פרשני:בבלי:בבא בתרא כו ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא כו ב

חברותא[עריכה]

עד דאמרי ליה הא דאמר רב יהודה: מצר שהחזיקו בו רבים, אסור לקלקלו. עד שאמרתי לו הדין של רב יהודה, שאם יש לאדם שדה והחזיקו רבים בחלק משדהו לעשותו דרך שעוברים בו רבים, אסור לקלקלו, דהיינו למנוע מעבר רבים באותו מקום כדי שיהא המקום רק שלו, משום שכבר זכו בו רבים כיון שהחזיקו בו.  36 

 36.  שיטת התוס' כאן דדווקא אם החזיקו ברשותו, שנתן להם רשות להחזיק, אבל אם החזיקו שלא ברשות אין חזקתם מועילה. וכן פסק הרמ"א בסי' שעל זה, וכתב שם הגר"א שרש"י בב"ק חולק וסובר דאפילו החזיקו שלא ברשות מועילה חזקתם.
וכוונת רב פפא היא לומר, כמו שם, אף על פי שבעצם השדה שייך לבעליו, מכל מקום, כיון שהחזיקו בו רבים לעשותו דרך, כבר זכו בזה ואסור לו לקחתו מהם, כמו כן כאן, שמדובר באופן שרב פפא החזיק כבר ג' שנים ששרשיו היו מתפשטין לתוך שדה חבירו, ולא מיחה בו בעל השדה וגם לא קצץ שרשיו, אסור לו עכשיו לקוץ שרשיו, שכבר זכה רב פפא בזכות הזאת שיהיו שרשיו נכנסין לתוך שדה חבירו.  37 

 37.  כן פירש רש"י וכוונתו כמו שכתב רבינו גרשם שרב פפא החזיק בזה כמה שנים, ומה שכתב בביאור דברי רש"י כן משמע מהרשב"א והמאירי. אמנם הראשונים תמהו על רש"י דאינו ענין לרב יהודה ששם החזיקו רבים, מה שאין כן כאן שהוא יחיד. לכן פירשו תוס' בשם ר"ח וריב"ם שהמקום שחפר רב הונא אף שהיה שייך לרב הונא החזיקו בו רבים. ומה שאמר ר"ה כאן בתוך ט"ז אמה כאן חוץ לט"ז אמה, היינו שאם משאיר מקום לרבים ט"ז אמה מותר לקלקל השאר, שט"ז אמה הוא מספיק מקום לדרך הרבים. ור"ת מפרש שלא היה הנידון האם מותר לקצוץ, שזה ודאי שמותר לקצוץ השרשים, אלא הנידון היה למי שייך העצים, שרב פפא סבר שזה שייך לבעל האילן ורב הונא סבר ששייך לבעל השדה. ועל זה טען רב פפא שיועיל חזקתו לענין שיהו העצים שלו, ועל זה מסיק רב הונא שדוקא בתוך ט"ז אמה, אבל מחוץ לט"ז אמה שייך לבעל השדה.
לבתר דנפק, אמר, אחרי שיצא רב פפא אמר רב הונא:  38  אמאי לא אמרי ליה: כאן בתוך שש עשרה אמה, כאן חוץ לשש עשרה אמה. הצטער רב הונא ואמר: למה לא אמרתי לו כי מה שמועילה חזקה לרב פפא אינו אלא בתוך ט"ז אמה הסמוך לאילן, שבזה השיעור אם חותך מהשרשים מפסיד לאילן, משום ששיעור יניקת אילן הוא ט"ז אמה כדלקמן, אבל מחוץ לט"ז אמה, אינו מפסיד לאילן, ואין מועילה לזה חזקה, כיון שאינו שייך לאילן, ורב הונא חפר מחוץ לט"ז אמה.

 38.  כן פירש רש"י ועוד ראשונים. ויש עוד פירוש ברמב"ן בשם ר"ח שרב פפא אמר זה, שמה שכתוב במשנה קוצץ השרשים הוא רק מחוץ לט"ז אמה, אבל בתוך ט"ז אמה אסור לקוץ. וכן כתב הר"י מיגאש והבעה"מ והראב"ד בש"מ. אמנם הרמב"ן והרשב"א דחו פירוש זה עיי"ש.
שנינו במשנתנו: היה חופר בור שיח ומערה קוצץ ויורד והעצים שלו.
בעא מיניה יעקב הדייבא, שהיה מן המקום שנקרא הדייב, מרב חסדא: עצים, של מי? למי שייכים העצים שקוצץ, לבעל האילן, שגדלו העצים מאילנו, או לבעל הקרקע, שגדלו העצים בקרקעו? אמר ליה רב חסדא: תניתוה, שנינו במשנה במסכת מעילה: שרשי אילן של הדיוט הבאין בשל הקדש, לא נהנין ולא מועלין. כשיש אילן של הדיוט הנטוע בשדה הדיוט, ונכנסו שרשיו בתוך שדה של הקדש, אין נהנין מהשרשין מדרבנן, אבל אין חייב על זה קרבן מעילה, כי מדאורייתא אינו שייך להקדש.
אי אמרת בשלמא בתר אילן אזלינן, משום הכי לא מועלין, אם נאמר כמו הצד שהעצים שייכים לבעל האילן, כיון שממנו גדלו העצים, מובן למה אין מועלין, כיון שהאילן הוא של הדיוט לכן גם השרשים שייכים להדיוט, ומה שאין נהנין אינו אלא מדרבנן שגזרו על זה, מכיון שהם נמצאים בשדה של הקדש.
אלא אי אמרת בתר קרקע אזלינן אמאי לא מועלין, אבל אם נאמר שהעצים שייכים לבעל הקרקע, למה אין מועלין, הרי הקרקע היא של הקדש.
אך הגמרא דוחה את הראיה:
אלא מאי, בתר אילן אזלינן, אלא מה אתה רוצה להוכיח מכאן, ששייכים העצים לבעל האילן, אם כן, אימא סיפא: של הקדש הבאים בשל הדיוט, לא נהנין ולא מועלין. שרשי הקדש הנכנסין בשדה הדיוט, לא נהנין מדרבנן, ואין מועלין מדאורייתא.
ואי בתר אילן אזלינן, אמאי לא מועלין!? אם נאמר שהולכין אחר האילן, ושרשים שייכים לבעל האילן, למה אין מועלין כאן? הרי האילן הוא של הקדש!
מידי איריא, וכי אפשר בכלל לפשוט מהמשנה הזאת את הספק שלנו!?
בגידולין הבאין לאחר מכאן, עסקינן, וקא סבר אין מעילה בגידולין. המשנה מדברת שהשרשין גדלו לאחר שהקדיש האילן או השדה, ויש מי שסובר כי מה שגדל לאחר שהקדיש, אינו קדוש, ואפשר לומר שכך גם סובר התנא של המשנה, לכן בשני האופנים ברישא ובסיפא אין מעילה מדאורייתא, רק מדרבנן אסור ליהנות, כיון שיש אחד של הקדש, או האילן או השדה.
רבינא אמר: לא קשיא. כאן בתוך שש עשרה אמה, כאן חוץ לשש עשרה אמה.
לעולם המשנה סוברת שיש מעילה בגידולין שגדלו לאחר שהקדיש,  39  רק הרישא מדברת בשרשין שהן בתוך ט"ז אמה לאילן, וכיון שיניקת האילן היא עד ט"ז אמה לכן הן שייכין לאילן, ולכן אין מועלין בהן. וסיפא מדברת בשרשין שהן מחוץ לט"ז אמה לאילן, וכיון שאינן בתוך מקום יניקת האילן הם אינן שייכין לאילן אלא לקרקע, לכן בסיפא אין מועלין.

 39.  כן פסק הרמב"ם בפ"ה ממעילה ה"ו שמועלין בגידולין ופסק כתירוצו של רבינא, נראב שמפרש כן בדברי רבינא. אבל הריטב"א כתב שרבינא לא בא לומר שמועלין בגידולין, אלא בא לומר שהמשנה מדברת אפילו בגידולין שגדלו קודם שהקדיש.
נמצא שנפשטת הבעיא, ששרשין שהן בתוך ט"ז אמה, העצים שלהם שייכין לבעל האילן, ומה שמחוץ לט"ז אמה, שייכין לבעל הקרקע.  40 

 40.  ובביאור דברי המשנה, פירשו הרמב"ם בפיה"מ והרע"ב קוצץ והן שלו היינו לבעל השדה, וכתבו שמדובר שהוא מחוץ לט"ז אמה. וכן כתב הרמ"ה.
אמר עולא: אילן הסמוך למצר בתוך שש עשרה אמה, גזלן הוא, ואין מביאין ממנו בכורים.
כיון שהאילן יונק עד שש עשרה אמה, נמצא שהאילן הוא ה"גזלן", שהוא גוזל יניקתו משדה חבירו, שהוא בתוך שש עשרה אמה לשדה חבירו, אך אין בעל האילן נחשב "גזלן", שהרי אינו צריך להרחיק כל כך.  41  ואין מביאין ממנו בכורים, משום שנאמר אצל בכורים "אשר תביא מארצך", שיהו כל הגדולין מאדמתך, וזה נחשב שגודל גם משדה חבירו.

 41.  כן פירש המהר"ם בשיטת רש"י וכן הסכימו התוס'. אבל בשם ר"ח כתבו שבעל האילן נקרא גזלן, משום שעולא סובר שצריך להרחיק שש עשרה אמה, ומה שכתוב במשנה שמספיק להרחיק ארבע אמות, משום שהמשנה מדברת כשמפסיק סלע בין האילן לשדה חבירו, כמו שתירצה הגמרא לעיל י"ח א'.
שואלת הגמרא: מנא ליה לעולא הא? מהיכן יודע עולא ששיעור יניקת האילן היא ט"ז אמה מכל צד? אילימא מדתנן: עשר נטיעות המפוזרות בתוך בית סאה, חורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה.
דהיינו, יש דין של "תוספת שביעית", שאסור לעבוד בערב שביעית לחרוש בקרקע, כאשר החרישה אינה לצורך הפירות של ערב שביעית אלא לצורך פירות שביעית.
ושיעור התוספת תלוי בסוג השדה. בשדה אילן, מותר לחרוש עד עצרת של ששית, לפי שעד אז החרישה מועילה לפירות ששית, ומכאן ואילך אסור לחרוש. ואילו ב"שדה לבן", דהיינו שדה של תבואה, אין מותר לחרוש אלא עד פסח של ששית, שעד אז מועילה החרישה לצורך פירות ששית, ומכאן ואילך אסור. ובמשנה בתחילת מסכת שביעית מבואר מהו השיעור של שדה אילן, כשיש בו "ג' אילנות בתוך בית סאה, הראויין לעשות ככר דבילה של ששים מנה באיטלקי". וכל זה באילנות זקנות, אבל בנטיעות צעירות, יש שיעור שהוא הלכה למשה מסיני, שאם יש עשר נטיעות המפוזרות בשוה בתוך בית סאה, שהוא חמשים אמה על חמשים אמה, מותר לחרוש בשבילן את כל הבית סאה עד ראש השנה של שביעית, מפני שהוא צריך הרבה חרישה, ואם אין בו עשר נטיעות בתוך בית סאה, הרי הוא נחשב כ"שדה לבן" שאסור לחרוש מפסח ואילך.
מכל מקום, למדנו מכאן שעשר נטיעות המפוזרות בתוך בית סאה יונקין מכל הבית סאה, שהרי התירו לחרוש לצרכן כל הבית סאה.
כמה הוו להו, תרי אלפין וחמש מאה גרמידי. השיעור של בית סאה הוא חמישים אמה על חמישים אמה, וכשאתה מכפיל חמשים על חמשים יוצא אלפיים וחמש מאות, נמצא שהשטח של בית סאה הוא אלפיים וחמש מאות אמות מרובעות.
לכל חד וחד כמה מטי ליה, כשאתה מחלק את השטח של בית סאה לעשר נטיעות, כמה שטח מגיע לכל אחד ואחד? מאתן וחמשין. מאתים וחמישים אמות מרובעות.
ואם כן, מקשה הגמרא: הא, לא הוי דעולא! הרי זה לא השיעור של עולא, שעולא אמר שיונק מכל צד שש עשרה אמה, נמצא שהשטח ביחד הוא שלשים ושתים אמה על שלשים ושתים אמה, וכשמכפילין שלשים ושתים על שלשים ושתים יוצא אלף ועשרים וארבע אמות על רוחב אמה, והוא הרבה יותר מהשיעור של המשנה.

דרשני המקוצר[עריכה]