גובה רצה מזה גובה. רב פפא אמר: בגלימא דכולי עלמא לא פליגי דהדר למריה. שניהם מודים באופן שהבעלים לא התייאשו, שצריך הלוקח להחזיר את הגלימא, דהיינו את עצם הגניבה לבעלים, מיד, בחנם, ואינו יכול לעכב אותה עד שיחזירו לו את מה ששילם עבורה, וכדעת רב חסדא. והמחלוקת היא רק ממי גובה הלוקח את הכסף ששילם עבור הגניבה. והכא, בעשו בו תקנת השוק קמיפלגי. הם חולקים האם גם באופן שהגנב נמצא עשו חכמים "תקנת השוק" שהלוקח נוטל מהבעלים את מה ששילם עבור הגניבה. או שמא רק כשהגנב איננו עשו "תקנת השוק", אבל כשהגנב נמצא לא עשו "תקנת השוק", שהרי הלוקח יכול לגבות את כספו מהגנב שמכר לו את הגניבה. רב משמיה דרבי חייא אמר: הדין עם הראשון. ומפרש רב פפא שאין הכוונה לבעל הבית אלא ללוקח שדינא דלוקח דלישקול זוזי מגנב. שהלוקח דינו עם הגנב (שלגביו הוא הראשון שלקח ממנו) וממנו הוא גובה את כספו ולא עשו בו תקנת השוק שיגבה מהבעלים, מאחר שהגנב הוכר ונמצא לפנינו.  102  ורבי יוחנן משמיה דרבי ינאי אמר: הדין עם השני, דהיינו, דינא דלוקח דלישקול מבעל הבית (שהוא שני לגביו, שהכירו רק עתה), וממנו יגבה את מעותיו, ועשו בו תקנת השוק, ואף על פי שהוכר הגנב.  103  ומקשינן: וכי סבר רב שבהוכר הגנב לא עשו בו תקנת השוק? והא רב הונא תלמידיה דרב הוה. וחנן בישא (כך שמו) גנב גלימא וזבנה, מכרה. אתא לקמיה דרב הונא, הבעל הבית הגיע לפני רב הונא לתבוע את גלימתו מהקונה מהגנב. אמר ליה רב הונא לההוא גברא, לבעל הבית: זיל, שרי עביטך! לך ופדה את משכונך, כלומר שלם לקונה עבור מה ששילם עבור הגלימא. ומסתמא רב הונא עשה כדעת רב שהיה רבו. הרי שרב סובר שעשו תקנת השוק אפילו בהוכר הגנב? ומתרצינן: שאני חנן בישא, כיון דליכא לאישתלומי מיניה שהוא אדם אלים והלוקח אינו יכול לגבות ממנו את התשלום כלא הוכר הגנב דמי הרי זה כאילו הגנב לא נמצא שאז גם רב מודה שעשו תקנת השוק. אמר רבא: אם גנב מפורסם הוא, לא עשו בו תקנת השוק שהלוקח היה צריך ליזהר ולא לקנות ממנו שום דבר, שמא הוא גנוב. ומקשינן: והא חנן בישא דמפורסם הוה ועשו בו תקנת השוק? ומתרצינן: נהי דמפורסם לבישותא שהוא אדם רע מעללים, אבל לגניבותא לא מפורסם שהוא גנב, ולכן שייך בו תקנת השוק.

 100.  אביי סובר ש"הדין עם הטבח" שאמר רב היינו דוקא עם הטבח. תוס' ד"ה אמר.   101.  קשה שאפילו רמי בר חמא החולק על רב חסדא (בתחילת הפרק) זה רק כשהשני אכלה אבל כשהגזילה קיימת כולי עלמא מודו שהשני חייב להחזירה לבעלים? וצריך לומר שלפי האוקימתא דאביי מדובר כשהגזילה אינה קיימת. רשב"א. והתוס' בחולין (קלד א) הקשו כן על הדין של מתנות כהונה שלפי אביי סובר רב שהדין רק עם הטבח. ושם אי אפשר לתרץ שהמתנות כהונה אינם קיימים שהרי המזיק מתנות כהונה או אכלן פטור? ובחזון איש (טז ט) תירץ שמדובר שלא היה דעת המוכר והלוקח לגזול את המתנות אלא לשלם עבורם, וגם המוכר נתן לו על מנת שיאכלן וישלם לכהן. ובזה לא נקרא מזיק לפטור מתשלומין.   102.  והציור של המשנה, אף שהוכר הגנב שהרי הוא מכיר את האנשים שלנו בביתו. מכל מקום עשו בו תקנת השוק שמדובר כשאי אפשר להוציא מהם את הגניבה דהוי כלא הוכר כגנב כמו בחנן בישא דלקמן. ואף שהתוס' כתבו שהבעל הבית היה יכול להציל מהגנבים (ראה הערה 94) זה רק בעוד שהגניבה היתה תחת ידיהם אבל לאחר שמכרו אותה והוציאו את הכסף שוב אינו יכול לתבוע מהם. פני יהושע.   103.  הקשה בתוס רי"ד ומהרש"א: למה לא מפרש רב פפא גם כן שמדובר על הדין של בעל הבית, שרבי יוחנן אומר שבעל הבית דינו רק עם הלוקח ומוציא ממנו את כליו בחנם כי לא עשו בו תקנת השוק. ורב אומר שדין בעל הבית גם עם הגנב שיגבה ממנו את מה שהרויח על הגניבה אבל מהלוקח אינו יכול להוציא בלי לשלם לו, משום תקנת השוק? ותירץ התוס' רי"ד דרב פפא סובר שעשו תקנת השוק אפילו בהוכר הגנב ולכן הוא מעמיד את דברי רבי יוחנן שגם הוא סובר כן כדי שיהיו דבריו להלכה שהרי רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן. וראה קרני ראם.
איתמר: גנב ופרע בחובו. הגנב שילם את חובו מהגניבה. או גנב ופרע בהיקפו. שילם לחנוני את חוב הקפתו מהגניבה - לא עשו בו תקנת השוק. שהבעלים אינם צריכים לשלם למלוה או לחנווני את החוב שהפסידו בתמורה לגניבה.
והטעם, משום דאמרי, אומרים למלוה ולחנוני: לא אדעתא דהנהו יהיבת ליה מידי. אתם לא שילמתם עבור הגניבה הזאת, אלא שעוד לפני כן הלויתם לו את הכסף או הקפתם לו בחנות, ובאופן כזה לא עשו תקנת השוק.
משכנתא, מי שהלוה לגנב על משכון גנוב. אם היה שוי מאתן במאה, שהלוה לו מאה על משכון ששוה מאתיים, עשו בו תקנת השוק, הבעלים צריכים לשלם למלוה את החוב, שהרי הוא הלוה רק על סמך המשכון הזה.
אבל אם היה שוה בשוה, שהמשכון היה שוה רק סכום ההלואה - אמימר אמר: לא עשו בו תקנת השוק, שהדרך היא להלוות פחות משווי המשכון, ואם הוא הלוה לו בשווי המשכון כולו, הרי שלא הלוה לו על סמך המשכון אלא בגלל שהוא מאמין לו, ולכן לא עשו בו תקנת השוק.
מר זוטרא אמר: עשו בו תקנת השוק.  104 

 104.  אבל אם הלוה לו מאה על משכון ששוה רק חמשים לכולי עלמא אין בו תקנת השוק, כי אנו אומרים שלא הלוהו על המשכון אלא שכמו שהאמין לו על החמשים הנותרים כך האמין לו על החמשים שכנגד המשכון. וראיה מלקמן בעובדא דרב כהן שאפילו בשתי הלואות אנו אומרים שכשם שהאמין לו על הלואה זו כך האמין לו על הלואה אחרת, כל שכן באותה הלואה עצמה. תוס' רי"ד. אולם דעת הרמב"ם (גניבה ה ו) שלדעת מר זוטרא אפילו אם הלוה לו סכום יותר גבוה משווי המשכון עשו בו תקנת השוק. וראה שם בנושאי כליו הטעם. ובמאירי כתב הטעם משום שדרך בני אדם להלוות על המשכון יותר מכדי דמיו כדי שיוחלט בידו כשהחפץ נאה לו.
(והלכתא: עשו בו תקנת השוק).
זבינא, מכר, אם הוא שוה בשוה, ששילם רק את שווי החפץ, עשו בו תקנת השוק.
שוה מאה במאתן, אם הקונה שילם מאתיים עבור חפץ השוה רק מאה - רב ששת אמר: לא עשו בו תקנת השוק, והבעלים אינם משלמים לו אפילו מאה. שכמו שהוא נתן לו את המאה העודפים במתנה כך גם את המאה שבשווי החפץ הוא נתן לו במתנה ולא עבור החפץ, ולכן אין בו תקנת השוק.
רבא אמר: עשו בו תקנת השוק. והבעלים משלמים לו אפילו מאתיים,  105  שהדרך לקנות לפעמים חפץ ביותר משוויו.

 105.  שהרי הבעלים בסוף יגבו את המאתיים מהגנב. שיטה מקובצת.
והלכתא: בכולהו עשו בו תקנת השוק  106  לבר לבד מגנב ופרע בחובו, גנב ופרע בהיקפו, שאז לא עשו תקנת השוק.  107  אבימי בר נאזי, חמוהי דרבינא חמיו של רבינא היה מסיק בההוא גברא הלוה לפלוני ארבעה זוזי, הלך אותו פלוני וגנב גלימא, אתיא ניהליה והביאה לאבימי בר נאזי. אוזפיה ארבעה זוזי אחריני, הלוה לו אבימי עתה עוד ארבעה זוזים.

 106.  היינו בכל האופנים שנחלקו האמוראים אבל בדין של רבא שלא עשו תקנת השוק בגנב מפורסם, שלא נחלק עליו שום אמורא, הלכה כמותו. תוס' ד"ה והלכתא. והרא"ש הביא בשם התוס' להיפוך שמזה שהגמרא היתה צריכה להוציא מהכלל פרע בחובו ופרע בהיקפו שאין בו מחלוקת, משמע שחוץ מזה, הלכה בכולם שעשו תקנת השוק ואפילו בדבר שאין בו מחלוקת כגון גנב מפורסם. אך אם היה ידוע שהדבר הזה עצמו גנוב לא עשו בו תקנת השוק.   107.  הקשו הראשונים: מאחר שיש תקנת השוק אם כן מה הועיל רב חסדא בדינו שהבעלים יכולים לגבות מהשני, שהרי הם צריכים לשלם לו את ערך הגזילה. ובשלמא אם הגזילה קיימת יש נפקא מינה כשהבעלים רוצים דוקא את החפץ שלהם ולא איכפת להם אפילו לשלם עבורו, אבל בדינא דרב חסדא שבא אחר ואכלו מאי נפקא מינה אם הוא יכול לגבות ממנו את הגזילה שהרי מיד יצטרך לשלם לו בחזרה את ערכה? ותירצו שהנפקא מינה באופן שהשני לא שילם עבור הגזילה אלא גזלה מהגזלן או שהגזלן נתנה לו במתנה, שאז הבעלים מוציאים ממנו את ערך הגזילה בלי לשלם לו כלום. ועוד תירצו שיש נפקא מינה כשהשני קנאה בפחות מדמיה שהוא צריך להחזיר לבעלים את ההפרש. או כשהגנב פרע בחובו או בהיקפו שאז אין תקנת השוק והבעלים גובים מהשני מבלי לשלם לו. ויש מתרצים שרב חסדא מדבר בגזלן וכל גזלן דינו כגנב מפורסם שלא עשו בו תקנת השוק. רש"י ורשב"א.
לסוף הוכר הגנב, כלומר נתגלה שהגלימא היא גנובה, והבעלים תובעים אותה מאבימי.
אתא לקמיה דרבינא אבימי בא לפני רבינא. אמר לו: קמאי, ארבעה הזוזים הראשונים, דינם כגנב ופרע בחובו, שהרי הלוית לו אותם לפני שנתן לך את הגלימא, ולכן לא בעי למיתב ליה ולא מידי. בעל הגלימא אינו צריך להחזיר לך את אותם ארבעה זוזים. אבל הנך ארבעה זוזי אחריני, את ארבעת הזוזים הנוספים, הרי הלוית לו על הגלימא בתורת משכון,  108  ולכן שקול זוזך. טול אותם מבעל הגלימא, והדר גלימי והחזר לו את גלימתו.

 108.  כך מבאר רבינו יהונתן בשיטה מקובצת. (וצריך עיון אם כן מדוע היה צריך לומר על הארבעה הראשונים שפרע בחובו, הרי לא נתן לו כלל את הגלימא עבורם רק כמשכון עבור ההלואה השניה).
מתקיף לה רב כהן: ודלמא גלימא בהני זוזי קמאי יהבה ניהליה!? שמא את הגלימא הוא התכוון לתת בתור פרעון על החוב הראשון, וממילא דין הגלימא כגנב ופרע בחובו גנב ופרע בהיקפו. ואילו את הארבעה זוזי בתראי האחרונים, לא הלוה לו על משכון כלל, אלא הימוני הימניה, הוא האמין לו כי היכי דהימניה מעיקרא, כמו שהאמין לו על הארבעה זוזים הראשונים שהלוה לו בלי משכון. ואם כן גם את הארבעה זוזים האחרונים לא יצטרך לשלם לו בעל הגלימא?
איגלגל מילתא, מטא לקמיה דרבי אבהו. התגלגל הדבר והגיע עד לרבי אבהו, אמר: הלכתא כרב כהן!
נרשאה (אדם ממקום ששמו נרש) גנב ספרא ספר, זבניה מכרו לפפונאה (לאדם מפפוניא) בתמנן זוזי, בשמונים זוז. אזל, הלך פפונאה, זבניה לבר מחוזאה (לאדם ממחוזא) במאה ועשרין זוזי.
לסוף הוכר הגנב.  109  אמר אביי: ליזיל מרי דספרא, ויהב ליה לבר מחוזא תמנן זוזי. בעל הספר ישלם לבר מחוזא שמונים זוז מתוך המאה ועשרים שהוא שילם על הספר, ושקיל ספריה ויטול את ספרו ממנו. ואזיל בר מחוזאה ושקיל ארבעין מפפונאה. הבר מחוזא יטול את יתר הארבעים זוז שלו מהפפונאה שמכר לו את הספר במאה ועשרים.

 109.  שאם לא הוכר הגנב אין ספק שעשו בו תקנת השוק, והבר מחוזאה היה נוטל מבעל הבית את כל המאה ועשרים זוז. אלא כיון שהוכר הגנב אף על פי שהוא סובר כרבי יוחנן שעשו בו תקנת השוק, כל זה רק למי שקונה מהגנב עצמו אבל מי שקונה מהקונה אין להחמיר כל כך על הבעל הבית שיצטרך לגבות מכל המוכרים שהרויחו אחד על השני. ורבא השיב לו שמוטב להחמיר על בעל הספר מאשר להטריח את הקונים שלא ידעו שהמוכר שלהם קנה מגנב, שיצטרכו לגבות מהגנב ומהמוכר, אלא בעל הבית יטרח. שיטה מקובצת בשם רבינו יהונתן. (וצריך עיון כיצד יפרש את "לסוף הוכר הגנב" האמור לפני כן).
מתקיף לה רבא: השתא לוקח מגנב עשו בו תקנת השוק, לוקח מלוקח מיבעיא!? אם עשו תקנת השוק למי שקונה מהגנב שהוא גובה מהבעל הבית את מה שהוא שילם כדי שלא יצטרך להתדיין עם הגנב, כל שכן שיש לעשות תקנת השוק למי שקנה מהקונה מהגנב. ומדוע לא ישלם בעל הספר לבר מחוזא את כל המאה והעשרים זוז שהוא שילם עבור הספר ולא יצטרך להתדיין עם הפפונאה שמכר לו?
אלא, אמר רבא: ליזיל מריה דספרא, ויהיב ליה לבר מחוזא, בעל הספר ישלם לבר מחוזא מאה ועשרין זוזי, ושקיל ספריה, יטול ממנו את ספרו. וליזיל מרי דספרא, ולישקול ארבעין מפפונאה, ותמנן מנרשאה. בעל הספר יגבה מהפפונאה את הארבעים זוז שהוא הרויח על הספר, ואת השמונים הזוז הנותרים יגבה מהגנב הנרשאה שמכר את הספר והרויח עליו שמונים זוז.
מתניתין:
שנים שהיו מהלכים בדרך, זה בא בחביתו של יין, וזה בא בכדו של דבש. נסדקה חבית של דבש, והחל הדבש לזוב ממנה, ומחירו של דבש יקר ממחירו של יין.
ושפך זה, בעל חבית היין, את יינו, והציל את הדבש, על ידי ששפכו לתוכו, לחבית היין שרוקנה כדי לקלוט את הדבש היקר.

דרשני המקוצר[עריכה]